9 ספרות

מסביב לשירים יש שקט / טלי כוכבי

רשימת ביקורת על ספרן של שלומית כהן-אסיף וגיל-לי אלון קוריאל, "גם לירח יש גומות חן"

יוני 26, 2013  

כשהייתי ילדה קטנה, אולי בת חמש או שש, סבתא שלי קנתה לי ספר אגדות על המלך ממדו. בערך באותה תקופה, הסבתא השנייה שלי קנתה לי ספר על מחשבות שאינן רוצות לישון. כשהייתי בת עשרים וקצת, המשכתי לאהוב ספרי ילדים למרות שגמרתי להיות ילדה. התאהבתי בספר "נשיקה בכיס" ובעיקר בשיר הנושא המקסים שלו שהופיע על סימניה קטנה שהתחבאה בתוך הספר. כל כך התאהבתי בשיר, שתליתי אותו על הקיר ליד המיטה שלי, ובאותה שנה חילקתי לכל חבריי סימניות כאלה עם ברכת שנה טובה ומילות השיר הזה, שישמור עליהם ויחזק אותם במהלך השנה החדשה.

שנים אחר כך, הזדמנתי לאירוע לכבוד זכייתה של שלומית כהן-אסיף בפרס ביאליק לספרות על מכלול יצירתה. ראיתי אותה שם- אישה קטנה ומבוישת שלא באמת גמרה להיות ילדה; אישה שכתבה ספרים שקראתי ואהבתי מאז ומתמיד, ורציתי כל כך לגשת אליה ולברך אותה, רציתי כל כך לספר לה כמה אהבתי את הספרים שלה כשהייתי קטנטונת וכמה אני חושבת שהיא ראויה לפרס. אבל התביישתי בעצמי. אני זוכרת היטב את הרצון וההתלבטות שלי- אם לגשת או לא לגשת, זוכרת את תחושת הכמעט, ולא מצליחה לזכור אם בסופו של דבר דיברתי אתה או לא.

בשנה שעברה, בכנס "הפנקס" במדיטק בחולון, קצת אחרי ההרצאה שלי, שלומית כהן-אסיף התיישבה לידי. אחר כך נודע לי שמחוץ לאולם היא הספיקה להתאהב בתינוק שלי, אבל כשהיא התיישבה קרוב אלי היא לא אמרה לי כלום. רק חייכה בביישנות, כאילו היא לא יודעת, או אולי לא זוכרת, שהיא היתה סופרת מפורסמת עוד כשאני הייתי ילדה באמת.

עטיפת הספר (יח"צ)

על העטיפה האחורית של הספר החדש- "גם לירח יש גומות חן" כתוב שקודמו – "ציפור, לאן את נוסעת?", ספר שירים שאיירה גם כן גיל-לי אלון קוריאל – זכה, ובצדק, בפרס רמת גן. שני הספרים יצאו במסגרת סדרת השירה האיכותית של עם עובד בעיצובו המדויק של קובי פרנקו ושניהם, כמו שאר ספרי הסדרה (שנכתבו ואוירו בידי יוצרים שונים) דומים מאוד מבחינה ויזואלית. כל ספרי הסדרה מעוצבים בפורמט קטן, כמו ספר שירה קלאסי למבוגרים, עם עטיפה בצבע אחד שבמרכזה איור בתוך עיגול לבן, ובתוכם מתנפנפות סימניות בד דקיקות בצבעים עזים.

כשמדובר בשני ספרים שאוירו בידי אותה מאיירת הדמיון, מטבע הדברים, מתגבר. אלון-קוריאל השכילה לבנות לספר "שפה" ויזואלית ורגשית מאחדת, כאשר איירה את דמותו של אותו ילד עצמו הלבוש באותם בגדים כמעט בכל איור ואיור, והשתמשה אפילו בפרטים הקטנים כדי ליצור לספר שפה פנימית אחידה וקו מנחה אחד. כך,למשל, הפרחים המונחים באגרטל בסלון בכמה מן השירים, הם אותם פרחים הפורחים בגנו של המלך בשיר העוסק בעולם שונה לחלוטין. הקו האיורי הזה מצליח לאגד את כל שירי הספר לכדי יצירה שלמה אחת, תחושה שמתעצמת כאשר מדי פעם איור אחד משמש שני שירים המופיעים זה לצד זה. גם העריכה המוקפדת של דלית לב מסייעת במשימה המורכבת הזו, כשלעתים קרובות ניתן למצוא באותה כפולת עמודים שני שירים העוסקים בנושא דומה ו"משוחחים" זה עם זה.

איור: גיל-לי אלון קוריאל

הטכניקה הזאת, של שימוש באותן דמויות לאיורי שירים שונים, באה לידי ביטוי גם בספרן הקודם של שתי היוצרות הללו – "ציפור, לאן את נוסעת?". גם מבחינה תמטית אין הבדל מהותי בין הספרים – יש שירים על רגשות, על אהבה ועל לב; שירים על חברים וחברוּת, על  ים, ציפור, כוכבים, ירח, שמש, גשם וקשת; שירים על מלכים, על פרפרים וכמובן על ילדים. את רשימת המוטיבים הזו הרכבתי מתוך התבוננות בספר החדש, אבל באותה מידה היה ניתן להרכיב רשימה זהה או כמעט זהה אחרי עיון בכל אחד מספרי השירה האחרים של כהן-אסיף, כמו "הצימוקים הם ענבים עצובים", "המחבוא של הרוח" או "גבעת הכפתורים".

אבל אחרי שהגעתי למסקנה שאין בספר החדש שום אלמנט המייחד אותו לעומת ספרי השירה האחרים של המחברת הבנתי שזה בעצם בכלל לא משנה. שלומית כהן-אסיף כותבת כבר שנים רבות על נושאים דומים ולפעמים אפילו על אותן דמויות עצמן: כמו הילדה רות שמככבת ברבים מהשירים שלה לאורך השנים, כמושא אהבה ואהבה נכזבת, ומוזכרת גם בספר החדש בשיר "אולי בגשם" ("…אולי בגשם/ רות תבוא אלי./ אולי אליה/ ישאו אותי רגלי?") אבל האלמנטים המוכרים לא מפחיתים מערכו הרגשי או הפואטי של השיר ואולי אפילו מוסיפים עוד חרוז למחרוזת שכהן-אסיף שוזרת לאט לאט לאורך השנים.

חומרי השירים שלה לא השתנו אבל העולם השתנה עם השנים, ובעולם הפוסט-מודרני הדיגיטלי, הטכנולוגי, הצרכני והרועש שאנחנו חיים בו היום, יש חשיבות רבה עוד יותר לשירים שמדברים בשקט ומאירים זרקור על מחשבה או רגש, שירים מלאים בסימני שאלה, בפשטות וטבע. הילדים הגדלים בעולם הדיגיטאלי-סלולארי- פוסט מודרני של ימינו רגילים לסף גירוי גבוה מאוד: הכול נוצץ, מהיר, מפורש ובוטה, עולם בו ממהרים – על גלגלי הרכב או בין ערוצי הטלוויזיה ואפליקציות הסמארטפון ורצים מאטרקציה לאטרקציה, בלי נשימה.

השירים של כהן-אסיף, גם שיריה הוותיקים וגם, ואולי ביתר שאת- שיריה החדשים, הם כמעט אנטי-תזה למציאות הזאת: לא רק מפני שאין בהם אזכורים ישירים לטכנולוגיה, אלא בעיקר משום שיש בהם אויר, זמן ושקט- מצרכי יסוד שכל כך חסרים בתרבות העכשווית בכלל ובתרבות הילדים בפרט. בשיר הסוגר את הספר ונושא את שמו, כהן-אסיף מתייחסת להיבט הזמן כמעט במפורש, אבל "מרחיקה את העדות" ומציבה את השיר שלה הכי רחוק מהמציאות הישראלית היומיומית- בתפאורה של אגדה ובשימוש במוטיב המלך המוכר ממכלול יצירתה: "פתאום למלך יש זמן/להריח פרח/לפטפט עם הגנן./ פתאום למלך יש זמן/ לשאול: לאן עף הפרפר/לאן? פתאום למלך יש זמן/להביט בשמים/לחפש סימן./ פתאום גם לירח/יש גומות חן./פתאום היום/הכל יתכן". השיר הזה, ורבים מהשירים האחרים בקובץ, חוגגים את השקט והפנאי, לא פנאי שמוכרחים למלא, לא זמן שמוכרחים להציל מפני שעמום, אלא מרחב פתוח להרהור ולעיבוד של הפלאים הגדולים והקטנים בחיים.

איור: גיל-לי אלון קוריאל

ובמחשבה שנייה, אולי בכל זאת אפשר למצוא בספר רמז לעולם העכשווי שבתוכו אנחנו חיים: השיר "צב וצבה" נראה, ממבט ראשון, כמו עוד שיר על אהבה מוחמצת, בדומה לשיר הקלאסי הנפלא של כהן- אסיף על החיבוק הבלתי אפשרי בין דב הקרח לדב האש. גם הצב הרומנטי שלחש לצבת הכרוב "חכי לי, בעוד שנים/בשעה שש/לגינה אשוב" נראה בהתחלה כאוהב נכזב שלא יצליח להיפגש עם אהובתו, אבל בסוף השיר מסתבר שיש פה הרבה יותר מהחמצה פרטית. טמונה בשיר גם ביקורת על הדרך שבה העולם העכשווי מתנהל – "איך יפגשו צב וצבה/אחרי שנים,/אם נעלמים פה/ערוגות וגנים?"

איור: גיל-לי אלון קוריאל

ועדיין- רוב רובם של השירים בקובץ הם נטולי מאפיינים ומגבלות של זמן ומקום. הילד המרגש שמתייחס אל אמו כאל שמש פרטית ("יש לי שמש משלי/חוץ מהשמש בחוץ./היא מחייכת אלי/ כשמתוק לי או חמוץ./כשהיא נכנסת/ אור נכנס פנימה,/לשמש שלי קוראים/ אמא") הוא אותו ילד שמלווה את כל האיורים, ואילו הרגש המדויק שלו מאפיין הרבה ילדים ממקומות ותקופות שונות, והאיור המלווה אותו מדייק מבחינה רגשית ומחמם לבבות של אמהות ושל ילדים. השיר השובב "אבקת הרעש ואבקת השקט" מדבר, גם הוא, לשני הקהלים ("…באמצע הרעש/אמא נכנסת-שותקת,/באויר מפזרת/את אבקת השקט./… באמצע השקט/ ברחש-לחש,/אחי ואני מפזרים/את אבקת הרעש")  וגם שם- הדרך בה אלון-קוריאל מצליחה להמחיש רעש באמצעות איור מרשימה במיוחד.

כשאני מקבלת ספר חדש של שלומית כהן-אסיף, משהו בתוכי מחכה לתחושת ה"וואו" שחוויתי כשפגשתי בספרים שלה כילדה. הפעם תחושת ה"וואו" לא הגיעה במפגש הראשוני, ולקח לי זמן להבין למה. יש כמה חריקות קטנות בחריזה ובמצלול (למשל "…ולא ראיתי נמלה/חיפושית או חלזון,/ולא ראיתי יד קטנה/מעיפה עפיפון" מתוך השיר "מעל הכתפים של הענק") וכמה מקומות בהם התחביר נשמע מעט מאולץ לצורך החרוז (למשל – "את הריח האף זוכר" מתוך השיר "ריח של בית", "הכוכב אותי מוצא" מתוך השיר "גמד הכוכבים" או "למה לסלוח לאבנר איני יכול?" מתוך השיר היפיפה "אני סולח").

איור: גיל-לי אלון קוריאל

ישנם גם מספר מקומות בהם השפה נדמית כמיושנת מעט ("הצל וההד שלי הם שני ידידי" מתוך השיר "הצל וההד" או "השנה היא רכבת/לה קרונות תריסר") וכמה שירים (כמו "הקשת באה לבקר" או "אהבת הקשת") שנראו לי מוכרים עד כדי כך שחשתי שהמשוררת חוזרת על עצמה. אבל אחרי שה"וואו" הראשוני לא הגיע, הגיע "וואו" אחר, עמוק ומשמעותי הרבה יותר, שהזדחל בקריאה שנייה ושלישית. ה"וואו העמוק" הזה הזכיר לי שכמו שקורה לרוב בקבצי שירים, גם כאן יש שירים חזקים יותר וחזקים פחות, אבל החזקים והמדויקים הם כל כך כאלה, שכל השאר מתפוגג. כזה הוא, למשל, השיר "משהו משמח" שנפתח ב"פעם לא ידעתי לשרוק/עכשיו אני יודע./אני שורק ושורק/וכל העולם שומע" ומסתיים, אחרי שני בתים נוספים, בסיום פתוח, אופטימי ומרחיב לב, שמשאיר מרחב למקרה, לספק ולאולי – "היום אני לא יודע/לצייר פרפר./אולי מחר/אצייר פרפרים./אולי מחר/יקרו עוד דברים". שירים שמתחילים כנחמדים מסתיימים בדיוק רגשי וסגנוני גדול כל כך שממש מרחיב את הלב, כמו ב"חבר בשמים" שנועד כל כולו להכין את הקורא להבנת הסוף הנהדר: ""על האדמה/אני לא כוכב/ואתה לא מלאך". או השיר "הים מחכה לגשם", שמתחיל גם הוא כשיר בנאלי ומסתיים בסוף פיוטי, לירי ומרגש: "הים מחכה לגשם/שישלח לו נשיקות./הים מחכה, מחכה/הים יודע לחכות".

ואולי זה הלקח המשמעותי ביותר שלמדתי מהספר – ספר שמדבר על זמן ועל שקט, על התבוננות ועל מחשבה, הוא ספר שלא צריך להתלהב ממנו במבט ראשון. הוא ספר שמזמין התעמקות, דפדוף וקריאות חוזרות, ספר שכדאי להתאהב בו לאט לאט, התאהבות עמוקה וארוכת טווח. כשאני מנסה להגדיר את "גם לירח יש גומות חן", ההגדרה המדויקת ביותר שאני מצליחה למצוא היא פשוט – "זה ספר שירים של שלומית כהן-אסיף". ההגדרה הזאת אומרת שזה ספר רגיש, שנע בין חוויות רגשיות יומיומיות לבין התבוננות דמיונית בעולמות רחוקים. ההגדרה הזאת אומרת שזה ספר עם נשמה ועם כנפיים, ספר שמדבר על עצב, געגוע וכאב וגם על הנאות קטנות ואהבות גדולות. ספר שמכבד את כל קשת הרגשות של ילדים וילדות. השירים של כהן-אסיף מעודדים את הקורא להרגיש, וגם לחשוב ואולי לדבר על רגשות, ובעולם הממהר והמגורה שלנו, העיסוק ברגשות חשופים וראשוניים הוא יסוד הכרחי אבל כמעט נכחד.

איור: גיל-לי אלון קוריאל

 עבור ילד שיפגוש את הספר הזה ממש לא משנה אם יש פה חידוש דרמטי לעומת ספריה הקודמים של היוצרת. בין אם זה יהיה המפגש הראשון בין הילד לבין היוצרת ובין אם מדובר בילד שמכיר ואוהב את יצירתה, העיקר שיהיה שם לפחות שיר אחד, ואולי כמה שירים, שיצליחו להזיז אצלו משהו בלב, להעיר רגש, לעודד מחשבה. קשה לי לדמיין ילד או ילדה שלא ימצאו שם לפחות שיר אחד שיעשה להם בדיוק את זה – וזה הכי חשוב. .

 

 

"גם לירח יש גומות חן"מאת שלומית כהן-אסיף, איורים: גיל-לי אלון-קוריאל. עריכה: דלית לב, הוצאת עם עובד, 2013.

 

טלי כוכבי – אוהבת ילדים, אוהבת תרבות וספרות, אוהבת תרבות וספרות ילדים. בעלת תואר שני בחינוך, עורכת, מבקרת ולפעמים מתרגמת ספרי ילדים וספרים בכלל, כותבת את הבלוג "עכשיו תורי".

כתיבת תגובה

9 תגובות:

  1. מאת איריס ארגמן:

    טלי, תודה על רשימה מקסימה ומעשירה. אקנה את הספר היפה הזה.

  2. מאת יפעת:

    הילדים שלי כבר מכירים את השירים העדינים האלה בעל פה….

    ביקורת מצויינת על סופרת מצויינת ובן אדם מקסים

  3. מאת דפנה חיימוביץ':

    אני מודה (תרתי משמע) שלמרות שאיני מכירה את טלי באופן אישי, ההתרשמות שלי לאור קריאת כל הרשימות והשירים שלה שפורסמו ב'הפנקס', שהם נכתבו על-ידי אדם בעל הבנה ורגישות רבה לילדים ולספרות.

  4. מאת טלי:

    וואי, דפנה – תורי להודות….

    נעים מאוד (תרתי משמע (-: )

  5. מאת שלומית כהן-אסיף:

    לטלי ולכל משפחת "הפנקס" תודה שאתם נוגעים בשירים שלי. שירים אוהבים שנוגעים בהם ברכות וברגישות כזאת

  6. מאת א. בנצבי:

    השבחים והתשבחות המורעפים על הספר "גם לירח יש גומות חן" ראויים ולא מוגזמים. נכדי מתמוגגים למשמע הסיפור ולמראה התמונות.

  7. מאת אורנה:

    נשיקה בכיס הוא שיר הטיולים שלנו.
    מאז שילדי היו קטנים ועד היום בכל מחנה או טיול ארוך אני שמה להם את השיר הזה בתיק, כל פעם כתוב או מצוייר אחרת…

    רשימה מרגשת וספר מסקרן. תודה

  8. מאת רותי:

    כתבה מעולה על ספר מקסים!

  9. […] לשירת הילדים אני מאחלת שתמשיך להיות רלוונטית, ולא תניח לשום תהליך לעצור אותה. כל עוד יש געגוע, מוות, פרידה, מצוקה או כאב – לשירה הטובה יש מקום. אל תתנו לילדים לגדול בלי שירה! […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.