24 איור

מפגש פסגה / שחר קובר

רשימת ביקורת על איוריה של עפרה עמית לספר "פזמון ליקינתון" מאת לאה גולדברג

מאי 25, 2011  

לא בכל יום נופלת בחלקו של מאייר הזכות הגדולה לאייר טקסטים קלאסיים. טקסטים שבודאי הכיר משנותיו הראשונות ודקלם בעל-פה בגן הילדים. טקסטים שהפכו כבר מזמן לנכסי צאן ברזל, שנפלאותם והצלחתם כבר מוכחת וחשיבותם ההיסטורית בלתי ניתנת לערעור.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

24 תגובות:

  1. צחי פרבר הגיב:

    אני חותם על הדברים הללו בשתי ידיים.
    עדינותה וצניעותה של עפרה המופלאה בוקעים מכל דף ועמוד שבספר ויוצרים זהות מוחלטת בין האיורים לבין השירים. ההישג כאן הוא עצום, כי הדברים, גם הטקסט וגם האיור, נראים באופן טבעי וללא כל מאמץ (כביכול) כיחידה אחת, ואין זה דבר המובן מאליו.

    שפר עלי מזלי וראיתי מספר פעמים את עפרה כשהיא מציירת: מערבבת את הצבעים, מניחה אותם על הדף – והכל במין שקט ורוגע שכזה… ניתן להביט בכך שעות על גבי שעות ממש.

    אולי זה יראה מעט מוזר להגיד זאת אבל חשבתי על כך רבות: מבט ממושך ומרוכז בעבודותיה של עפרה עושה לך משהו פנימי, הופך אותך לאדם שונה, שלם יותר.

  2. madmi הגיב:

    שחר, שוב היה מעניין מאוד ומאיר עיניים.

  3. רחל סטולרו הגיב:

    שחר, תודה על הבקורת ועל נקודת מבט מעניינת.
    אהבתי מאד את המשפט "עלייתו של העפרון" – באופן כללי נדמה לי שהוא מתאר היטב מגמה כללית באיור, בארץ ובעולם. כמובן שכשעופרה עמית עושה את זה, זה עדיין מאד בסגנון שלה ובמראה האופייני לה.

  4. לימור דהאן הגיב:

    הספר של עפרה מיוחד ויפה מאין כמוהו.הדימויים מרתקים ואין ספק שאפשר לכתוב עליהם הרבה
    במיוחד שלשיריה של גולדברג יש כל כך הרבה פרשנויות איוריות.עפרה בהחלט מצתרפת
    למדף פרשני השירה המצויינים כמו גוטמן,רות צרפתי,אורה איתן והחדשים יותר פולונסקי וקולטון.
    אני מאד אוהבת את פורמט הסדרה הזאת אבל הפעם משום מה נלקחה החלטה תמוהה
    להדפיס על דפים וורדרדים.
    אז יש לי רק בקשה אחת ,אנא בהדפסת המהדורות הבאות תדפיסו
    על דפים לבנים , אין פה שום בחירה עיצובית מענינת והיא גוזלת מהאיורים לא מעט.
    זה קצת נראה כמו טעות בדמות עננה שמעיבה על הספר הכל כך יפה הזה.
    ויש לי הרגשה שהמאיירת תסכים עימי.

  5. גיא גרניט הגיב:

    הכל נכון, וכתוב נהדר. את האיור של "פזמון ליקינטון" הייתי רוצה לראות מודפס, עם האיכויות של הנייר, כי כרגע הוא לא מספיק ברור בעיני, אולי יש שם חיבור בין יום ולילה (החלון והצל הקטן של היקינטון), והחורפיות שמבוטאת גם היא בחלון

  6. עינת הגיב:

    אם אתה מנתח את האיורים ביחס לעימוד של הטקסט, אז הרי שהיית צריך להגיש את כל הדוגמאות שנתת בפזמון ליקינטון ביחד עם הטיפוגרפיה, להמחשת ההבדלים. היכן הטקסט לצד האיורים של עופרה ואורית?

    ולך עופרה יקירתי, אני חייבת לומר שעבודתך מרגשת כל פעם מחדש. אהבתי מאד את איורייך העדינים בספר החדש, ואת הפרשנות שלך, שתמיד נוגעת קצת בחלום. הדמויות הסוריאליסטיות והמרחפות תמיד מסקרנות ואני יכולה לבהות בהן דקות ארוכות, והרבה פעמים גם לתהות על הטכניקות המעניינות. אני אוהבת באותה מידה את עבודותייך בצבע מלא, אבל פה יש משהו אוורירי ומרענן.

  7. חגית הגיב:

    מרתק ומענין.
    האם יכול להיות שבאיור לשיר "השובב" בחרה עפרה עמית להתכתב עם האיור של מקס מארץ יצורי הפרא?

  8. טלי הגיב:

    כמו שאפשר לראות ברשימה שלי שפורסמה ממש כאן על אותו ספר http://ha-pinkas.co.il/?p=4956 באופן כללי גם אני מאוד אוהבת את האיורים של עופרה עמית לספר הזה ובכלל.

    עם זאת, מעניין אותי לשמוע מה דעתך, שחר, על איור האיילות שהפריע לי מאוד מבחינה זואולוגית, גם במקרה הזה וגם בכמה דוגמאות אחרות מהעבר (אלה פשוט לא איילות, אלא חיה לא מזוהה- מעין הכחאה בין קנגורו ללא ברור מה).

    אני מצטרפת בהדגשה לדבריה של לימור דהאן לגבי הוקע הורוד הדהוי – גם לי הוא הפריע ובעיני דפים לבנים היו עושים עם האיורים חסד הרבה יותר גדול.

    באיור לדב הצהוב שאתה מנתח כאן, חשובה בעיני המחווה המקסימה והנכונה כל כך למקס של מוריס סנדק מ"ארץ יצורי הפרא", בעיני זו הברקה ממש נפלאה של עופרה עמית.

  9. שחר קובר הגיב:

    תודה לכל המגיבים!

    עינת – את צודקת לגבי הטקסט, היינו צריכים לבקש מההוצאה לקבל את האיורים מעומדים. רשמתי לפני.

    טלי ולימור – התלבטתי ארוכות לגבי עניין צבע הדף, לפעמים נראה היה לי כי הוא סתמי, ולפעמים כי הוא דווקא מבליט את האיורים, ובאופן כללי מעניק לספר תחושה יותר סולידית. הוא משלים יפה את האפור של הטקסט והאיורים. בכל מקרה, לי הוא ממש לא מפריע ובעיקר סיקרן והפתיע אותי.

    טלי – לבושתי כלל לא חשבתי על מוריס סנדק באיור הדוב הצהוב עד שקראתי את רשימתך. יכול להיות שזאת אכן מחווה לארץ יצורי הפרא, אבל אני לא בטוח שכל ילד שובב בתחפושת באמת מתייחס לזה. הרי בארץ יצורי הפרא מקס מתחפש לזאב בכלל (למרות שלי זה תמיד נראה כמו חתול) וכאן מדובר בדוב. אבל אולי באמת זאת אכן מחווה לו, מי יודע.

    ועם האיילות אין לי ממש בעיה. כן, קצת מזכיר קנגרו, אבל ראשן של איילות מזכיר קנגרו, גם במציאות. סתם דוגמא:
    http://farm3.static.flickr.com/2227/1750979205_6ef75329e2.jpg
    http://mileyfudore.files.wordpress.com/2011/04/kangaroos2_rtf_4fe20ae91.jpg

  10. ערן שחר הגיב:

    טלי, אני נוטה להסכים איתך לגבי איורי האיילות. משהו לא עובר שם. חוץ מזה העיניים שלהן צרות מדי והרגליים אינן קלות.
    "איילות גולדברג" אמינות יותר ניתן למצוא אצל כריסטינה קדמון ב"מדוע הילד צחק בחלום" שיצא בינואר השנה וב"החלום הוא צייר גדול" שאייר אבנר כץ.

    ואם כבר בזואולוגיה עסקינן – צרם לי הבלבול בין ייצוג הנמר כטיגריס בשיר "מר גוזמאי הבדאי". זו טעות נפוצה בספרות הילדים.

    בלבול שכיח נוסף הוא ייצוג השפן כארנב ב"דב-דובוני בן דוביים מצחצח נעליים". דווקא גולדברג הייתה רגישה לבלבול הזה והסכימה לשינוי השפנה בארנבת בסיפורים "דירה להשכיר" וב"רפואה שלמה"

  11. טלי הגיב:

    שחר – אין לי סימוכין לכך שזה מכוון אבל זו לא סתם תחפושת, זה כל כך דומה, גם בסגנון הלבוש וגם בהבעה של הילד שלא היה לי ספק (מה גם שחליפת הזאב של מקס מעולם לא נראתה לי זאבית..).

    לגבי האיילות – ראשן אכן מזכיר קנגורו אבל ראשית, איילות הולכות על ארבע ונראה לי ששורש הבעיה הוא בנסיון להזקיף אותן במקום לצייר אותן בועטות בגולות על ארבע רגליים. בנוסף, כמו שהעיר ערן (וכמו שאמרה לי השבוע מאיירת מוכשרת), סימן ההיכר של האיילה הוא העיניים הגדולות והפגיעוּת. כשלוקחים ממנה את זה לא נשאר בה מספיק מן האיילה…

    ערן – תודה על הגיבוי…(-:

    ראיתי ואהבתי את האיורים של כריסטינה קדמון אבל לצערי אני לא זוכרת איך נראו שם האיילות וגם לא אצל אבנר כץ, סקרנת אותי! אצל אריה נבון הן סמליות בלבד והאיור לא כולל לא פילות, לא חלום ולא משחק, אבל לפחות אין ספק בדבר זהותן האיילית…

    ולגבי שאר הבלבולים הזואולוגים – אני מסכימה מאוד!

  12. לימור דהאן הגיב:

    תגידו מה קרה לכם? מה זה הבעיות הזאולוגיות שיש לכם?
    כל אומן לוקח את זה לאיזה מקום שהוא רוצה.
    להעמיד חיה על שתיים זה המעשה הכי קלאסי בהאנשה.
    ובכלל תנו לאומן להשתעשע.
    אני מצהירה כי אין לי שום בעיה זאולוגית באיורים
    של עפרה להיפך, אני שמחה לראות איך אנשים מרחיבים את גבולות דמיוני.
    וכל האיילות מכל הסוגים והאיורים חיות אצלי יחד בשלום.
    לגבי הוורוד ממש לא השתכנעתי 🙂

  13. טלי הגיב:

    לימור, אני אגיד לך מה הבעיה הזואולוגית שלי:

    אני מאוד בעד חירות אמנותית, באמת, אבל ילדים מסתכלים באיורים ומצפים לראות שם פרשנות כלשהי לטקסט. אין לי בעיה עם פרשנויות מקוריות ומרחיקות לכת, אני לגמרי בעד, אבל קשה לי עם המצב בו ילד ישאל "מה זה", ישאל מבוגר או אפילו את עצמו והתשובה תהיה "איילה", כשהחיה לא מזכירה ולא קשורה לאיילה בשום צורה.

    חיה דמיונית אפשר לצייר איך שרוצים אבל חיה אמיתית אמורה להיות ניתנת לזיהוי.

    הרבה אנשים, גם אני, היו משוכנעים שנים ששפן זו חיה עם אוזניים ארוכות בשל שלל איורים מטעים של ארנב ואני אוהבת מאוד חירות אמנותית אבל לא אוהבת שגיאות בוטות ולא אוהבת שאנשים לומדים מידע שגוי.

    (פשוט שאלת "מה הבעיות הזואולוגיות שלנו", אז עניתי…(-: ) ולגבי הורוד אני עדיין איתך לגמרי, ולמרות כל זה מאוד אוהבת את רו ברובם של האיורים של עפרה עמית, לספר הזה ובכלל!

  14. שחר קובר הגיב:

    ושוב תודה לכל המגיבים.

    קודם כל – טלי – צדקת גם צדקת לגבי המחווה לארץ יצורי הפרא, ואני הוא זה שלא היה מספיק חד.שאלתי את עפרה והיא אישרה שזה אכן במכוון מחווה למקס של סנדק.

    לגבי האיילות – אני מסכים עם לימור. ואגב, שימי לב שבספר גם החמור עומד על שניים. גם הארנב וחיות אחרות. ואולי חשוב יותר, בדקתי על בני בן השנתיים. הצבעתי על האיילה ושאלתי מה זה. התשובה מפי העולל: "אייל חמוד". 🙂

    לגבי הטיגריס/נמר – גם לי זה הציק, אבל לא נראה לי מספיק חשוב לציין את זה. יש המון ספרים שיש תמונה של טיגריס וכתוב נמר, ובאמת כדאי להמנע מזה לדעתי.

  15. עינת הגיב:

    עניין האיילות קטנוני בעיניי. כל ילד מבין בדיוק באלו יצורים מדובר. האם דמות החתול ב"חתול תעלול" המיתולוגי של ד"ר סוס הוא חתול מאינציקלופדיה לחתולים? אילו היה מופיע לבדו ללא הקשר לסיפור המפורסם, האם הייתי מזהה שהוא חתול???
    על הכריכה של הספר של מרים ילן שטקליס "לשפן יש בית" יש איור של עשרה ארנבונים שאיירה בחן, כהרגלה, גיל-לי אלון. האם מישהו שואל את עצמו מה הקשר לשפן הסלע?
    ועל הכריכה של "הנמר שמתחת למיטה" של נורית זרחי מציץ זנב של טיגריס, שאייר לא אחר מאשר האחד והיחיד, אבנר כץ…
    ספר מאוייר אמור לתת מבט נוסף על העולם מבחינה רעיונית. אם אתם רוצים איור אינציקלופדי אז תפתחו את המדיה המתאימה.

  16. ערן שחר הגיב:

    אני מרגיש שהתערבבו כאן שני טיעונים שצריך להפריד ביניהם:
    הראשון בנוגע לייצוג האיילות: כולנו נסכים שלמאייר יש חירות מלאה לאייר את האובייקט כראות עיניו וכשרונו וכאן ויכוחים או דיונים בנוגע לתוצאה הם בתחום שיפוטו של הטעם.

    השני אינו מתקיים בתחום השיפוט של הטעם כלל. כשמדובר על ייצוג של חיה אחת באחרת כדוגמת שפן בארנב, נמר בטיגריס וכו' מדובר בבלבול שכדאי בעיני להימנע ממנו. נכון, הבלבול שכיח למדי בספרות הילדים, אז מה?

  17. טלי הגיב:

    עד כמה שנעים לי לגלות שקלעתי לעניין המחווה לסנדק, אני לא חושבת שזה עניין של חדות או היעדרה – אצלי זה "הוריד אסימון", אצלך לא – טיבן של מחוות, כשהן מוצלחות, הוא שמי שמזהה מרוויח בונוס של ערך מוסף ומי שלא מזהה לא מפסיד כלום כי היצירה עומדת בפני עצמה גם ללא אלמנט המחווה.

    לגבי האיילות – אין לי בעיה עם החמור שעומד על שתיים כי לגביו ברור שמדובר בחמור. לא יצאתי כנגד הבחירה להעמיד את האיילות על שתיים אלא כנגד השוני המדי גדול (לטעמי שלי) בינן לבין איילות וניחשתי שאולי שורש הבעיה נעוץ, במקרה הספציפי הזה, במעבר מארבע רגליים לשתיים.

    כל הכבוד לילדך הקט שזיהה, לי היה יותר קשה לזהות.

    אין לי שום בעיה עם חתול תעלול המיתולוגי (באנדרסטייטמנט, אני מתה עליו) אבל לא הוא היה נראה כמו ג'ירפה, היתה לי בעיה. לד"ר סוס יש שלל יצורים דמיוניים שאינם מתיימרים לייצג חיות אמיתיות ושם אני ממש נהנית מעצם היותם לא מזוהים. כאן, זה צורם לי.

    וכאן אני מסכימה עם ערן – זה שהבלבול שכיח לא הופך אותו לבסדר…

  18. עינת הגיב:

    בשביל לתקן את השפן הקטן צריך להעלות את מרים ילן-שטקליס מהאוב ולהסב את תשומת ליבה. שהרי הטעות במקור היא שלה! השפן הקטן צמחוני אמנם, אך אינו אוכל כרוב בדומה לארנבת שהיא מכרסם ידוע…וכל שגיאה שהונצחה בספרות הילדים מאז בין אם במילה ובין אם באילוסטרציה שנלוותה לה, מקורה בטעות הבסיסית הזו. מה שבטוח הוא, שהיא בעצמה התכוונה לארנבת הבית ולא לשפן. בדקתי וגם במילון, בערך שפן, כתוב שזהו הכינוי השגוי לארנבת. אבל אפילו המילון מכיר בזה שזה כבר שגור גם אם שגוי…

    לגבי חתול תעלול, את שוגה לגמרי! העלתי את זה דווקא כי בתי, בת 4 וחצי, טענה בתחילה שהוא בכלל לא חתול… למה באיור של ד"ר סוס זה חשוב פחות אם החיה דומה לאיור של עצמה וכאן זה משנה יותר…

  19. עינת הגיב:

    אני חייבת להוסיף, שאני לא התכוונתי פה להכנס לדיון מדעי, אבל נדמה לי שוב, שכמו ששחר מסכם ברשימה שלו, יש פה יצירה שהייתי מנסחת אותה כשלמה (לא מושלמת…כי אני לא יודעת אם קיים דבר כזה), וברמה גבוהה מאד, גם של טקסט וגם של אילוסטרציה. יצירה מרגשת.
    וטלי, קראתי גם את הרשימה המעניינת שלך, ואת מעלה שם נקודות חשובות ומעניינות. לדעתי את שוגה בפרט השולי הזה, שלא מפריע בכלל ליצירה, גם אם הוא פחות מוצלח מהאיורים האחרים בספר. וזה יכול להיות.

  20. גיא גרניט הגיב:

    כדאי להכיר גם את האיורים של שירז פומן ל"מה עושות האיילות?". במקרה נתקלתי בזה היום

    http://shirazf.carbonmade.com/projects/11784

  21. […] על איוריה של עפרה עמית לאסופת מעשיות האחים גרים, רשימת ביקורת על איוריה של עפרה עמית לספר "פזמון ליקינתו… Share this:Like this:אהבתיהיה הראשון שאוהב את הpost. מאת שירלי, […]

  22. […] לילדי ההווה. על שתי אסופות השירים של גולדברג כבר כתבתי כאן וכאן. שניהם ספרים מצוינים שמאוירים באופן נהדר ומציגים […]

  23. […] רוברטס, ל"על זנבה של ארנבת" שאיירה שמרית אלקנתי, לאיוריה של עפרה עמית ל"פזמון ליקינתון". לא צריך להיות ילד כדי להעריך את […]

  24. […] רוברטס, ל"על זנבה של ארנבת" שאיירה שמרית אלקנתי, לאיוריה של עפרה עמית ל"פזמון ליקינתון". לא צריך להיות ילד כדי להעריך את […]

כתיבת תגובה