5 ספרות

מסע בין כחול לכתום / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרם של צדוק צמח וגלעד סליקטר

נובמבר 10, 2016  

ברשימתה על הספר "חמישה ילדים וחיים אחד" ציינה מור פוגלמן-דבורקין את מיעוט הספרים הישראלים המאוירים המיועדים לקוראות ולקוראים עצמאיים. ספרי ראשית קריאה ישראלים (על שלביהם השונים) אכן כוללים מעט מאוד איורים, אם בכלל (במיוחד אם מדובר באיורים צבעוניים), ואלו יהיו לרוב בגדר תיאור ספציפי של סצנה ותו לא. בדומה לספר שאליו התייחסה, שם האיורים מהווים רכיב מרכזי בעלילת הסיפור ומסירתה, גם בספר "ג'ונם" שכתב צדוק צמח ואייר גלעד סליקטר ומיועד לקריאה עצמאית של ילדי הכיתות הנמוכות בבית הספר היסודי, האיורים הם אלמנט משמעותי מאוד בסיפור, וגם החלק המוצלח יותר של הספר, שעל עבודת העיצוב המעולה שלו אחראית גילה קפלן.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

הספר – שגם עובד להצגת תיאטרון לילדים – הוא אודיסאה סנטימנטלית (שבאמת מצליחה לרגש לפרקים) על אודות גור כלבים בשם ג'ונם, שאורי ואביו מאמצים. שכנתם, הילדה נורית, נאלצת למסור אותו עקב מחאותיה של אמה על התנהגותו הפרועה של הגור. חסר מנוחה ועצוב, ג'ונם לא מוכן להישאר בביתו החדש ובורח ממנו. מנקודה זו מתחיל מסע ממושך ברחבי נקודות ציון בתל אביב (שכונת נווה צדק, מגדל שלום, שוק הכרמל, ועוד), בעוד אורי ואביו מנסים להתחקות אחר עקבותיו. מסתבר שהגור האומלל עבר "בעלים" רבים, משום שלא מצא מרגוע בשום מקום. לבסוף הם מגיעים למכלאה של צער בעלי חיים – ממנה נלקח לראשונה ג'ונם – ומגלים אותו שם, כי – כך מתברר – הוא היה נחוש לחזור לאמו, שנשארה במכלאה.

המסע הפיזי – שהוא לב העלילה הדרמטית של הסיפור – מתרגם את המסע הנפשי שחווים האב ובנו. אורי עבר לאחרונה לגור בתל אביב עם אביו, לאחר שהוריו התגרשו ואמו נשארה במושב. הרצון של האב לשמח את בנו ולהעניק לו אהבה ותחושת בית ומשפחתיות מלווה אותו לאורך כל הדרך בהתמסרותו המוחלטת למסע המפרך למציאת הגור. לפיכך, הדחף העז והבלתי מתפשר של ג'ונם לחזור אל אמו, שנחשף בסוף הסיפור, יוצר הדהוד של המצב המשפחתי של הגיבורים האנושיים, וכמו מסמל בדיעבד את המצוקה של אורי לאחר הגירושין, ואת הרצון שלו באיחוד משפחתו. סצנת הסיום (זהירות, ספוילר), שבה מאמץ האב את אמו של ג'ונם ולוקח את כל משפחתו, הכלבית והאנושית, אל גרושתו במושב, יוצרת תחושה מנחמת. תחושה זו עשויה לבטא את איחוי הקרע בנפשו של הילד, שהצליח, במסירותו ותעוזתו, לאחד בין הגור לאמו, על אף שגירושי הוריו עדיין תקפים ומכבידים.

%d7%92%d7%95%d7%a0%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%95%d7%a8-1

איורים לסיפור דרמטי כזה, שבו סצנה רודפת סצנה, כמעין סיפור מתח עדין, היו יכולים להיות פשטניים למדי ולהסתפק בתיאור ההתרחשות הקונקרטית. עבודתו היפה של גלעד סליקטר מציגה בסגנון ריאליסטי את ההתרחשויות, אך התיאור הקונקרטי הוא רק פן אחד של האיורים. הכוח הגדול בהם טמון ביצירת האווירה הספציפית של הסיפור – אשר נבנית בין השאר בזכות הפלטה הצבעונית המצומצמת והמיוחדת, והעצמת הרגשות המובלעים או מופגנים בכל סצנה (כבר מהאיור שנבחר לעטיפת הספר, שהוא למעשה איור שכולו רגש). זה אולי נראה טבעי למדי, וזה אכן כך בספרות ילדים מאוירת שנועדה להקראה לילדים קטנים, אולם בספרים לקוראים בוגרים יותר, כמעט ולא נמצא ביטוי כזה.

בזכות משחקי הצללות וקונטרסים, קומפוזיציות מעניינות וריבוי נקודות מבט, סליקטר הצליח להכניס לתוך הדרמה של העלילה הקצבית את הרגש של הדמויות – אנושיות וכלביות כאחד – לאורך שלבי המסע.

כשאורי ואביו מתחילים לחפש את ג'ונם הם חדורי מטרה, והכפולה ללא מלים מציגה אותם בקדמת האיור, בולטים אל מול הרקע של הרחוב, ושפת גופם והבעות פניהם אומרות נחישות ועזוז.

14947493_10154039185797844_5538182042892438941_n

לאחר מכן, כיוון שלא מצאו את הגור, הם תולים מודעות ברחוב ודאגתם מובלטת אל מול הרחוב ההומה. האיור מציג אותם כמה פעמים על פני הכפולה, דבר המעצים את הפעלתנות וחוסר השקט. גם כאן, כמו באיורים אחרים בספר, סליקטר משתמש בלובן הדף כדי להציג את האור הארצישראלי ומדמה "שריפה" של תמונה שבה מהבהבים רק קווי המתאר הכתומים.

%d7%92%d7%95%d7%a0%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%95%d7%a83

סליקטר אמנם בחר בצבעוניות מצומצמת, אבל הוא מרשה לעצמו לשחק אתה, ואינו נאמן לביטוי וויזואלי רציף. כך למשל, הצל יאויר בצבע כתום, אך הוא גם יכול להיות אפור – כמו באיור המציג את סצנת חיפוש הגור בחצר הבית, לפני היציאה למסע. במקרה זה הדבר עוזר להבליט את אורי, כמעין זרקור המאיר עליו ומדגיש את ההבעה מלאת הדאגה שלו – רגש מרכזי בסיפור שזוכה להבלטה באיורים. האב נמצא במרחק, שני כלביהם במישור הקדמי של האיור, ואילו הכלב הימני כמו מרמז לנו שהתשובה טמונה בשער – שממנו ג'ונם אכן נמלט. משחקי היררכיה אלו והחלטות איוריות אחרות מבטאות מתח, חרדה, עצבות, בדידות, נחישות – רגשות המלווים את הגיבורים במסעם, כאשר האיור משמש כעזר רגשי וממשי עבור הקוראים לפענוח הסיפור.

14632979_10154039185752844_1533133364665122138_n

עבודתו המוצלחת של סליקטר חיונית מאוד לספר, שכן הטקסט עצמו אינו מצליח להעביר את הרגשות הללו. הוא מציג אותם במישרין, בהחלט, ויותר מפעם אחת; אך הביטוי שלהם נמסר בסנטימנטליות לאקונית, מין שילוב משונה שבו הרגש מועבר על ידי ציון שלו, ולא על ידי הבנתו באמצעות בנייה מתוחכמת ועדינה של הסיפור. באותו עניין, גם הדרמה העלילתית נמסרת בצורה די חלשה, ולטעמי הסיבה לכך היא שמספר הסיפור הוא קול בוגר – דמות האב הנוכחת בסיפור. הוא מרבה בפירוט שאין בו צורך ובהסברים, ומדבר הרבה על עצמו ועל איך הוא חווה את הסיטואציות, בעיקר אל מול בנו. הסברים אלו – בין אם זה עיסוקו של האב ("לכתוב סיפורים בבתי קפה ברחבי תל אביב") ודברים מסוג זה, ובין אם הסיבות לאופן שבו הוא פועל (כי הוא מעוניין לגרום לבנו אושר לאחר הגירושין והמעבר לעיר) – פוגעים בתנופה של הסיפור, שאמור להישען, גם מבחינת הביטוי הסגנוני, על דריכות ומתח.

יתרה מכך, ההסברים והקול הבוגר (כמו למשל במשפט הסיום, שבו מספר האב על כך שבנו רק בן שמונה וכבר הוא מלמד אותו כל כך הרבה על החיים), יש בהם משהו זר ולא מתאים, שדווקא מרחיק אותנו מהגיבור האמתי של הסיפור – אורי. שהרי הוא זה שמניע את העלילה כולה, ברצונו העז למצוא את ג'ונם. הוא זה שעולמו הרגשי אמור להיפרש בצורה נוגעת ללב, אשר תתכתב עם הבריחה של הגור חזרה לאמו, כחלק מהעיסוק של הסיפור במשפחה שהתפרקה וילד שהתנתק מאמו. על אף שהאב המספר את הסיפור שם דגש על חשיבותו של אורי כלפיו ומחמיא לו ללא הרף, הטקסט לא מצליח לשכנע מבחינה רגשית כיוון שקיים ריחוק גדול מדי בין הקוראים לילד.

דוגמא טובה לכך היא סצנה שמתרחשת בסיום יום החיפושים הראשון, כאשר אורי ונורית יושבים במושב האחורי של המכונית, והאווירה עגמומית למדי, כיוון שהגור לא נמצא. פרטים אלו נמסרים בצורה קונקרטית למדי, שמציינת את האווירה והרגשות, אך רק האיור – שהוא היפה ביותר בספר – מצליח להעביר בצורה חדה כל כך את האווירה. אנו מתרכזים באורי (מסייעים לכך מבטה של נורית והאור הכתום הנופל על פניו), היושב עצוב ליד החלון, ואור מן הרחוב מדגיש את עצבותו ואת תהייתו (ואולי הוא גם חושב על עצמו ועל הריחוק מאמו?). רמז השפה התחתונה שלו, קו דקיק וקטן, הוא שמעצב את הבעת הפנים כולה. אפשר ממש להרגיש את הלילה, את הכאב, את דממת הייאוש המקיפה את הילדים. זוהי סצנה רגשית ראשונה במעלה, שמספרת סיפור שלם ללא מלים.

על גבי הרקע הלבן הונח הטקסט

הטקסט מוקם על גבי הרקע הלבן

 

"ג'ונם" מאת צדוק צמח, איורים: גלעד סליקטר. עריכה: דלית לב, עיצוב: גילה קפלן. הוצאת עם עובד, 2016

 

יותם שווימר – עורך ומבקר. כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים. עורך ראשי של הוצאת טל-מאי.

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. מאת מרית בן ישראל:

    יופי של ביקורת. איורים נפלאים. עיבוד לקומיקס מתבקש.

  2. מאת מאירה פירון:

    מסכימה עם מירית!

  3. מאת נרי אלומה:

    איזה יופי של איורים!

  4. מאת יונה טפר:

    איוריו של גלעד סליקטר כתמיד עדינים, מאופקים ומרגשים

  5. מאת תמר הוכשטטר:

    ביקורת יפה ומחכימה ואיורים נפלאים.
    תחושת החרדה עוברת, בעיני, דווקא במקומות בהם בוחר סליקטר להעלים את קוי המתאר ולתאר בכתם חצי אבסטרקטי את הסביבה. תחושת ההתמוססות הזאת (למשל בכד שאין לו תחתית) היא זו שמעניקה תחושת חוסר ממשות לסיטואציה ולכן משדרת חרדה. הרחוב התל אביב הבוהק כל כך בצליליו ובמראהו הופך באיורים למסתורי. כמעט כמו יער. מלא צללים וצלליות חידתיות.

    ועוד דבר: ראיתם שבכריכה יש שלושה זנבות, זה המקופל והנוגה של הכלב ואחד מכשכש שהוא הידית של הדלת? והצל של הידית שהוא פריים הביניים. אפשר לחשוב על זה כמו שלושה מהלכים באנימציה של כישכוש זנב. או אולי זה אותו זנב בשני מצבים, אחד בתחילת הסיפור ואחד בסופו.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.