7 איור

מופת של רגישות – על יצירתה של אורה איל

רשימה לזכרה של המאיירת אורה איל, שנפטרה בשבוע שעבר

מרץ 2, 2011  

צילום: צור קוצר. מתוך "ספר המאיירים הגדול", הוצאת מוזיאון ישראל

בסוף השבוע האחרון נפטרה המאיירת וסופרת הילדים אורה איל. איוריה של איל מלווים פעוטות וילדים מזה שנים רבות וסגנונה הייחודי העשיר כמה מספרי הילדים הקלסיים שנכתבו בעברית. הספר הראשון שפורסם עם איוריה של איל היה "מעשה בחמישה בלונים" (ספרית פועלים, 1974), ספר הביכורים של מרים רות. השתיים המשיכו לשתף פעולה בספרים נוספים, ביניהם "תירס חם", "הבית של יעל", "זאתי" ו"אני אוהב לחפש". איוריה הפכו לשם נרדף ליצירה הטקסטואלית של רות, וכך היה גם בסדרת "איתמר" שכתב דויד גרוסמן. איל עבדה עם הוצאות רבות ועם מיטב הסופרים לילדים. בין הספרים שאיירה: "חמש מכשפות הלכו לטייל" (והסדרה בעקבות הספר), מאת רונית חכם – עליו זכתה בפרס בן-יצחק לאיור לשנת 1994; "הצב של אורן" מאת מירה מאיר; "מר זוטא ועץ התפוחים" מאת אורית רז; "נמר בפיג'מה של זהב" מאת נורית זרחי; "מרק במתנה" מאת גינה שימבורסקי; "נשיקות" מאת רותי קינן; סדרת "ברלה" מאת פנינה קז; "ברכבת יושבת ארנבת" מאת טובה שינברג ו"בגן של שולה" מאת ליאורה בקשי-קופלמן.

למעלה משבעים ספרי ילדים איירה איל, אך לא בכך תם פועלה. איל היתה גם סופרת מצוינת לילדים, שאיירה את ספריה ברגישות ודיוק והפליאה בעוצמת הדמיון והעיצוב של דמויותיה. בין הספרים שכתבה ואיירה: "בוקר בהיר אחד", "לילה חשוך אחד", "ילדה לבדה", "אוגבו" ו"סבתא של חנה בננה בישלה דייסה". איל עסקה גם בעריכה ספרותית ובתרגום מהשפה האיטלקית למבוגרים וילדים. בין תרגומיה: ספרי הילדים של ג'אני רודרי (אגם), ספרו של קרלו גינצבורג, "הגבינה והתולעים" (כרמל) ו"הרדיד האנדלוסי" מאת אלזה מורנטה (הספריה החדשה). לפני כמה חודשים הושקה סדרה חדשה לילדים בהוצאת "אגם" – 'אגם משם', אותה ערכה יחד עם דבורה בושרי; סדרה שספרייה נבחרו בקפידה ממיטב התרבויות בעולם.

פועלה העצום של אורה איל ישמש כגלעד לדמותה הנעימה והיצירתית, כפי שהעידו הקרובים לה. בחרנו לכבד את זכרה באמצעות פרסום כמה מאיוריה ודברים שמסרו קולגות, חברים ומאיירים, שיצירתה השפיעה עליהם. איל עבדה בתקופה האחרונה על פרופיל אמן עבור "הפנקס", אותו לא הספיקה – ככל הידוע לנו – לסיים.

ספרים שכתבה ואיירה איל, ספרית פועלים

מרב סלומון, מאיירת וראש המסלול לאיור במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל –

המאיירת אורה איל הלכה לעולמה. איתמר, שחף, אופיר, יעל וכל ילדי ישראל לדורותיהם, מרכינים ראש לזיכרה. את איוריה של אורה איל, פגשתי כבר אחרי גיל הילדות שלי, כמאיירת צעירה ואמא עוד יותר צעירה. יחד עם אורה איל השכבתי את בנותי לישון, חגגתי יום הולדת ועוד יום הולדת, ישבנו לשלוחן, עשינו אמבטיה, והתחפשנו בפורים. בארגז התחפושות של בנותי עדין שמורות זו לצד זו תחפושותיהם האהובות של זהזה לא זזה, בבה קובבה ושודו. כמאיירת תמיד התפעלתי מתבונת מכחולה, כיצד היטיבה לברוא לדמויותיהם הספרותיות של מיטב סופרי הילדים בישראל, פנים וחזות, טמפרמנט, אופי והבעה.

אורה איל הייתה מאיירת מצוינת, עם חושים טובים לטקסט, ויכולת ניסוח חזותית מדויקת וחכמה של עולם הילדים. איוריה לספריה של מרים רות, רונית חכם, דויד גרוסמן ועוד רבים וטובים, הם חלק בלתי נפרד ממה שהפך את ספרי הילדים הללו לקלאסיקות. בקו פשוט וגלוי ובמשיכת מכחול כנה, ניסחה אורה איל, לדור אחרי דור של ילדים והוריהם, את הקאנון הספרותי המקומי. הגבעות המוריקות, הרכבות הדוהרות, הבובות הוורודות והארנבות המחייכות, עוד ישמחו דורות רבים גם לאחר לכתה.

אורנה גרנות, מנהלת ספריית אגף הנוער של מוזיאון ישראל

בעיני אורה אייל היא גאון. לא פחות. כיוצרת, אני חושבת שהיא הבינה את נפש הספר במיוחד. הספרים שהיא כתבה ואיירה -או יותר נכון: ציירה ויצרה -הם מופלאים וראויים. במיוחד אני אוהבת את "אוגבו", שהוא בעיני תמצות של חומר ורוח. בכל כפולה שם יש גילוי של אמנות שמשאירה מקום למבט, לדמיון של המתבונן.

מתוך "אוגבו", אורה איל כתבה ואיירה. ספרית פועלים

גיל-לי אלון קוריאל, מאיירת

לצערי לא הכרתי את  אורה איל באופן אישי, אבל דרך ההתבוננות בספרים שאיירה וכתבה, ניתן היה לחוש את נפש המאיירת שעומדת מאחוריהם. רגישה וחכמה. מותה בטרם עת הוא פרידה עצובה ממכרה ותיקה, שספריה כיכבו בספרייה שלי במשך שנים, הן כמאיירת והן כאמא. קל היה לזהות אותם, לאהוב אותם ממבט ראשון. הילדים , הצבעוניות, הקו האיורי שניחן ברוחב לב, חום, אנושיות, תום, צניעות וחוש הומור. אולי הצד המנחם הוא שהספרים שכתבה ואיירה הפכו עם השנים לקלאסיקה בתרבות הקריאה שלנו. זיכרונות הילדות, שלנו ושל הבאים אחרינו ישמרו את זכרה. יהי זכרה ברוך.

עטיפת הספר "תירס חם" מאת מרים רות, ספרית פועלים

מירה מאיר, לשעבר עורכת ספרי ילדים ונוער בספריית פועלים, סופרת וחברה קרובה של איל –

אני מזועזעת ממותה הפתאומי של אורה וקשה לי להתרכז ולכתוב. אוכל לומר שאהבתי לעבוד איתה. מרים רות הביאה את אורה להוצאה כדי שתצייר את ספרה הראשון "מעשה בחמישה בלונים", מאז עבדנו הרבה עם אורה. כל הספרים שאוירו על ידה נשאו חותם ייחודי. היא הצליחה באיוריה לדבר אל לב הילד ולקרב אותו אל הספר. שמחתי כשקבלה על עצמה את איור ספרי "הצב של אורן". גם בספר זה היא השכילה לומר באיורים את מה שהכתוב ניסה לומר במילים. היא איירה גם את שני ספרי החידות שלי – "מי זה היה מה זה יהיה" ו"מיהו זה ואיזה הוא". העבודה שלה הייתה נעימה והפתרונות שלה היו תמיד אינטליגנטים ויצירתיים. בספריית פועלים הוצאנו לאור ספרים מפרי עטה ומאוירים על ידה, ספרים אלה נדפסים שוב ושוב. אורה לא הפסיקה להפתיע: למדה איטלקית, ואף תרגמה ספרים משפה זו. היא הקימה הוצאת ספרים משל עצמה, ומי יודע אילו רעיונות היו לה אילו ניתן לה עוד זמן. אורה תחסר לי מאוד.

גלויה ששלחה אורה איל לספריית אגף הנוער במוזיאון ישראל כחלק מפרוייקט "ספר המאיירים הגדול" שיצא בהוצאת מוזיאון ישראל ובעריכת נורית שילה-כהן

מיכל בוננו, מאיירת   –

לא הכרתי את אורה איל לפני שראיינתי אותה ל"ספר המאיירים הגדול" של אגף הנוער במוזיאון ישראל. אבל הכרתי את האיורים שלה ובעיקר את האיורים ל"סיפורי איתמר", שאני מאוד אוהבת, שכתב דויד גרוסמן. איורים עסיסיים ודשנים, דחוסים בצבע, שלא כמו האיורים הקוויים והמינימליסטיים שלה משנות השבעים (אף על פי שהדמויות הן אותן דמויות). איורים שיותר משהם מיועדים לילדים, הם באים מעולמם של ילדים, ויש בהם, כמו בציורי ילדים – כנות ופשטות ואיזו אמונה תמימה בכוחו של הציור. למרות שהטקסטים של גרוסמן הם מאוד ישראליים, ובאיורים של אייל אין בהכרח משהו מקומי או ישראלי (מלבד נעלי הבית המשובצות של 'המגפר'), ולמרות שהדיאלוגים ריאליסטיים, ואילו לאיורים יש שפה וסגנון משלהם, החיבור בין הכתיבה הנהדרת של גרוסמן לאיורים המלבבים של אייל, הוא כל כך שלם, שאי אפשר להפריד ביניהם, כמו שאי אפשר להחליף את איתמר העגול עם המון הלחיים, באיתמר אחר.

מבין המאיירים שראיינתי, אורה איל הייתה מאלה שלא הרבו במלים, שלא היו להם הרבה סיפורים ואנקדוטות לספר, שנראה שהם מעדיפים לבלות במחיצת ספרים, צבעים ונייר. היא הייתה שקטה ומאופקת, צנועה בהתייחסות לעצמה כמאיירת, ומהדברים שאמרה וגם מהאיורים שלה עלה הרושם, שהיא מאיירת בעיקר מתוך אהבה לציור ולסיפור, ולא כעבודה וכמקצוע. לכן, שמחתי לשמוע כשהיא החלה לעסוק גם בתחום אחר שהיא אוהבת – תרגום ספרים. האפשרות והיכולת לעבור בין התחומים השונים הקשורים בעשיית ספרים, בין איור לכתיבה ולתרגום, היא נפלאה.

מלבד "סיפורי איתמר", אורה איל גם כתבה ואיירה ספרים עדינים ויפים כמו "אוגבו" ו"ילדה לבדה", ואיירה ספרים שנחשבים לקלאסיקה של ספרות הילדים הישראלית כמו "מעשה בחמישה בלונים", "הבית של יעל" ו"תירס חם" של מרים רות. אפשר אולי להתנחם במחשבה, שמי שמשאיר אחריו ספרים כאלה, עם איורים וסיפורים כל כך אופטימיים ומלאי חיים, אף פעם לא נפרדים ממנו באמת.

פרט מתוך "השפה המיוחדת של אורי", כתב: דויד גרוסמן, הקיבוץ המאוחד

יורם אייל, בן זוג (לשעבר) וחבר. מתוך הספד שנישא בלוויתה –

אורה-בלה אישה-ילדה מוכשרת נדחתה על ידי הממסד בבצלאל והודחה לאחר שנה במחלקה לגרפיקה. הם צדקו, גרפיקאית לא הייתה, היא הייתה ציירת.  בגיל עשרים וחמש פגשה אישה-ילדה אחרת מבוגרת מימנה בשלושים וחמש שנה – מרים רות בשידוכה של אחותי רעיה עילם. מרים רות הייתה כבר מורה מוערצת לספרות ילדים בסמינר אורנים וסמינר הקיבוצים וכתבה חרוזים למגירה. כשהראתה את חרוזיה – שלימים הוו את הבסיס למעשה בחמישה בלונים – לעורך ספרות ילדים בהוצאת הפועלים אמר לה בבוז-   "זה סיפור זה? זה שום דבר", "חשבתי שאת יותר חכמה”. כשנפגשו השתיים מיד נוצר קשר שנמשך לאורך 35 שנה עד מותה של מרים ב 2005. ואורה ידעה לזהות סיפור ילדים טוב והתלהבה, ובהפריה ותמיכה הדדית יצרו השתיים את מעשה בחמישה בלונים ואחריו הבית של יעל ותירס חם וכל השאר זו היסטוריה של קלאסיקה של ספרות הילדים בישראל. וכשיצא גוגל ישראל לפני כשבועיים, ביום ההולדת המאה של מרים רות, בלוגו המוקדש לה, כמעט כל אחד זיהה מיד את חמשת הבלונים והילדה שלצידם – שלושה דורות שהקריאו או גדלו על הספר סבים, הורים וילדים. אך מעטים יודעים כמה קשה היה אז בראשית שנות השבעים ליצור צבעוניות כזו בימים של גלופות נפרדות לכל צבע והגבלה לשימוש בשלושה צבעים בלבד למען צמצום מחיר ההדפסה.

למען הרישום ההיסטורי, מעשה בחמישה בלונים הוא ספרה השני של אורה (בשונה ממה שכתבה אורה עצמה בקורות חייה). קדם לו "בוקר בא", שהתחיל כעבודת גזירה בבצלאל שמרכזה עיגול ויצא כספר בהדפסה עצמית, ורק לימים נגאל על ידי אורה שהוציאה מספר מהדורות נוספות בהוצאת איילות.

אורה לא הייתה מאיירת אלא ציירת מוכשרת שבציוריה הנאיבים לכאורה תפסה את מהותו של האדם המצוייר – ודמויות רבות בספרים שאיירה נלקחו מהחיים. הילדים בתירס חם הם ילדי גן הילדים של שער הגולן חבריה של שחף נכדתה של מרים (והם גם המקור לפזמון "בים בם בם תירס חם" שסביבו טוותה מרים רות את הסיפור) ואילו הסבא הוא בן זוגה לחיים פסח עברי. איתמר מספרי איתמר הוא בן דמותו של יונתן בכורו של הסופר דויד גרוסמן והספר שנכתב לאחרונה על ידי חברת הילדות שלה גינה מנציח שלושה דורות של משפחת שימבורסקי. המכיר את הדמויות יזהה אותם מיד. בספרים שאיירה אורה אי אפשר להפריד בין הטקסט לציור, השילוב בניהם הוא נשמתו של הספר. וכשרואים בתרגומים את אותם הספרים עם איורים של מאיירים מוכשרים אחרים רואים עד כמה איבדו מנשמתו של המקור.

אורה הייתה מאיירת מפורסמת אך אישה צנועה, בורחת מפרסום וסירבה לבקשות להתראיין במדיה  ובעיתונות הכתובה, או אף להרצות על עבודתה לפני קהל כולל ילדים. אך תמיד שמחה להיפגש עם ילדים ביחידות ולספר להם על עבודתה. הייתה בה נאיביות ילדותית וכשהיית מספר לה סיפור, מופרך ככל שהיה, הייתה פותחת את עיניה הכחולות הגדולות בהתפעלות וניצוצות של משובה. במיוחד אהבה ממתקים והייתה בוחרת מסעדות על פי הקינוחים ומתקוטטת עם שי בננו בן ה- 10 על השוקולד שאת מקום מחבואו גילה ואכל. וכששאל אותי יורם "השני", בן זוגה,  בערב לאחר מותה מה היה הדבר האחרון שאכלה התשובה הייתה מובנת מאליה – מרון גלסה’ הממתק האולטימטיבי. אורה הייתה בלגניסטית מטבעה ותכולת ביתה היא אוסף של רהיטים שקיבלה מאחרים או רכשה בפרוטות ועצבה וצבעה אותם לטעמה. כל אחד מהם הוא מעשה של יצירת אמנות אבל ביחד הם יוצרים הרגשת אי-סדר בלתי נסבל.

כישרונית הייתה במספר תחומים שהקשר בניהם רופף. היא הייתה בעלת תואר ראשון במתמטיקה ומוכשרת בשפות. יחד עם חברתה ללמוד המתמטיקה איבי מחמנדרוב פיתחה במסגרת מט"ח משחקים וספרים ללימוד החשבון. לאחרונה למדה איטלקית ותרגמה מספר ספרים משפה זו.

אחד הדברים הטובים ביותר שקרו בחייה היה מפגשה עם יורם קדמן "קופיש" בן זוגה בעשרים וחמש השנים האחרונות. אהבה שתחילתה בסמיכות של משרדיהם בקטמון שהפכה לזוגיות של שני הפכים עם הרבה אמוציות אבל זוגיות אמיצה ששאבה לתוכה את ילדיו של יורם, נגה, תמרי ואמנון, ואת שי בננו למשפחה חדשה ואוהבת ובעיקר לחברות וקירבה.
היי שלום חברה נאמנה ואמיצה. אנחנו כבר מתגעגעים אליך.

יאנה בוקלר, מאיירת  –

אורה איל הגשימה לי חלום. את אורה הכרתי דרך רונית חכם. כשחזרתי מאיטליה חיפשתי הוצאה לאור שתתרגם את הספר "סיפורי טלפון" של ג'אני רודארי, סופר איטלקי מדהים, אשר את סיפוריו קראתי בתור ילדה ברוסיה. בזמן החיפושים שלי אחר הוצאה לאור נודע לי שאורה היתה לא רק מאיירת, אלא גם מתרגמת מאיטלקית לעברית, וכשיצרתי איתה קשר, היא אמרה לי שזכויות הספר כבר נמצאים בהוצאת אגם וקישרה אותי עם ישראל מזרחי.

כמובן שהייתי כל-כך נלהבת ולא האמנתי שבאמת אוכל להגשים חלום ולאייר את הספר שאני כל-כך אוהבת. אורה הייתה איתי לאורך כל הדרך ועידכנה אותי מה קורה עם התרגום בכל שלב. בחרנו סיפורים ביחד ואפילו עזרתי לה קצת לתרגם. אהבתי מאוד את צורת העבודה שלה. היא הייתה מתייחסת לסיפורים כמו ילדה קטנה: אוהבת-לא אוהבת, מעניין-לא מעניין, ואני הייתי צריכה לשכנע אותה למה הסיפור הזה כן ולמה זה לא. מכיוון שהיא הייתה גם מאיירת, היינו בקשר גם בזמן שעבדתי על האיורים. היא רצתה לדעת איך אני מתקדמת, מה אני עושה ומתי זה יהיה מוכן. בדרך כלל העבודה של המתרגם נגמרת בשלבים של התרגום והעריכה, אבל אורה התעניינה והיה לה חשוב לראות את תהליך העבודה, וגם לי היה חשוב שתראה אותו.

בנוסף, היא הציעה לי לכתוב משהו בספר עצמו. היא ידעה שאני מגשימה חלום וזה חוויה חד פעמית והציעה לישראל שאת החוויה אני אתעד בספר. כך אנשים לא רק יקראו את הסיפורים הנפלאים ויראו את האיורים, אלא גם יתחברו לפן האישי, "למאחורי הקלעים" של החוויה. זאת באמת הייתה חוויה חד פעמית, ואני מודה לאורה שנתנה לי את הזכות לחוות אותה ולהגשים חלום מהתחלתו ועד סופו, ללוות אותי לאורך כל התהליך ואחריו ולהתלהב כמו ילדה קטנה מהסיפורים ומהאיורים. תודה רבה אורה.

מתוך "חמש מכשפות הלכו לטייל", כתבה: רונית חכם, הוצאת איילות

גלעד סופר, מאייר –

אני חושב שעל עבודותיה של אורה איל כדאי להתבונן בעודך ילד, או, למצער, כשילד לצידך. דברים אלה לא נאמרים כדי להמעיט חלילה מיכולותיה הטכניות הגבוהות, מהחומריות שבאיוריה או מערכם האסתטי הרב, אלא כדי לעמוד על יכולת נדירה ומשמעותית בהרבה בעיני – היכולת להביע רגש. התוודעתי לאיוריה של אורה כשהקראתי בפעם הראשונה לאחייניתי את "ברכבת יושבת ארנבת". תגובתה הנלהבת לאיורים הייתה מדבקת. עלי להודות שבתחילה, בהיותי סטודנט שנטה להתלהב מפרספקטיבות מורכבות, רישומים עתירי פרטים ועוד מני פירוטכניקה, לא לגמרי הבנתי מדוע. בהקראות חוזרות (של הספר הזה ושל ספרים רבים אחרים, עם אותה שותפה לקריאה אך גם עם שותפות חדשות שהתווספו ברבות השנים) התחוור לי שהסיבה שאנו אוהבים כל כך את הספרים שאורה איירה היא הרגש, החום והחמלה שמובעים בהם בישירות ובחדוות עשייה כאלה עד שאי אפשר אלא להתמסר להם. אני מקווה שבני משפחתה ימצאו מעט נחמה בידיעה שהיא נגעה, ותמשיך לגעת, בליבותיהם של רבים כל כך.

מתוך "הבית של יעל", כתבה: מרים רות. ספריית פועלים

עפרה עמית, מאיירת –

את אורה איל פגשתי פעם אחת ויחידה לפני יותר מחמש עשרה שנים. הייתי אז בתחילת דרכי, אפילו עוד לא ממש מאיירת אלא אנימטורית וחלק מצוות בחברה שיצרה סרטונים ומשחקי מחשב לילדים. באותה תקופה עבדנו על עיבוד של "סיפורי איתמר" של דויד גרוסמן, ואורה הגיעה אלינו כדי להתרשם ממהלך עבודתנו. בתקופה זו לא התעניינתי באופן מיוחד בספרי ילדים ולא הכרתי את תרומתה לעולם זה. רק כמה שנים מאוחר יותר הבנתי מי היתה האישה העדינה והצנועה הזו. לא ידעתי שהיא אחראית לשפה הגרפית הנהדרת של "מעשה בחמישה בלונים" ועוד ספרים רבים אחרים. לא ידעתי שאצטרך להקריא ספרים אלה שבע עשרה פעמים ביום במשך חודשים רבים. לא ידעתי שהיא יצרה את "אוגבו", אחד מספרי הפעוטות הנפלאים ביותר. וגם לא ידעתי שהיא נכחה בארוע בחנות "אמילי" לפני מספר שבועות, בו נכחתי גם אני. את זה אמרו לי אחר כך. אם הייתי יודעת, הייתי ניגשת ללחוץ את ידה.

גינה שימבורסקי, חברה קרובה –

אורה הייתה שילוב נדיר, כמעט בלתי אפשרי, של דמיון פרוע ופורץ גבולות עם הגיון חד כתער שאינו נרתע ממסקנות קשות; של ריחוף קליל בכל מה שנוגע לענייני היום -יום עם פרפקציוניזם קיצוני בכל מה שנוגע לדברים שהיו חשובים לה באמת,ובכלל אלה , כמובן, הציור, הכתיבה, והתרגום; של פיזור דעת בענייני זמן ומקום עם דייקנות מחושבת לפרטי פרטים של קו ומילה; של חולמנות ילדותית עם יכולת ריכוז יוצאת דופן; של ביישנות ומופנמות עם העזה ויציאה נגד מוסכמות. כל מי שהכיר את אורה ידע שמפגש אתה הוא חוויה אסתטית ואינטלקטואלית, ובדרך כלל גם מצחיקה. הבגדים שלבשה, רובם צרופים לא מקובלים של פריטים שהכניסה בהם שינויים כיד הדמיון הטובה עליה, יצרו הרמוניה שובת עיין. הבית ,על קירותיו העבים ורהיטיו המיוחדים,ע ם המוני הספרים, הצעצועים, ושלל החפצים המפתיעים המפוזרים בו, היה מקום מיוחד במינו. והשיחה אתה הייתה תמיד מרתקת.

לאורה הייתה דרך משלה להסתכל על הדברים, יכולת לראות את העיקר, ולנתח דברים עד סופם. היה בה יושר אינטלקטואלי חסר פשרות, והיא לא הייתה מוכנה להרפות מנושא שעסקה בו,  גם אם היה חסר חשיבות, עד שהשתכנעה מעבר לכל ספק שאכן הבינה את הדברים עד תום. ועם כל זה היה שם תמיד חוש ההומור. אורה ידעה לראות בכל מצב את הפן המצחיק, ולמצוא  פניני הומור גם במקום שאיש לא היה מצפה למצאן. נדמה לי שכל הדברים האלה באים לידי ביטוי גם בספרים שכתבה ואיירה. אורה נגעה בהמוני ילדים ואנשים דרך הספרים, ונגעה באופן ישיר גם בהרבה אנשים שהכירה-גם אלה שהכירו אותה זמן קצר בלבד נשבו בקסמיה. אורה הלכה והותירה חלל גדול בחיי. אולי יש נחמה  בגלעד שהותירה בספריה.

פרט מתוך "איתמר פוגש ארנב", כתב: דויד גרוסמן, עם עובד

המאיירת לנה גוברמן בחרה לבטא את תחושותיה באיור, בו ביקשה לצייר את איל חבויה בתוך העולם שלה, כמעט בלתי נראית.

לנה גוברמן במחווה לאורה אייל

לדף היוצר של אורה איל באתר דףדף יש ללחוץ כאן.

כתיבת תגובה

7 תגובות:

  1. מאת madmi:

    תודה לכם "הפנקס" על כתבה/אסופה מרגשת עד דמעות.
    ולאחר התעשטות קלה, שאלה קטנה: מה קרה לטור הרחוב השבועי?

  2. מאת דינה:

    תודה שהקדשתם תשומת לב כזאת לזכרה של אורה אייל. הכבוד בהחלט מגיע לה. כולנו מכירים את יצירותיה הנפלאות ומחממות הלב גם באיור וגם בסיפור.אין לי ספק, שהיא לא תישכח.

  3. מאת admin:

    טור הרחוב בעבודה מתמדת ויפורסם שוב בקרוב מאד….
    אנו שמחים על ההתעניינות בו!

  4. מאת טלי:

    יצרתם כאן פסיפס מרגש מאוד, אנושי ואמנותי של אורה איל, גם כמאיירת וגם כאדם. נדמה לי שאין דרך נכונה ומדויקת יותר להנציח אותה מאוסף האיורים והמילים האלה.

    גם אני גדלתי על מעשה בחמישה בלונים והבית של יעל, ושנים אחר כך הקראתי לילדים שונים את סיפורי איתמר, ואת חמש מכשפות הלכו לטייל, ואת השפה המיוחדת של אורי, וברכבת יושבת ארנבת – כל אחד בתורו ובזמנו, וספרים אחרים קראתי וספגתי לעצמי, מתוך עניין מקצועי ואישי נטול תירוצים.

    בדיוק השבוע חשבתי ודיברתי הרבה על מאיירים שמשדרים חום וחיים, שמשלבים צבעוניות עזה וחיה עם מלאות ועם עומק רגשי. ומסתבר שאורה איל עונה בדיוק להגדרה הזאת…ענתה.

    חבל. ועצוב. וזו אמנם קלישאה איומה אבל אין לי צל ספק שהאיורים שלה ימשיכו לחיות ולגדל עוד דורות של ילדים.

    יהי זכרה ברוך.

  5. מאת ורדה רז דה-מירנדה:

    עצובה מאוד דרכו של עולם.
    אורה למדה בכיתה שבה למדתי בבצלאל, ממנה יצאה רוח של עדינות, נפש מחייכת וצניעות מידות.
    איוריה מלאי השראה כמו שהיתה היא בזכרוני.
    ואצטרף לכל אלה שספריה מלאו אותם שמחה, שמחה שאני מקוה שלקחה איתה בחייה ובמותה.

  6. […] כמאיירת ותיקה ומשמעותית. כמו-כן, הנכם מוזמנים לקרוא את הרשימה לזכרה, המורכבת מדברים של חברים […]

  7. […] הספר "חמש מכשפות  הלכו לטייל" שכתבה רונית חכם, זכה לעדנה במשך שנים ארוכות, בייחוד הודות לאיוריה הנפלאים של אורה איל. […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.