11 פרויקטים מיוחדים

מלאכת תרגום של המוות / נעמי ליברמן

היבטים פואטיים - טיפוליים בעקבות עבודה בבליותרפית עם הספר "האחים לב ארי"

אוקטובר 14, 2010  

"האחים לב ארי" הוא סיפורם של האחים יונתן וצימוקי לב ארי. שמותם בגיל צעיר מאד, מביא אותם אל עולם חדש ומופלא, אל ננגיאלה. בעולם החדש הזה הם נאלצים להתמודד עם כוחות רשע המאיימים על עצם קיומו. עם הזמן, ההתמודדות הזו מביאה אותם לעולם נוסף, ננגילימה. חומרים מעולם המעשיה והמיתוס משמשים כאן את אסטריד לינדגרן כדי לתרגם את המוות הבלתי נמנע למסע הצופן בחובו תהליך והתפתחות.

ברובד אחר, "האחים לב ארי" הוא סיפורו של צימוקי, ילד נוטה למות ובודד מאד שאחיו יונתן מלווה אותו ותומך בו בהתמודדות הקשה עם עובדת מותו. עבודת האבל הזו מסתבכת כאשר יונתן נהרג, ומגיעה אל סיום מוצלח כאשר צימוקי מסוגל להתחיל לספר את סיפור חייו ומותו של אחיו. השורות הפותחות את הספר מסמנות למעשה את סופו. הקריאה ב"האחים לב ארי" אינה חוויה פשוטה. הקורא נע כל העת בין שפות שונות שבעזרתן הוא מנסה לתרגם לעצמו את הטקסט. האם צימוקי מוצא את ננגיאלה? האם הוא ממציא אותה ובעזרתה נותן צורה לחומרים פנימיים לא מודעים?

הקורא האידיאלי של "האחים לב ארי" אינו שואל את השאלה הזו[I] הוא זורם בין מצבי תודעה שונים בקלות וללא הפרעה, ומאפשר להם להזין זה את זה. שתי סכנות מאיימות עליו והוא חומק משתיהן: סכנת ההיבלעות בעולם הפנטסיה תוך אובדן היכולת להבחין בין דמיון ומציאות, וסכנת הריחוק והניתוק המוחלט בין השנים.

בעבודתי כבבליותרפיסטית הרביתי להשתמש בספר הזה. הבחירה הזו עוררה שתי תגובות רחוקות מאד זו מזו ובעלות אופי קיצוני. מבוגרים הסתייגו מאד מ"האחים לב ארי". הספר נראה להם חסר אחריות מבחינת הנושא שעסק בו, האופן בו חשף, לדעתם, את הקורא הילד לעיסוק במוות, ואם לא די בזה – לרעיון של מוות מרצון. ילדים אהבו את הספר. גם אלו שנזקקו לו באופן ברור ונואש, גלוי לעין, וגם אלו שהצורך שלהם לא היה כל כך מובן מאליו. טיפולים ארוכים היו מתחילים בקריאה חוזרת, אינסופית, של הספר. אסור היה לקטוע את הקריאה בדיבור. היינו מסיימים את הספר, רק על מנת להתחיל מהתחלה.

זה היה השלב ההתחלתי, האקוטי של התהליך. בשלב השני, היו המטופלים מתמקדים בסצנות שלכדו את תשומת ליבם ומשתקעים בהם. בכך הפכו אותי ילדים אלה למעין אמן מבצע. היה עלי לחזור "ולנגן" את הסצנות האלה עבורם. נאסר עלי לעשות יותר. היה צורך לחוות את הספר בנוכחותי, ואני נדרשתי להצטמצם ולא להפריע. לבסוף, היו הילדים מחלצים אותי למקום פעיל יותר והספר הפך לאובייקט קונקרטי, חפץ שחשוב להוריד מן המדף ולהחזיק ביד, אפילו לא לפתוח, ואחר-כך, רק לאתר בעין ולגעת. המרחב המיוחד שיצרה אסטריד לינדגרן השפה שהמציאה, כבר היו איתנו ויכולנו להשתמש בהם כרצוננו.

מהו המרחב הזה? מה היה אילם כל כך עד שנזקק לשפה מיוחדת שתדובב אותו?

הילדים האלה באו ממשפחות שהמוות נגע בהן. לכאורה, היו ככל הילדים. אבל היה בהם משהו שקפא וקמל למגעו. צריך היה להגיע אל הדבר הזה, לגעת בו, לבוא עמו בדברים. אסטריד לינדגרן פונה לילדים באופן בהיר וישיר שלעולם אינו מנסה לשאת חן בעיני המבוגרים. בספר הזה היא בוחרת לטפל בנושא המוות. המוות הוא נושא (כמעט) אסור לילדים. לינדגרן מתירה לקורא הצעיר שלה לגשת אל ידע שהמבוגר משתדל לחסוך ממנו.

האיורים מאת אילון ויקלנד

מול עובדת המוות, צימוקי שואל את השאלה שמניעה את העלילה כולה: "איך אפשר בכלל שיהיה דבר כל כך נורא,[…] איך אפשר שיהיה דבר כל כך נורא שמישהו צריך למות, כשהוא אפילו לא בן עשר?" (ע' 6). צימוקי אינו יכול לתפוס את עובדת מותו. המילה 'מוות' מנוכרת, בלתי נתפסת. השיח כולו מנוכר ואינו שייך לו. הוא שייך לגברות. הן יודעות, אמו יודעת, אחיו יודע, אבל צימוקי אינו יודע.  המוות הזה יכריע אותו, אבל הוא אינו המוות שלו.

כשצימוקי שואל את השאלה שלו, הכל נעצר. אפילו יונתן מהסס. אין תנועה. כזה הוא המוות, עוצר ומשתק. אבל ברגע שנכנסים לתחום הפנטסיה התנועה מתחילה מחדש. הבעיה הנוקבת של המוות היא בעית הסופיות. העלילה שלינדגרן רוקמת משעה את הבעיה הזו ובכך יוצרת מרחב נפשי שאפשר להתאושש בו מן ההלם של המפגש עם המות ולהתחיל להתמודד. במהלך העלילה יעבור צימוקי תהליך כפול: הוא יהפוך לגיבור (לדמות מרכזית ומשמעותית בסיפור חייו), והוא יהפוך את המוות שעליו למות לשלו. כדי לעשות זאת, צימוקי חייב ליצור את המוות הזה מחדש.

צימוקי מתחיל את חייו בננגיאלה כאנטי גיבור, ומסיים אותם כגיבור. הוא נעשה מסוגל לקחת סיכונים, להיאבק למען ערכים, ולבסוף, לקחת אחריות על חייו ועל חיי אחיו. גם דמותו של יונתן מתפתחת, וההתפתחות של שניהם קשורה ביחס למוות. צימוקי, שהיה כל כך מבועת בפני עובדת מותו הבלתי נתפס, נעשה מסוגל למלא את המוות הזה במשמעות אישית. ההתפתחות המשמעותית ביותר של צימוקי קשורה בידע. ידע הוא תמה מרכזית בספר; הוא שייך למבוגרים והם שומרים עליו מפני הילדים. בתחילת הספר, צימוקי מופיע כ-זה שאינו יודע. כאשר הוא מתוודע למה שמנסים להסתיר מפניו הדבר כמעט ומכריע אותו. יונתן נכנס אז בינו לבין העובדות ומחזיק בהן עבורו. סיפורי ננגיאלה של יונתן מעכלים עבור צימוקי את מה שאינו ניתן לעיכול בדרך אחרת, ומעט מעט צימוקי נעשה גם הוא לזה שיודע.

ואלה הדברים שעליו לדעת:

אפילו ילדים צעירים מאד עלולים למות.

אי אפשר לשאת זאת. ילדים צעירים עדיין לא הספיקו לחיות.

החיים הם ערך עליון. אין דבר חשוב יותר מאשר לאפשר אותם. להילחם עבורם.

הכוונה לחיים שקיים בהם חופש.

חיים והישרדות אינם אותו הדבר.

לפעמים צריך לסכן את החיים כדי לחיות באמת.

אין טעם לשמר את החיים בכל מחיר.

"[…] יונתן ידע שעוד-מעט אני הולך למות. אני חושב שכלם ידעו חוץ ממני[…] הגברות שאמא תופרת להן שמלות ידעו גם כן, ואחת מהן דברה על זה עם אמא כשאני הקשבתי במקרה" (ע' 5). כך שומע צימוקי בפעם הראשונה על עובדת מותו, שומע, ואינו יודע את נפשו.

כדי לדעת את מה שאי אפשר לדעת, אנחנו זקוקים לשפה מיוחדת. אפשר לדבר בשפת היומיום על המוות. אי אפשר לדבר בה את המוות. אפשר להעביר מפה לאוזן את הידע אודותיו, אבל אי אפשר לדעת אותו באמת. המצוקה הנוצרת מיד אצל צימוקי ויונתן אינה קשורה רק לתוכן הנורא של הדיבור. היא קשורה גם לחוסר האפשרות להכיל את התוכן הזה ולעבדו בכלי השפה הדלים העומדים לרשותם. שפת היומיום לא נוצרה כדי לתאר רגשות, וככל שאלה נעשים עדינים, מורכבים או מאיימים יותר, כך היא נעשית מחניקה יותר, מצמצמת יותר. כך מתגברת סכנת המוות שבה.

מתוך המצוקה הזו, נבראת ננגיאלה והשפה נעשית מיד עשירה ודחוסה בחומרים נותני חיים. מטפורות נוצרות ומתרחבות עד שהן עוטפות את הכל ונוצר עולם. העולמות המסופרים/נבראים, מספקים לצימוקי שפה אישית במקום השפה המנוכרת שאינה יכולה לעשות עבורו דבר. כך הופך ה dead end  למרחב שהוא יכול לחיות ולהתפתח בו[II]

"האחים לב ארי" עוסק באפשרות הקפיצה בין עולמות, בריכוך הגבולות ביניהם כך שיתאפשרו חיים חדשים. מסתבר, שהקפיצה המשמעותית ביותר היא הקפיצה בין שפת היומיום, שיכולה "להודיע על" לבין שפה אחרת, חיונית, נוגעת, שיכולה "לדעת את". נראה איך הדבר הזה משתקף בעלילה: יונתן מנסה להציל את אחיו מן הבית הבוער. הוא קופץ. אין כל ביטחון שיצליח. אבל הוא בכל זאת קופץ. כך הוא מגיע לננגיאלה. בבוא הזמן, צימוקי יעשה את אותו הדבר ויקפוץ עם יונתן אל תהום מפחידה שאין דרך בטוחה לומר האם תתגלה כעולם חדש נוסף. השאלה אם הקפיצות האלה הן קפיצות אל המות או מתוך המות היא עניין של שפה. בשפתו של עולם אחד אומרים: יונתן נהרג. בשפתו של עולם אחר אומרים: יונתן הגיע לננגיאלה.

הספר מזמין את הקורא לקפוץ משפה לשפה, מאותה סיבה בגללה מתרחשות כל הקפיצות: שפת המציאות  אינה יכולה עוד להכיל את מה שיש צורך לומר. הקפיצה הזו מאיימת כמו כל האחרות. אם נקפוץ משפה לשפה, האם נוכל לחזור? או אולי נאבד קשר עם המציאות ונתעה בעולם אוטיסטי, מנותק? הרי מי שקופץ ב"האחים לב ארי" אינו חוזר עוד…

הסכנה הזו כמובן קיימת. היא מה שמרתיע קוראים מסויימים מפני היצירה הזו. "האחים לב ארי "מכיל בתוכו את התובנה הזו. יש בו תיאור מדוייק של  קפיצה מסוג אחר, דרך גבול שיש לו אופי אחר, הגדר המקיפה את הבית בננגיאלה: "בית ישן לבן.[…] אדמה ירקה[…] דשא, פרחים[…] ומסביב לכל זה גדר של אבנים[…] יכלת לקפץ ולעבר את הגדר הזאת כמו כלום, אבל בכל זאת, כשנמצאת בתוך הגדר הרגשת כאלו היא מגנה עליך מכל מה שבחוץ, הרגשת כאלו פה אתה בבית שלך ממש" (ע' 24).

זוהי הקפיצה האידיאלית. כאן לא מדובר בתהום אלא בגבול גמיש וחדיר ובאפשרות לנוע בקלות בין עולמות. הקורא האידיאלי של "האחים לב ארי" ניחן ביכולת הזו. במלים אחרות: הטקסט הזה מאתגר את יכולתם של קוראים לרכך גבולות נוקשים בתוך עצמם ומגדיר את הקורא האידיאלי שלו ככזה שעבורו מציאות ופנטסיה הם חלקים שונים של שלם אחד.

קורא מן הסוג הזה יגלה בודאי כי ננגיאלה היא בעצם מקום מוכר. כדי לבנות אותה נעשה שימוש באבני הבניין של סיפור המסגרת. יונתן מלקט את החומרים האלה ומחולל בהם טרנספורמציה. מתרגם אותם לשפה שונה. מושג המות מתלבש בדמותו של טנגיל ובמפלצת קטלה, אש השריפה שגרמה למותו של יונתן מיתרגמת ללשונות האש הבוקעות מפיה של קטלה. הקפיצה מחלון הקומה השניה מיתרגמת לקפיצה שבין העולמות. ככל שיהיו מפחידות, אלו הן צורות קונקרטיות שנפש צעירה יכולה לתפוס, ליצור מחדש ולדמיין התמודדות ומאבק.

אפשר לראות בבירור כיצד הקפיצה בין שפות מפשירה את הקיפאון ומאפשרת תנועה: יונתן אינו יודע איך לענות לשאלה הקריטית שצימוקי מציג בתחילת הספר. זו השאלה הדורכת את הספר כולו ומניעה את העלילה. נוכחותו של המוות, אפילו כמסמן לשוני, גורמת לשיתוק תודעתי. מתוך השיתוק הזה יונתן  מגיב באקט יצירתי. ואז, כאשר המוות הופך לטנגיל, דמות קונקרטית שיש לה תכונות נתפסות, השאלה מופיעה שוב, בלבוש שונה: "למה הוא לא יכול להשאר שם בהררי קדם.. .[שואל צימוקי]… למה הוא צריך לבוא לננגיאלה ולהרוס הכל?" בתוך השפה הזו אפשר לנוע בקלות רבה יותר. השיתוק אינו מופיע. כאשר יופיע, יהיה צורך לעבור לעולם חדש.

מתי עוברים לעולם חדש? העלילה מכתיבה באופן ברור: בכל פעם שהגיבור מוצא את עצמו בתוך מדיום מחניק ומשתק, חובה עליו לחפש את הדרך אל מדיום שיפתח מחדש את האפשרות לנשום ואת היכולת לנוע.  יש צורך לעבור לעולם חדש כאשר מסתיים תפקידך בעולם הישן, כאשר אין לך אפשרות להתפתח בו עוד, כאשר אתה בצרה גדולה כל כך עד כי עליך לעבור למקום שבו האויר עשיר יותר בחמצן כי אינך יכול לנשום היטב. בעולמה של אסטריד לינדגרן חמצן כזה הוא סביבה עשירה בסיפורים. ככל שהמצב קשה יותר, כך זקוקה הנפש לריכוז חזק יותר של המרכיב הפואטי. לכן ננגיאלה מתוארת כמקום של "מדורות ואגדות" אבל ננגילימה – כעולם של "אגדות ומדורות". שם העיסוק הטקסטואלי אינטנסיבי וגלוי יותר.

"האחים לב ארי" בנוי כסיפור מסגרת. העולמות הנבראים בתוכו מקנים צביון של מציאות למסגרת הזו, עד כי ניתן לשכוח שגם זהו בדיון. בתוך המסגרת הזו משתקפת לרגעים מעין בבואה של תהליך טיפולי. מעין ביבליותרפיה[III] אמנם אין לטעון שב"האחים לב ארי" מתרחש תהליך טיפולי מציאותי, אבל תפקידו של יונתן כ"מספר", והסיפורים שהביא לעולמו של צימוקי בונים מעין בבואה של תהליך כזה. )].

כמטפל, יונתן בורא עבור צימוקי מרחב סיפורי. תחילה המרחב הזה מתאים לו בדיוק. כל משאלותיו מתמלאות שם (בריאות, סוס, ארנבות, חיים עם אחיו האהוב והנערץ, המטפל בו ודואג לכל מחסורו). אחר כך המרחב הזה מתחיל להיפגם. הדבר קורה בהדרגה ותמיד בהתאמה ליכולותיו המתפתחות של צימוקי. לבסוף, צימוקי אינו זקוק יותר לטיפול של יונתן.  גם הפגימות במרחב האידיאלי הזה הן בעצם מענה לצרכיו ההתפתחותיים של צימוקי. צימוקי אינו זקוק רק לארנבות, הוא זקוק גם לדמות שתגלם עבורו את המוות ולעלילה שבתוכה יוכל להתמודד עם המוות הזה ולהפוך מקורבן חסר אונים לגיבור הלוקח אחריות על גורלו ומשתתף באופן מלא בעלילת חייו ומותו.

יונתן מספר סיפורים. זה תפקידו בחייו של צימוקי ומאפיין חשוב שלו. סיפוריו ניחנים בכח מרפא והם שתמכו בצימוקי והקלו על בדידותו. בסוף המסע שלו גם צימוקי מצליח להגיע למעמד הזה. ל"טיפול" של צימוקי יש שני הישגים עיקריים: 1. "המטופל" רוכש לעצמו את היכולת ליצור. 2. הוא מצליח להשתמש בה כדי להגיע לשיא התפתחותו: הרגע בו הוא מסוגל לדמיין את עצמו עושה עבור יונתן מה שיונתן עשה עבורו. זהו שיא חשוב בעבודת האבל לה הוא זקוק וסמוך לכך "הטיפול" מסתיים. יונתן מעורר בצימוקי את הפונקציה הפואטית ומאותו רגע צימוקי נעשה מסוגל לספר/לקיים את עצמו.

עבורי, "האחים לב ארי" הוא סיפור מסעו של צימוקי אל הלא מודע. זהו עולם שתהליכים ראשוניים שולטים בו והוא מוכר לנו מאגדות הילדים, מן החלום, מן הילדות הצעירה מאד. צימוקי נסוג כאן למקום שמאפשר לו התחלה חדשה. אל "ימי קדם..ימי נעורים, ימים בריאים וטובים שקל ופשוט לחיות בהם" (ע' 31) . אפשר להבחין בנסיגה הזו על פי האופן בו הוא בורא/מוצא את ננגיאלה. ננגיאלה עולה מתוך צליל קולו של המספר יונתן, יותר משהיא עולה מתוך תוכן סיפוריו. צימוקי מתקיים בתוך הצליל הזה כפי שתינוק מתקיים בצליל קולה של אמו.  בספרו Relationality (מיצ'ל, 2000), מתאר מיצ'ל את הרובד הזה של השפה. הוא מסתמך על תיאוריה לשונית של הנס לוואלד, ומתאר כיצד, כאשר האם מדברת אל התינוק, היא אינה מצפה שהוא יבין אותה. התינוק משוקע אז כולו בזרם דיבורי, טבול במימד הצלילי של קולה. בתחילת החיים ("ימי נעורים") השפה מופיעה כמהות חושנית קרובה מאד לגוף ובעלת אכויות אישיות ופרטיות מאד. מאוחר יותר, תופס המאפיין הסמנטי של השפה את מקומו של המאפיין החושני הרגשי.

כדי להתמודד עם מה שלפניו, צימוקי צריך לסגת  "לימי קדם"  – הוא צריך שפה שתוכל לקשור את המחשבה המופשטת עם הקונקרטיות והחיוניות של הגוף וליצור חיבורים אישיים ופרטיים ביותר, חד פעמיים. הממד הצלילי חשוב ומרכזי: יונתן יושב "שנים ויובלות" בקצה מיטתו של צימוקי ומספר. השורש "ספר" מופיע פעמים רבות כל-כך, עד כי צליל המילה גובר על התוכן. אחר-כך, ננגיאלה נבראת שוב, מתוך צליל קולה של היונה: "..שכבתי והקשבתי ליונה, איך היא הומיה, ומאחורי הקול שלה, או בתוך הקול שלה[…]שמעתי את הקול של יונתן,[…]כמו[…]לחש שהתפשט בכל המטבח.." (17), ולבסוף, בננגיאלה עצמה: "[…]ויונתן מספר לי כל מיני דברים. הוא מספר ומספר ומספר, ובסוף אני שומע את הקול שלו כמו לחישה ואז אני נרדם" (29).

צימוקי מתמסר לממד הזה של השפה ושואב מן החיוניות שבו. כשמגיע הזמן לשוב, הוא בהחלט מסוגל לעשות זאת. הקשר בין שפת הפנטסיה ושפת המציאות נשמר כל העת. הקשר הזה הוא חבל הטבור המעגן את צימוקי ואת הקוראים. הוא מונע ניתוק תוך שמירה על עושר רגשי וחיוניות. וכך, בסוף הספר, כאשר יונתן מתאר את ננגילימה, איכשהו יש בתיאור הזה גם צביון של מציאות. וכי היכן אומרים לילדים "פחדתם? אבל הרי אלה רק אגדות" אם לא בעולם הרגיל, העולם שלנו, שבו נוכל לשקוע לשעה קלה במרחבים דמיוניים, אך במוקדם או במאוחר נשוב מהם. אם נקרא את הדברים כך, נרגיש כיצד סבה העלילה על צירה ושבה אל ההתחלה: "אני רוצה לספר לכם על אחי…"[IV]

נעמי ליברמןמטפלת בבליותרפיסטית. נשואה ואם לארבעה. מלמדת בתכנית ההכשרה באוניברסיטת חיפה ובתכנית במכללת דוד ילין בירושלים.
אחראית על הטיפול בפרט בבית ספר קשת בירושלים ולומדת במרכז ויניקוט בתל אביב.


  1. ויניקוט, תיאורטיקן ומטפל פסיכואנליטי שעסק רבות בפנטסיה וביצירתיות, היה רואה בננגיאלה ובנניגילימה תופעות מעבריות, לגביהן אין לשאול לעולם את השאלה האם נמצאו או הומצאו. "הדבר שויניקוט מכנה בשם 'תופעות מעבריות' מאפשר לילד לעשות את המעברים המוקדמים הבסיסיים[…]בין סובייקטיביות לבין אובייקטיביות.." (אדם פיליפס, 1999, ע' 117) . []
  2. דברים אלה נשענים על המושג "מרחב פוטנציאלי" (או: "מעברי"), באמצעותו מתאר ויניקוט את "…המקום שבו מתפתח שימוש בסמלים, המייצגים בעת ובעונה אחת את תופעות העולם החיצון ואת תופעות האדם היחיד אשר בו מתבוננים" (משחק ומציאות, ע' 126). []
  3. בספרה "חותם האותיות" (צורן, 2009) מגדירה רחל צורן את הביבליותרפיה  כ "… שיטת טיפול בתחום הטיפול באמנויות,..המציעה לכלול בדיאלוג הטיפולי "קול שלישי" שהוא קולו של הטקסט הספרותי, כשכל השיח הטיפולי מתרחש דרכו ובאמצעותו…" (ע' 13). []
  4. בתחלת הדברים סיפרתי איך קראו את הספר המטופלים שנזקקו לו ביותר. למעשה, רק בקריאה חוזרת כזו ניתן להפנים את עבודת האבל המתוארת בספר הזה ולהיעזר בה. []
כתיבת תגובה

11 תגובות:

  1. מאת צפנת בן דוד:

    תודה לנעמי ליברמן שהצליחה לפרום עבורי את מקלעת ההתרשמויות והרגשות שנעורו בי תוך כדי קריאת "האחים לב ארי".
    ראיית הטקסט כמחולל תנועה נפשית כה משמעותית כמו -עבודת האבל, מצביעה על מהותו הטיפולית המשמעותית ביותר של הסיפור הזה. מעבר לכמיהה אל הפנטזיה והיכולת להתנחם בה.
    מקוה שאזכה לפגוש כאן באתר, התייחסויות בבליותרפיות נוספות ליצירות מופלאות, שיאירו לי את הדרך לקריאה ואת ההתבוננות הטיפולית בקריאה.
    תודה מקרב לב.
    צפנת.

  2. מאת יצחק אייפר:

    מאמר מרתק שמשכיל לשלב בין הצגה בהירה של התיאוריה הויניקוטיאנית לבין הבהרת השימוש שלה בטיפול ביבליותרפיסטי.
    יחד עם זאת השאלה שהמאמר עורר אצלי היא האם הגישה הביבליותרפיסטית עלולה לעיתים דווקא להרחיק את הפרט מעיסוק ממשי וחי בסוגיות הנפשיות העמוקות שלו, שכן הדיבור נסוב בעיקר על הסיפור, ולסיפור יש גיבורים אחרים.
    אנו כמובן אמונים על הצורך של הילד לדבר במרחק מסוים מעצמו, אך האם זה בהכרח הצורך שלו? ואולי זה הצורך שלנו להגן על עצמנו מפני ראיית הכאב של הילד?
    אך שוב, המאמר מרתק ומצליח להסביר מושגים שלעתים נותרים מעורפלים אצל ויניקוט עצמו.

  3. מאת אישורית שטר:

    מאמר מרתק ומהנה. ההרגשה בקריאתו הייתה כמו להיות בהדרכה טובה על ביבליותרפיה ברוח ויניקוט. ביחס להערה הקודמת, דומני שהסיפור אינו יוצר הרחקה. זהו כלי שמאפשר בשלב ראשון לדבר על מה שבחוץ על מנת להשיבו פנימה בהמשך.

  4. מאת מיקי מנקיאל:

    נהניתי מאוד לקרוא את המאמר המחכים ובמיוחד מהקישור בין הסיפור לעיסוק של ויניקוט בנתינת מילים לאיזור שקשה להמשגה. שאלה שנותרתי עמה היא האם סיפור העוסק בתכני המוות רלוונטי רק לילדים שחוו פגישה ממשית עם המוות? האם המוות אינו נושא שמעסיק במידה מסוימת לפחות כל ילד?
    תודה על המאמר

  5. מאת אלי מלכי:

    תודה על המאמר שאיפשר לי בעיקר לקרוא מחדש את הסיפור. בעבר חשתי כי הסיפור הזה מפחיד מדי ועלול לעורר מחשבות ותחושות קשות אצל ילדים. אין ספק שהספר אינו קל לקריאה מבחינה רגשית, ויחד עם זאת ניתן עתה לראות עד כמה הוא דווקא חשוב, לכל ילד. הקישור לויניקוט מאיר עיניים

  6. מאת יותם הוכשטטר:

    הזכרת והבהרת לי את היכולת של סופר לתת לקוראיו חומרים מזינים וחיוניים באמת, מעבר לשעשוע שבדמיון.
    זווית הראיה שלך נהדרת ועוזרת להבין שהדמיון, או המרחב הפוטנציאלי שבנו (האם אני צודק והמושגים האלו חופפים במידה מסויימת?), הם כלים קיומיים שמאפשרים לנו לגדול אל מעבר למה שמגביל אותנו, מעבר למגבלות שאין סביבן מעקף אחר.

  7. הספר הזה כבש את לבי עוד בהיותי נערה.
    לימים, כשהייתי דיאטנית צעירה וסטודנטית לפסיכודרמה, עבדתי במחלקת ילדים.
    זכיתי להכיר ילד גיבור, חולה במחלה ניוונית קשה. ילד חכם וכובש. בין הדיונים על מה לאכול, למה וכמה, היו לנו שיחות מרתקות על עניינים ברומו של עולם (כדורגל, דוגמנות, ספרים…).
    לאחר תקופה ארוכה שלא נפגשנו, הוא אושפז שוב.
    לא יודעת איזה דחף גרם לי לתת לו את הספר.
    הוא שוחרר, לקח את הספר עמו.
    לאחר כשבועיים אושפז שוב והחזיר לי את הספר בעיניים בורקות. 'מאד אהב את הסיפור, אמרה לי אחותו, של ידעה כלל לקרוא עברית.
    הוא כבר לא היה במצב שיחה. יומיים לאחר מכן, נפטר.
    נותרתי עם תחושות מאד קשות ונזקקתי לשעות רבות של הדרכה.
    כשנה לאחר מכן, פגשה אותי אחותו, שספרה לי, שהיה מאד נינוח בשבועות האחרונים לחייו.
    משהו בי נרגע.
    תודה רבה לך על המאמר.

  8. […] מטבעה עשויה להתייחס לנושאים מורכבים כגון מוות (ג'פרס, לינדגרן), לדוגמא, מה הדין בנוגע לספר שמציג תהליך התמודדות עם […]

  9. מאת נעה:

    כתבת יפה,
    אני קראתי את הספר רק כמבוגרת והזדעזעתי ממנו, ממה שנראה לי כהזמנה מפתה אל המוות,
    אנשים שאני מכירה קראו את הספר כילדים וראו בו ספר מופתי.
    יש לציין שאחת מאותם אנשים, שהיתה חברה שלי, התאבדה בקפיצה כשהיתה מבוגרת.
    אני מדמיינת שהיא קפצה מתוך מחשבה שתגיע אל עולם כמו זה שבספר

  10. […] שעושים ההיפך – מדברים עם המבוגר מעל ראשו של הילד). "האחים לב ארי", עם זאת, שונה מספרים אחרים שלה. הוא קודר, אפל, ועמוק […]

  11. […] בעולם כולו, וגם בישראל. ספריה, בהם "בילבי", "האחים לב ארי" ו"מדיקן", נחשבים לקלאסיקה של ספרות הילדים של […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.