2 במה ומסך

מעופפת גבוה / קרן ארחה-צ'רטקוף

רשימת ביקורת על ההצגה החדשה מבית תיאטרון המדיטק על פי ספרו של אריך קסטנר

מרץ 1, 2013  

"גם אני פוחד, אני פשוט מחביא את זה בהמון מילים" (סבסטיאן)

במרכז הסיפור של "הכיתה המעופפת", קבוצת ילדי פנימייה בכיתה ו' המכינים הצגת סוף שנה (בעצמם) ובו זמנית נלחמים "מלחמה מסורתית" עם ילדי בית הספר העירוני (שהולכים לביתם בסוף יום הלימודים). לצד סיפורם מנהל הפנימייה – המחנך הרשמי, ו"אסור לעשן", טיפוס שגר בקרון רכבת – המחנך הלא פורמלי של החבר'ה, שמלווים את תהליך ההתבגרות של הילדים בזמן שהם עצמם סוגרים מעגל. חייהם של הגיבורים לא פשוטים והאתגרים איתם הם חייבים להתמודד נדמים קשים מנשוא אבל החברות והאחריות ההדדית, האמת וחשיבותה של הגינות – מנצחים. אצל הסופר הנפלא הזה, בעיני, לכולם מפחיד, לכולם כואב, אבל ביחד יותר קל לעבור את זה.

לא הכרתי את הסיפור וציפיתי להרבה, כיון שזה אריך קסטנר, ולמעט – כי לעבד יצירת מופת בהצלחה בלי לקלקל זה קשה. כשהתברר לי שבתוך הסיפור ישנה הצגה – דאגתי כפליים.

ונהניתי כל כך.

כבר בכניסה לאולם, הבמה חשופה ובסיס התפאורה ניגלה לצופים – עמודים וגדר ולפניה נדנדה וסולם, צללי עצים והכל טובל באור כחול של ערב. הילדים נדחפים ימינה שמאלה ומזורזים על ידי המלווים למצוא מקום והאוויר מלא פטפוט אבל הסוד כבר שם, נוכח. אני שואלת את עצמי איך, בלי גיבורי על ובלי צבעים זרחניים – יחזיקו ילדים בני 6- 12 בתוך כיסא בשקט לאורך שעה.

כשהחלה ההצגה הכה בי שאנחנו שומעים את קולן של הדמויות ללא הגברה. (יום קודם הגענו למסיבת פורים בגן ילדי. בגובה בני שנתיים ושלוש עמד רמקול אימתני וציווח "גנגםסטייל". את נפשנו לא ידענו עד שנמלטנו משם והתמלאתי דכדוך לקראת שנים שהמערכת תזבל ותחריש לי את הילדים). גם המוסיקה שנוגנה כפלייבק לא פלשה לעצמות. לא רק שההצגה הייתה בגובה העיניים אלא גם בטווח הטבעי של האוזניים. ראוי להערכה.

הצופים נראו מרותקים וברגעי הדרמה חלק נכבד מהילדים ישב מתוח בקצה הכיסא. בסוף ההצגה דמותו של הרופא מבקשת מהילדים בקהל להוציא לשון ולהגיד אה! רובם שיתף פעולה והרופא נרעש ואומר שהמצב חמור! ורושם מיד לכולם שבועיים בבית. לילדי פנימייה זו אכן הפתעה נהדרת אך לילדים בקהל פחות, שהרי הם הולכים לביתם מהתאטרון. ובכל זאת נשמעו בקהל מספר קריאות "יש!" נלהבות. אמנם אחריהן נפלטו גם כמה גיחוכים, אך בעיני (הדומעות) הייתה זו הוכחה ברורה שהקסם עבד.

תאטרון כמו שתאטרון צריך להיות 

העיבוד – (עידו ריקלין) לא קראתי את הספר אבל יכולה לומר ובהערכה גדולה: העברית מלאה ועמוקה, ומצליחה להיות כזו בלי להתהדר ובלי להרחיק ילדים. הערה אחת, מגדרית, בסוף.

הבימוי והתנועה – (רפי ניב, איריס לנה וגנאדי בביצקי) שימוש נבון וחי באמצעים בימתיים כמו תאטרון צללים במעברים, תאורה ותפאורות מסתובבות. אך יותר בולט מזה, גם בתוך מוסיקה וטקסט וגם ברגעים הקטנים של השקט – הכול עשוי בהמון אהבה, מבלי לגרוע מתחושה של מקצוענות. כשצריך, השחקנים מפנים מבטם לקהל וכשצריך, הם לגמרי בתוך הסיפור שלהם, ומקומות שיכלו להיות יותר דרמתיים נשארים בגודל אדם. לו הייתי ילד הייתי מרגישה שיכולתי לשחק בהצגה הזו. במיוחד המחוות הקטנות (חמישה ילדים שקרעו דגל מרכינים ראש במבוכה) מסוגננות ובאותו זמן עדינות, טבעיות ומכמירות לב.

התפאורה – (סבטלנה ברגר) מדויקת ומינימלית, אך לא חתוכה בחדות אלא צלולה. הקרון של "אסור לעשן" שמיוצג על-ידי דלת ומרפסת, מעניק תחושת חוץ לעיר. ולעומתו, הדלת של ביתו של אנגלנדר העירוני, עירונית לעילא. הרבה מאד ניסיון מושקע ב'מעט מאד' שעל הבמה.

ההלבשה – (יהודית אהרון) העבודה שנעשתה כל כך טובה, שהתחושה היא שהדמויות יצאו מתוך האיורים של ספרי קסטנר היישר אל הבמה.

המשחק – (חבל מאוד שהשחקנים לא הוצגו בסוף ההצגה, או לפחות בתכניה קושרו לתפקידים) כל הדמויות, ילדים ומבוגרים, מגולמים על-ידי שחקנים בוגרים, וקל מאוד ליפול למלכודת התיילדות מחד, או "מבוגרות פדגוגית ומחנכת" מאידך. זה לא המקרה כאן. ג'וני (נדב לאור), הילד הנטוש שמנגן פסנתר וממציא את ההצגה תוך כדי החזרות – מצטייר כאמן מלא תנופה בדיוק כמו שמצטייר כילד אבוד. באותה מידה של אותנטיות וחופש. מנהל הפנימייה (רודיה קוזלובסקי) שחייב להיות "חינוכי", שומר על שיחה מכבדת עם הילדים, וגם כשפוגשים אותו הוא מתייסר בסיפורו האישי ולא גולש למלודרמה. נדמה שכל הדמויות (כשבתוכן השחקנים) חוגגות את יפי הטקסט והסיפור שניתן להן.

הערה אחת, מגדרית – אולי הקטן משחק בהצגה של החבורה ילדה עם צמות שבן שבט הלומפופו חוטף, מרים בזרועותיו וצועק בשמחה "ילדה במתנה!" לו אפשר היה שיאמר "חברה חדשה!" ושייקח את ידה ובאותה התלהבות ירוץ איתה משם, לא כחבילה בידיו, הייתי יותר מרוצה. אני מניחה שזו שאלה של חירות העיבוד וזכותו/חובתו להיצמד למקור או לשנותו.

מסקנות:

א. "הכיתה המעופפת" היא הצגה מומלצת מאוד והייתי רוצה לראות את "אורה הכפולה" ו"אמיל והבלשים" בביצוע הקבוצה המצוינת הזו.

ב. אריך קסטנר היה, עודו וכנראה לנצח יהיה, רלוונטי לכל מי שרוצה לגדל בני אדם ולהיות בן אדם.

ג. אינני יודעת אם האמנות יכולה להציל אותנו מכאב או מקשיי החיים. ההצגה של הילדים לא באמת משנה את מצבם הקיומי, אבל האמנות מולידה קסם וכשהקסם עובד, גם היום יום וגם החלומות הופכים זוהרים יותר.

"הכיתה המעופפת", על-פי סיפורו של אריך קסטנר, עיבוד של עידו ריקלין ובימוי של רפי ניב, תאטרון המדיטק בחולון בשיתוף הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. מיועדת לבני 8 ומעלה.

קרן ארחה-צ'רטקוף  – למדה עיצוב בחולון ואדריכלות בתל אביב. קראנית מופלגת, נגועה בכתיבה, אפילו פרסמה פה ושם (בעיקר בשמות בדויים). ורוב הזמן מרוגשת, גם אם לא רואים עליה.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. מאת סיונית:

    תמוה שבביקורת שמתייחסת בצורה מקיפה לכל היבט בהצגה, אין שום התייחסות למוזיקה מעבר למשפט: "גם המוסיקה שנוגנה כפלייבק לא פלשה לעצמות". בעיקר עקב העובדה שהמוזיקה מהווה מרכיב מרכזי כל כך בהצגה הזאת, כמו בכל ההצגות של הבמאי רפי ניב.

  2. מאת קרן:

    סיונית –
    זו לי הצגה ראשונה של רפי ניב מחד ומאידך החויה היתה כל כך טוטאלית שאיכשהו פיספסתי.
    תודה על ההדגשה.
    ק.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.