5 ספרות

מי יציל את מיוֹ / גליה עוז

קריאה חדש ב"מיו מיו שלי" מאת אסטריד לינדגרן

יולי 13, 2016  

כשמדברים על ספרות ילדים קלאסית אפשר להסתכן בהכללה גורפת, שקשה לסתור אותה: כדי שגיבור ספרותי יפתח אישיות ויתפוס מקום בעולם, הוא צריך הורים מתעללים, נוטשים או מתים. אם אין הורים ביולוגיים, אפשר להסתפק לצורך העניין במבוגר סמכותי אחר, ובלבד שהוא מפלצת. זה נכון – הצילו! – מ"אוליבר טוויסט" עד "האסופית", ומ"בילבי" ועד "הארי פוטר".

שלא כמו בעולם האמיתי, בספרי הילדים קל בדרך כלל לזהות את ההורים הבעייתיים. לא מדובר רק באלימות פיזית אלא גם בהתעללות רגשית ובהזנחה. אגדות האחים גרים הן אוסף של הורים איומים, חלקם רוצחים ממש: ההורים של עמי ותמי שולחים אותם למות לבדם ביער; אמה של שלגיה מרעילה אותה; סינדרלה מנוצלת כשפחה בידי אמה החורגת ואחיותיה.

אבל מה עושים כשהמבוגר המתעלל לא מזוהה עם ה"רעים" בסיפור? מה קורה כשהקורא – וגם הגיבור – רואה בו דמות חיובית ותומכת?

עטיפת אחת המהדורות העבריות של הספר

עטיפת אחת המהדורות העבריות של הספר

ילד בן תשע גדל במשפחת אומנה שבה משפילים אותו ומתעללים בו. הוריו המאמצים מספרים לו שאמא שלו מתה כשילדה אותו, ואבא שלו הוא בטלן. הילד יוצא מהבית ומתיישב על ספסל בחורשה, לבדו, ומוצא בקבוק שבתוכו שד, וכשהוא פותח את הפקק ומחלץ את השד, השד לוקח אותו לארץ מרחקים, שבה נמצא האבא האמיתי שלו, והאבא הזה הוא לא בטלן אלא מלך רב חסד, והוא פונה אל בנו במלים שמבטאות אהבה ורוך: "מיו, מיו שלי". וארץ מרחקים היא מקום מושלם, עד שמסתבר שיש בה כוח אכזרי במיוחד – קטו האביר הרשע שחוטף ילדים ומכשף אותם והופך אותם לציפורים עצובות. ומיו הגיבור יוצא רכוב על סוס ונלחם בקטו הרשע ומציל את הילדים.

זוהי, בתמצית, עלילת "מיו מיו שלי" שנכתב בשנת 1954 (ושמו, במקור, "מיו, בני מיו"). זה סיפור מושלם: כמו באגדות, רוע אבסולוטי מאיים על הטוב האבסולוטי ועל כל מה שיפה בעולם. הטרנספורמציה שעובר מיו היא דרמטית במיוחד. הוא עובר ממסגרת מתעללת שבה הוא פסיבי, אל עולם שאמנם יש בו גם רוע מוחלט, אבל הילד ניצב מולו ומפגין אומץ ופוטנטיות, והופך לגיבור.

ובכל זאת, הנה הצעה לקריאה אחרת: אפילו בארץ מרחקים שאסטריד לינדגרן בוראת עבור הגיבור הפגוע שלה, הוא לא מוגן מסכנה. להפך, שם הוא מנוצל על ידי האדם הקרוב יותר, אבא שלו, שלאחר תשע שנות היעדרות שולח אותו להילחם, במקום לפצות אותו על הילדוּת העשוקה ולהגן עליו בבית.

המלך הטוב, אביו של מיו, לא מאיים על מיו מפורשות ולא מתנה את אהבתו לבנו בכך שייצא למשימה:

"מיו, מיו שלי", אמר אבי המלך. "אתה היקר לי מכל, ולבי כבד עלי כשאני חושב על קטו האביר".

אז חלפה המיה בצפצפות הכסף, כמו סערת רוחות. עלים רבים נשרו לקרקע, ובנפלם היה משהו הדומה לבכי. הרגשתי כי אני פוחד מקטו האביר. כל כך פוחד!

"אם לבך כבד, אל תחשוב עליו עוד", אמרתי.

אבי המלך אחז בידי.

"הצדק איתך", אמר. זמן מועט עוד נותר לך שלא לחשוב על קטו האביר. זמן מועט עוד תוכל לחלל בחלילך ולבנות סוכות בגן הוורדים".

מה קרה כאן? מיו מבקש מאביו לא לחשוב על קטו האביר. ואבא שלו עונה לו: אבל הגיע הזמן שאתה תחשוב על קטו האביר. אחרי רמזים כאלה, אין ספק מה יקרה. מיו הוא ילד פגוע, והוא מבין שלפניו מבחן קבלה, או טקס חניכה. וילד כמוהו, שהדימוי העצמי שלו מן הסתם ירוד, יעשה הכול כדי להשתייך ולהוכיח את עצמו.

בנוסף לכל צורות ההתעללות שהוזכרו קודם, מתקיימת פה צורה נוספת: ניצול. בגיל תשע, הילד לא רק נשלח למשימה שלא מתאימה לגילו, הוא גם נחשף לסכנת חיים. כאן אפשר לעצור ולטעון שהקונבנציה הספרותית מניחה שגיבורים-ילדים כמוהו יחוו סכנה והרפתקה, ומפני שמדובר באגדה הם לא יגלו פחד אלא אומץ. ואפשר גם להתרגז על הניסיון לנתח כתיבה כזאת בכלים פסיכולוגיסטיים. אבל הספר הזה יוצא דופן בז'אנר הפנטזיה מבחינת המודעות של הגיבור למצבו. גיבורים מיתולוגיים לא סובלים בדרך כלל מחיבוטי נפש ומחרדת ביצוע. אבל מיו כן: הוא שואל את חברו הטוב יום-יום אם אביו אכן מעוניין שהוא ייקח על עצמו סיכון כזה, ויום יום עונה בחיוב, ואפילו מצטט מקורות עתיקים כדי להצדיק את מעשה העקדה.

אסטריד לינדגרן ו"מיו מיו שלי"

אסטריד לינדגרן ו"מיו מיו שלי"

כך, לינדגרן שוברת בחוכמתה את חוקי הז'אנר (ולא בפעם הראשונה): הילד אמנם יוצא למשימה ומוכיח את עצמו, אבל לאורך הדרך הוא שולח איתותי מצוקה. הוא לא רוצה להיות לוחם אלא ילד. כשהוא נזרק לבדו לעולם עוין, כשאיומי מוות מרחפים מעליו – הוא מגיב כמו ילד. נכון, הוא מנצח בקרב; אבל המספרת רומזת שיש לזה מחיר. העלילה האמיתית של הספר – אם נהיה מוכנים להקשיב לה – מגוללת את סיפורו של ילד שהוריו המאמצים התעללו בו, ואביו האמיתי משכפל את ההתעללות.

אמנם, בגלל המעטפת של הז'אנר הסוף הוא טוב, כצפוי, ואין נפגעים בנפש ואין טראומה, כי באגדות אין מקום לטראומה. אבל לעמוד האחרון של הספר מתגנב, בכל זאת, רמז למציאות המכאיבה. הגיבור נזכר בהוריו המאמצים וחושב:

"יתכן כי הדודה אדלה סבורה כי אם רק תלך לחורשת טגנר ותחפש – תמצא אותי יושב שם על ספסל… אבל היא טועה, הדודה אדלה. הו, כמה טועה היא. שום בוסי אינו יושב על שום ספסל בחורשת טגנר. כי הוא בארץ מרחקים. הוא בארץ מרחקים, אני אומר לכם. הוא נמצא במקום שבו צפצפות הכסף מרשרשות… במקום שבו מדורות בוערות ומחממות עם לילה. במקום שם נמצא אביו המלך, האוהב אותו כל כך והוא אוהב את אביו."

הוא בארץ מרחקים, אני אומר לכם.

 

כילדה – אני זוכרת היטב –  קראתי את הקטע הזה והאמנתי. מיו ניצל, הוא מוגן. מעכשיו הכול יהיה בסדר. אבל קריאה עכשווית חושפת את התחתית הכפולה שבנתה המספרת. "הוא בארץ מרחקים, אני אומר לכם"… כמה שהמלים האלה אוטו-סוגסטיביות! ככה ילד משכנע את עצמו שהכול בסדר. הילד הזה בצרות, וארץ מרחקים היא רק הפנטזיה שלו. אלא שאפילו בפנטזיה, מיו לא מסוגל לדמיין בית מגונן. מבחינתו, קשר שווה התעללות.

 

גליה עוז – סופרת ילדים ובמאית תיעודית. מחברת סדרת "שקשוקה".

המאמר מבוסס על הרצאה שנתנה עוז במסגרת יום עיון של "הפנקס" ב"בית אריאלה".

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. מאת מרית בן ישראל:

    זה יפה ועצוב ופוקח עיניים מה שכתבת. לינדגרן מתגלית בגדולתה בספרים הפנטסטיים שלה. מתחשק לי לכתוב פוסט המשך אבל אין סדק מספיק גדול בזמן בעתיד הנראה לעין. כשיהיה…

  2. מאת שהם סמיט:

    מזדהה עם קריאתך, גליה. וחושבת שאפשר להוסיף עליה גם קריאה פוליטית : הצבעה על חולשת הדור הבוגר שנכנע לפשיזם והבנה כי רק בני הדור הצעיר יוכלו לחולל את השינוי. לא בכדי "גרמניה האחרת" זיכתה את לינדגרן בפרס חשוב על ספר זה.

  3. מאת גליה עוז:

    מרית, יש תמיד עצבות אצל לינדגרן, לא רק כאן וב"האחים לב ארי" וב"רוניה בת השודד" אלא בכלל, גם כשהיא מצחיקה. חוץ מזה אל תוותרי בשום אופן על פוסט-המשך. מחכה לקרוא אותך, כמו תמיד.
    שהם, זה מעניין מה שאת כותבת. לא חשבתי שיש צד פוליטי לספר הזה. תמיד חשבתי שבילבי היא הדמות הפוליטית, עם האנרכיזם ההומניסטי ועם הפמיניזם שלה. בכל דור ודור, אם קוראים אותה שוב, היא בצד של תנועות המחאה ושל האנטי מימסדיים.

  4. מאת תמר:

    בעיני יש היבט פוליטי* גם ב"האחים לב ארי" – השאלה האם מלחמות ורוע הם חלק מהפנטזיה האולטימיטיבית שלנו או לא, האם גם בארץ החלומות המושלמת קיים רוע, והאם אנחנו אלו שבוחרים לתת לו מקום בה בגלל הרצון ב"אקשן". בשלב הראשון (ננגיאלה), הפנטזיה בספר ממוקדת באבירים ובהרפתקאות, ולכן היא בהכרח כוללת גם רוע ומלחמה. בשלב הבא (ננגיאלימה) זה כבר פחות ברור, ויש תקווה כלשהי שמושא הפנטזיה הפעם הוא שלווה, ולא הרפתקאות (שבהכרח כוללות כאב ואף מוות).
    זו אמנם שאלה פילוסופית-מוסרית יותר מאשר פוליטית (טבע האדם וכו'), אבל בעיני היא מתקשרת לשלל אידיאולוגיות פוליטיות ששינו את העולם במאה העשרים, שהחלו מתקווה אוטופית לצדק, לשוויון או לאחווה, ומהר מאוד נעשו אלימות ורצחניות.

  5. מאת שהם סמיט:

    "האחים לב ארי" סופר פוליטי! רומן חניכה שבו האח הצעיר לומד מאחיו הבוגר כי מי שעומד מנגד ואינו נכון לסכן את עצמו כדי להגן על חירותם וחייהם של אחרים, הוא – והמילים של אסטריד – "לא בן אדם אלא חתיכת לכלוך".
    קריאת חובה לילדי ישראל – קרנפים מולדים ובעל כורחם.
    אי אפשר לקרוא את הספר הזה באקלים הנוכחי ולא לחשוב על עמק ורדי הבר שנמצא ממש כאן, מעבר להרים.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.