1 פרויקטים מיוחדים

מצעד היצירות האיכותיות לילדים ולילדות לשנת 2015 – חלק 1

בחלק הראשון - הענקת עיטור הצטיינות בתחומים: ספר ילדים מקור, ספר ילדים מתורגם, איור בספר מקור, איור בספר מתורגם

דצמבר 27, 2015  

כמיטב המסורת, גם השנה אנו חוגגים את היצירות הספרותיות שפורסמו בישראל עבור ילדים וילדות. ביקשנו מכותבים קבועים ב"הפנקס" וממומחים לספרות ילדים ונוער, המגיעים לתחום מכיוונים שונים, לבחור את היצירות המעולות ביותר שראו אור השנה. והנה התוצאות:

ספר-ילדים
"ירוס הולכת לירוסלם" / בת-עמי מלניק ומורן יוגב

מור פוגלמן-דבורקין

הספר מהווה נגיעה עדינה ורבת חן בסיפורה של העדה האתיופית, שכמעט שלא נשמע עד כה בספרות הילדים הישראלית. בטקסט קצר יחסית מצליחה מלניק לקפל לא רק את סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה, אלא תרבות שלמה והווי חיים, הבאים לידי ביטוי בהנכחת השפה האמהרית בספר בפתגמים, בשירים ובכתיב. בכך מביא הסיפור משהו מקולה ומהנרטיב ההיסטורי של קבוצה הנאבקת להנכיח עצמה בציבוריות הישראלית.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

אך מעבר לחשיבותו הסוציולוגית, זהו בראש ובראשונה סיפור טוב שכתוב היטב. מלניק חומקת באלגנטיות מכל מהמורות הפאתוס והקלישאות שספרי ילדים העוסקים באירועים היסטוריים נוטים להינגף בהן, ומגישה סיפור הרפתקאות השואב את הקורא הצעיר לתוך עולם שונה ומסקרן. זהו ספר סוחף, מסעיר ולעתים מפחיד, המתלכד עם איוריה עוצרי הנשימה של מורן יוגב לכדי יחידה טקסטואלית שובת לב, מלאת חיים וצבע.

איור: מרב יוגב

איור: מרב יוגב

"ירוס הולכת לירוסלם" מאת בתי-עמי מלניק, איורים: מורן יוגב. הוצאת דרור לנפש.

 

ספר-ילדים-תרגום

"ידי הזהב של קלואי" / קלי דיפוצ'יו והתר רוס

ד"ר שי רודין

"ידי הזהב של קלואי" הוא סיפור המזכיר לנו את כוחה של ספרות הילדים לגיל הרך, במופעיה החשובים; סיפור הממזג בין עלילה מושכת לבין תפיסות ערכיות מגוונות המועברות לקוראים, חלקן יכולות להיקרא "דידקטיות" וחלקן "חתרניות", אולם השילוב הוא המבנה יצירה גאונית.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

קלואי היא ילדה-אמנית בעולם קפיטליסטי שנוהג בזלזול ביצירות בכלל, וביצירות של ילדים בפרט. היא בוחלת ב"תרבות הילד" בנוסחה הנוכחי, המציעה לה לבחור בין ספורט, משחקי מחשב וריקודי בלט ובוחרת בעולם היצירה, עולם אותו היא מעצבת ולה ניתנת השליטה על התוצרים, שלעתים, כפי שמבהירים האיורים, קוראים תיגר על תפיסות רווחות. לאחר משבר אמנותי קצר היא יוצרת מתנת יום הולדת לחברתה אמה, מעין הצהרת אי אמון במסרים הקפיטליסטיים המקיפים כיום ילדים מכל עבר. חברתה אוהבת את מתנתה ואהבת ה"קהל" גורמת לקלואי לחוש גאווה במעשה האמנות שלה, בעידן שבו קונים ולא יוצרים. הדיוקן המתוחכם של האמנית בהתהוות מבדיל בינה לבין סביבתה: לני, מי שהפגינה כלפיה תחושת עליונות וזלזול, אינה זוכה בנקמה או בשמחה לאיד; כיוון שהאמנות, לפי דיפוצ'יו ורוס, היא המכשירה את הילד (והאדם) לערך החשוב ביותר שעליו ללמוד – אנושיות.

איור: הת'ר רוס

איור: הת'ר רוס

מה שמצטייר במבט ראשון כסיפור תמים, מלמד את הנמענים והנמענות שיעור חשוב בפתרון קונפליקטים ובמוסריות. קלואי דוחה את המסרים האלימים של התרבות הקפיטליסטית (תחרותיות, רזון, סגידה למותגים, התנשאות, הפיכת מסיבה משפחתית וחברית לקרקס ראוותני) ובוחרת בערכים אחרים, של נאמנות לעצמה ורגישות כלפי הזולת.

"ידי הזהב של קלואי" מאת קלי דיפוצ'יו, איורים: הת'ר רוס, תרגום: רונית רוקאס. הוצאת טל מאי.

 

איור-מקור

ולי מינצי על איור הספר "חרוזים אדומים" / כתבה: פניה ברגשטיין

תמר הוכשטטר

הבחירה השנה הייתה קשה במיוחד. כל כך הרבה מאיירים טובים יצרו איורים טובים וזאת על אף (ואולי בזכות?) המיעוט היחסי של ספרי ילדים מאויירים מקוריים שיצאו השנה. אף על פי שבחרתי ספר אחד שבלט על פני השאר, לבי ועיניי לא הרשו לי לציין רק אותו כשרבים אחרים היו יפים, מעניינים ומקוריים. אז קודם על הזוכה ואז על ארבעה ספרים שארצה לציין לשבח.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

"חרוזים אדומים" הוא חידוש של טקסט ישן שכתבה פניה ברגשטיין והופיע לראשונה כסיפור בתוך קובץ. השנה הוא ראה אור בספר משלו עם איוריה של ולי מינצי. סגנונה של מינצי מזוהה מאוד וכולל תמיד חופש רב בתנועה ושליטה נהדרת בצבע. נדמה ששתי המעלות הללו הגיעו לשיא חדש ב"חרוזים אדומים"; דבר שבולט יותר, לדעתי, מספרים קודמים שאיירה, דווקא כי יש באיור גם איפוק וריסון, והקטבים האלה מחזקים זה את זה ויוצרים יצירה מלאה ושלמה. מינצי מצליחה ליצור טבע ישראלי שמרגיש מכאן למרות שיש בו סנאי לתפארת וקיים בו קסם של יער אירופאי. בתוך הטבע הזה מתרחשת כמעט כל עלילת הסיפור אך הופעתו בכל כפולה אינה יוצרת מיאוס. להפך, היא מגלה עוד ניואנסים בהצללות, בצמחייה ובתנועת הצמרות. לצד הטקסט, המופיע לעתים בכתב ידה, היא מציגה נרטיב קטן נוסף, מנקודת מבטה של האמנית, ובו הגילגולים אותם עוברים החרוזים המאוירים כדגים, חיפושיות ופרפרים. נדמה שמינצי היא-היא החוט הלבן המוביל את העלילה ביצירתיותו ושזור בכל באיור כמו רוח רפאים קסומה.

איור: ולי מינצי

איור: ולי מינצי

ציונים לשבח: "ביצה של תנין", שאיירה שירז פומן לטקסטים של איילת שדה ("עם עובד") – כל כפולה בספר "ביצה של תנין" מכניסה אותנו לעולם מופלא ופנטסטי, רחב יריעה, המתפרש מקצה לקצה ומציג אינספור פרטים קסומים שאפשר לשוב ולבלוש אחריהם ולגלות חדשים בכל פעם. האיורים של שירז פומן מדויקים ומפורטים ואין בהם פרט בלתי מטופל. תנוחות הדמויות, משחקי האור והצל, זוג הגמדים שמגיע לבקר מדי פעם, כל אלה עשויים ביד אמן, ללקק את האצבעות. למרות שילוב אלמנטים מן הכאן והעכשיו (בארכיטקטורה ובצמחייה בעיקר) ההשראה היא בפירוש אירופאית. אז למה בכל זאת "ביצה של תנין" לא זכה במקום הראשון? לא, לא בגלל הקיטש, להפך, העננים התפוחים והעיצוב השדוני (פיקסי) של הדמויות מזמין אותנו להתענג עליו ללא בושה הבעיה נוצרת בחיבור בין האיורים לטקסט. השירים של איילת שדה מציגים הווי מקומי שנוכח, דרך השפה, החריזה והמקצב, גם בשירים הפנטסטיים שגיבוריהם פיות וקוסמים. האיורים של פומן, לעומת זאת, מציגים הוויה גדולה ופנטסטית הרבה יותר. הם במובן מה "גדולים על השירים" האלה. המקצב הריבועי של החריזה וההומור הישראלי עומדים בצרימה אל מול האיור הפנטסטי של פומן המבקש לפרוץ את גבולות הדף. לכן, על אף טיבם של שני האלמנטים בספר – הטקסט והאיור – החיבור ביניהם יוצר שלם שאינו מושלם.

איור: שירז פומן

איור: שירז פומן, טקסט: איילת שדה

"ברמלי" שאייר דוד פולונסקי לטקסט של קורניי צ'וקובסקי ("עם עובד") –  גם את הקיטש של "ברמלי" ניתן לאהוב ללא סייגים. אולי זה בזכות ההתבססות שלו על הודו, בוליווד, ארצות הברית של שנות השלושים – השראה שאינה נפוצה בספרות הילדים המקומית. הבחירה של פולונסקי ברפרנסים לא מוכרים שכאלה יוצרת תמיד ספרים שונים במראם ולכן מעניינים ומושכים. הוסיפו לזה את הטכניקה המושלמת שלו וקבלו ספר שכל כפולה בו יכולה להפוך לכרזה מרהיבה לסרט ישן וטוב. ואולי באמת "ברמלי" יהיה אף מוצלח יותר כאוסף כרזות נפרדות. כספר הוא מעט עמוס וגדוש מדי. גם גדול מאוד וגם צבעוני כל כך, טיפה יותר מדי מכל הטוב הזה.

איור: דוד פולונסקי, טקסט: קורניי צ'וקובסקי

איור: דוד פולונסקי, טקסט: קורניי צ'וקובסקי

"ירוס הולכת לירוסלם" שאיירה מורן יוגב לטקסט של בת-עמי מלניק ("דרור לנפש") – אחרי פרויקט הגמר המוצלח שלה, "רבע אתיופית", לא מפתיע שמורן יוגב נבחרה לאייר את סיפורה של הילדה האתיופית ירוס ומסעה לארץ ישראל. יוגב מציגה איורים בצבעוניות אפריקאית ובטכניקת הדפס מחוספסת. כיף לפגוש טכניקות ידניות המגוונות את הנראות הקיימת בספרי ילדים. בין הכפולות ישנן הצלחות של ממש, בהצגת החיילים הסודנים הזהים על רקע צהוב-אוקר, ברישומי האוהלים בדיו, ובכפולה המציגה את חבורת הדמויות חסרות הפנים בתוך הלילה האקספרסיבי. כל אלו הופכים את "ירוס הולכת לירוסלם" לחגיגה אמנותית המעשירה את האיכות והמבע האיורי הישראלי.

איור: מורן יוגב

איור: מורן יוגב

"ואז הקרנף התחיל לעוף" שאיירה וכתבה נדיה עדינה רוז ("אבן חשן") – גם ספרה של האמנית נדיה עדינה רוז מציג גישה איורית שונה ומיוחדת. "ואז הקרנף התחיל לעוף" הוא ספר גדול, הנפתח לרוחבו. הוא פורס בפני הקוראים כפולות בהירות ומנימליסטיות בקרעי בריסטולים צבעוניים כמעט פשטניים על רקע לבן. במרכז כל כפולה ניצבת חיה מפורטת וצבעונית, מפוסלת עיסת ניר. בעלי החיים מקומטים ומעוטרי טקסטורה נראים תלת-מימדיים ממש ופעם אחר פעם נגעתי בהם רק כדי להיווכח שוב שהם אינם בולטים מהדף. כזאת היא האיגואנה המרהיבה המהרהרת במרחבים לבנים.או הינשוף הער בלילות המוצג בשתי כפולות יפיפיות, אחת לילית וחשוכה והשניה בצבעי הזריחה. המרחבים הגדולים של הדף לעומת מיעוט הטקסט מאפשרים לאמנית להתבטא בקולאז' בחופשיות ולייצג את משאלות הלב – הנושא בו עוסק הספר – באמצעות החללים הריקים דווקא, בהם יכול כל מתבונן להכניס בעצמו את מה שלא ניתן להביע בטקסט ואיור.

איור וטקסט: נדיה עדינה רוז

איור וטקסט: נדיה עדינה רוז

"חרוזים אדומים" מאת פניה ברגשטיין, איורים: ולי מינצי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

איור-תרגום

טובה ינסון על איור הספר "הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה"

גבי קון

הספר "הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה" מאת טובה ינסון ראה אור לראשונה בשוודיה ב-1952. הילדים בישראל זכו לקבלו בעברית רק בשנת 2015. אני מודה שפער הזמנים הזה – של 63 שנים – גרם לי להיסוס בבחירתו כזוכה בקטגורית איור בספר ילדים מתורגם לשנת 2015. אבל יופיו ועומקו של הספר, והעובדה שהוא רלוונטי היום כפי שהיה אז, לא באמת הותירו לי ברירה.

סגנון האיור הייחודי של ינסון ודמויותיהן של עמק המומינים הקסום הפכו מכבר לנכס צאן ברזל בתרבות המערבית. הספר הזה הוא פיקצ'רבוק, ובכל כפולת עמודים מעוצבים פתחים וחיתוכים, המשלבים את העמוד הנוכחי עם העמודים הסמוכים לו – לפניו ואחריו. עוד לפני שהספר מתחיל, בצידה הפנימי של הכריכה טורחים להסביר לנו ולהרגיע אותנו: "את החורים עשו בהוצאה!". הטכניקה המעניינת של ינסון מעניקה לספר עומק, וה"חורים" הללו יוצרים שילובים מורכבים ומרהיבים של צבעים, צורות ומשמעויות. שבירת השלמות הפיזית של עמודי הספר שוברת גם את מוסכמות הקריאה ודורשת מהקורא פעולה אקטיבית יותר של משמוע ההתרחשויות והקשרים בינהם. לא לחינם מסתיימת כל כפולת עמודים בשאלה "מנחשים מה אז קרה?"

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

כך למשל, שמש בין הערביים הכתומה המציצה דרך קרעי הנייר האלה בקצה כפולת העמודים הראשונה, מסמלת את הכיוון אליו צועד מומינטרול על השביל הצהוב המאיר ביער המחשיך. צבעה הכתום בולט במיוחד, שכן בכפולת עמודים זו שולטים בעיקר הצבעים שחור, אפור, אדום וצהוב. גם בכפולת העמודים הבאה ממשיכה השמש להציץ דרך חור מכוון בפינה ולסמן את יעדו של מומינטרול. פה, צבעה הכתום-על רקע-סגול עומד בניגוד לגווני הכחול-לבן-אדום ששולטים בכפולה זו.

השמש השוקעת מתגלה לנו במלואה רק בכפולת העמודים השלישית, אבל ההבטחה המרומזת על סוף-טוב-הכל-טוב אינה מתממשת (עדיין). "זה לא  הבית, אין כאן אמא", נאמר לנו מיד. אבל יש כאן משהו אחר, מצוקה חדשה של דמות חדשה ההופכת למוקד תשומת הלב. השמש העגולה ממסגרת את פניה הבוכיות של בימבל המיואשת: "מאי אחותי ברחה, איננה! אבכה לי עד שאמצאנה." השמש – שבשתי הכפולות הקודמות היוותה סמל לביטחון, לאופטימיות ולדרך הביתה – הופכת לרקע לוהט המדגיש דווקא תחושות של קדרות, עצב ופסימיות. בדוגמה זו ניתן לראות את אחד הנושאים המרכזיים ביצירה של ינסון בכלל, ובספר זה בפרט: הדינמיות במעברים בין אופטימיות ופסימיות, כמעין התגוששות נצחית בין ספקנות ופתיחות, והמעברים האפשריים – ואולי הבלתי נמנעים – ביניהם.

איור וטקסט: טובה ינסון

איור וטקסט: טובה ינסון

הטכניקה של ינסון, שבה בכל כפולת עמודים משולבים מראות וצבעים מהעמודים הקודמים והבאים, מבנה ומאפשרת את הדינמיות הזו. גם הבחירה בפלטות צבעים ייחודיות ומוגבלות לכל כפולת עמודים חשובה בהקשר זה, שכן כך הצבעים "המציצים" מבעד למגזרות הנייר השונות בולטים בשונותם ונראים יותר. באופן זה גם הקשר בין מה שקרה למה שיקרה נוכח בספר ברמה הפיזית-ממשית ולא רק בזכרונו של הקורא.

מורכבות האיור אינה נשענת רק על המשחק שנוצר בין העמודים הקודמים לבאים. כל כפולת עמודים דורשת ושווה התעמקות עצמאית, והיא טומנת באיוריה עושר פרטים, המוסיפים על הנאמר במפורש. כך למשל, ניתן לראות באיורים שמאי הקטנה לא ברחה או נגנבה בסתר כפי שנאמר, אלא חומדת לצון ומתחבאת לאחותה ולמומינטרול לאורך המסע (עד שהיא מצילה אותם).

אגב, אין מה לדאוג יותר מדי – למרות שהספר משלב, כאמור, גם רגשות שליליים (קדרות, פסימיות, פחד, ספק וכדומה), הרי שהרגשות החיוביים יותר – אופטימיות, שייכות, תקווה, הדדיות ועוד – שזורים לכל אורכו, ומובילים אל הסוף הטוב. השמש תחזור ותופיע בגוונים בוהקים יותר של צהוב ולבן לקראת סוף הספר. היא שוב תציץ מבעד לענני הסערה מבעוד מועד, תמסגר הפעם את דמותה של מומינאמא בגינת הבית, ותממש את ההבטחה הראשונית שגולמה בה לביטחון. המסע אליו יוצאים מומינטרול, בימבל ומאי הקטנה מסתיים בחזרה הביתה למומינאמא, בשמש, בחיבוקים ובחגיגות. וגם אם "החלב בכד החמיץ! זה לא נורא. נרים כוס מיץ".

איור וטקסט: טובה ינסון

איור וטקסט: טובה ינסון

סגנון האיור המיוחד של ינסון, בחירת הצבעים בכל כפולת עמודים וסגנון העיצוב ה"מחורר" יוצרים טקסט חד-פעמי ורב-רבדים. רבדים של תמונות, של זמן ושל משמעות המאפשרים הצצה לא רק לתוך קרביו של הסיפור – אלא גם לתוך קרביהם של הקוראים, לתוך הוויתנו כבני אדם – תמיד מחפשים, תמיד שואלים. פנינו אולי אל העתיד לבוא בציפיה לסוף הטוב, אך מעשינו צבועים ומושפעים מהעבר – ממה שנשאר מאחור. כמו בספר, מה שהתרחש מציץ אלינו, משפיע, קיים ברקע, ומוביל כל אחד מאיתנו לענות בדרך אחרת על השאלה "מנחשים מה אז קרה?".

"הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה" – כתבה ואיירה: טובה ינסון, תרגום: דנה כספי. הוצאת קרן.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. […] מאת אילת שדה (הוצאת "עם עובד"), שזכה בציון לשבח במצעד השנתי של "הפנקס". פומן היא המאיירת השלושים ושבע […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.