כללי

מראה וסמל לעולם הילדות / מור פוגלמן-דבורקין

סקירה על התערוכה "החדר שלי" במוזיאון חיפה לאמנות

אוקטובר 17, 2019  

חלל התערוכה "החדר שלי", המורכב מחדר מרכזי ועוד שלושה חדרים צדדיים, מחולק ויזואלית ורעיונית לשני זמנים: יום ולילה. במרכז, כמו מפרידה בין שני הזמנים, ניצבת יצירה בעץ, צבע ותאורה של ניב תשבי, שהיא בעצם מיצג שמקים לתחייה את איור חדר הילדים שלו מתוך הספר "שר הילדים" מאת לאה גולדברג. סצנת הילד הישן בעוד שר הילדים, אדון החלומות, רוכן מעליו, יוצרת מעבר טבעי וחכם בין שני חלקי התצוגה, ובעצם בין שתי הפונקציות השונות אך המעורבבות ללא הפרד של חדר הילדים: מרחב של אינטראקציה, יצירה ומשחק ביום, ושינה, חלום ופחד בלילה.

התערוכה, שמוצגת במוזיאון חיפה לאמנות, הינה שיתוף פעולה בין המוזיאון למגזין הילדים "אדם צעיר". את התערוכה אצרו עדי שלח, אוצרת ומנהלת המרכז לחינוך של מוזיאוני חיפה, ומיכל מגן, מעצבת והעורכת הגרפית של "אדם צעיר". בתערוכה מוצגות עבודות של עשרים וארבעה מאיירים ישראלים משלל רקעים חברתיים, גיאוגרפים ויצירתיים, שיחד עוסקות בפנים שונות של חדר הילדים כמראה וכסמל לעולם הילדות, על מגוון החוויות, הרגשות, האינטראקציות והשינויים הנחווים בו.

מתוך התערוכה (כל הצילומים: מור פוגלמן-דבורקין)

בהתאם, המרחב ובו היצירות שעוסקות בלילה הוא אפלולי יותר ומורכב מפינות כוכיות משהו המוקדשות ליצירות השונות. בחלק זה מוצגים איורים של צילה בינדר מתוך ספרה של מרים ילן-שטקליס "יש לי סוד", שבמידה רבה הולידו את הרעיון של המרחב הילדי הביתי בעולמה של ספרות הילדים הישראלית על שלל הצעצועים, החוויות והרגשות המרכיבים אותו. וכן איורים של מרים ברטוב, שאיכלסו חדרי ילדים רבים לאורך השנים, לצד איורים של יוצרים עכשוויים. בחלק זה ניתן מקום לחלומות נעימים, כמו באיור "החדר שלי" של אינסאף ספורי, שמציג סצנת חלום צבעונית ורוויית צעצועים מרקדים; המוביילים הליליים הקסומים שיצרה ג'ני מייליכוב; איוריה של ולי מינצי ממספר ספרים, שמציגים חדרים שיש בהם אמנם צל ואפלולית, אבל גם שינה שלווה, צעצועים רכים וכלב שומר נאמן, וכן "ציפור וילד" של נדב וייסמן, עבודת טלאים על בד מרשימה בגודלה, שמעוררת אסוציאציות נאיביות ונעימות של חלום על שלום.

עבודה של נדב וייסמן

לצד כל אלו, מוקדש חלק נכבד מהמרחב הלילי של התצוגה גם לחלומות רעים, ביעותי לילה ורגעים של בדידות וחרדה בחושך. "חדר ביער", רישום בעיפרון של מחקה דמצ'ינסקי, מציג חדר ילדים שמלבד מיטה, חלון ושטיח כולו יער של עצים ופרצופי שדונים ספק חביבים ספק מאיימים הצצים מכל פינה. למרבה הבעתה, המיטה בחדר ריקה מילדים. עבודה ללא כותרת של נער לי נגן, יצירה מרשימה מאוד ומרובת פרטים שנדמה כי באי התערוכה כולם נמשכו אליה שוב ושוב, מציגה דמות ילדה-אשה בבגדים שמזכירים את התקופה האליזבתנית, היושבת זקופה מאוד במיטת אפריון, ומבט מבוהל-מבולבל על פניה, כמי שמתקשה להירדם בגלל רחשי לילה חיצוניים או פחדים פנימיים. שתי תמונות של מלך ומלכה, אולי הוריה, התלויות משני צידי מיטתה מביטות בה כל העת, ולא בחיבה או ברוך. דלת התנור בחדר פתוחה והאש בתוכה גלויה מעט, ויש תחושה שאסון עלול להתחולל בכל רגע.

עבודה של נער לי נגן

אולם היצירה המפחידה ומכמירת הלב ביותר לא מגיעה מעולם הדמיון והחלום, אלא מהמציאות. "ראש לקיר – לילה בלינה המשותפת בקיבוץ", הם הדפסים על כריות שיצר עמית טריינין, ובהם איורים לציטוטים של מטפלות בבתי הילדים הקיבוציים של שנות השבעים, שנחרטו בזיכרונם של בוגרי הלינה המשותפת. משפטים מעוררי חלחלה דוגמת "אם לא תפסיק לעשות פיפי במיטה, נדאג שכל הקיבוץ ידבר עליך", המלווה באיור של עשרות אנשים מלחששים, נדהמים ומצחקקים, איור של ילדה רצה בלילה בפיג'מה המלווה במשפט "אם תמשיכי לברוח, ננעל אותך בחדר", ומעל כולם, איור של שלל מפלצות אדם ותחתיו המשפט המצמרר "בלילה יש הורים שהופכים למפלצות".

עבודה של עמית טריינין

הבחירה של טריינין להדפיס את האיורים והמשפטים דווקא על כרית – ה"חדר משלי" היחיד של הילד הקיבוצניק שחי במרחב שיתופי, פרוץ מאוד ונטול פרטיות, בו החלום הוא המקום היחיד שבו אתה לבד ובו הכל אפשרי ומותר, והעובדה שהעבודה מוצגת במעין מסדרון צדדי משלה, המהדהד משהו מודחק מעט אך בעל משמעות רבה, אלו הופכות את העבודה לנוקבת עוד יותר. בוקס עז בבטן הרכה של כל מי שחשב לרגע שחדר הילדים, ובהתאמה – עולמם הפנימי של הילדים, הוא מרחב מתקתק שכולו רק תום וחלומות טובים.

עבודה של עמית טריינין

לצד זאת, יש בתערוכה גם מקום רב למתיקות, לשמחה ולמשחק שמאכלסים את חדר הילדים. החלק המתמקד ביום מורכב משלושה חללים שונים, בהם יכולים מבקרי התערוכה להיות צופים ומשתתפים כאחד: החדר הראשון מכיל יצירות המזמינות למשחק ויצירה, כמו "ארבעה בחדר" של איה גורדון-נוי, יצירות של גואש על קוביות עץ, המציגות אינטראקציות משעשעות שונות המתחוללות בחדר משותף למספר אחים ואחיות, כאשר הנחת הקוביות באופן שונה יכולה לשנות את האינטראקציה והאווירה כולה, והילדים מוזמנים להשתמש בקוביות דומות המונחות תחת היצירה כדי להתנסות בכך בעצמם.

"זו לא סתם קופסה", יצירתו של דייב יעקב, מראה בצורה חיה ורגישה מאוד את האופן שבו חדר הילדים יכול להיות מקום בטוח לביטוי עצמי, תיבת אוצר פרטית, גם בתנאים סביבתיים קשים של עוני והגירה. היצירה מורכבת נתיבות קטנות שבכולן מוצגת אותה דמות ילד במצבים פרטיים שונים של יומיום, כמו סוד, דמיון ופחד, כאשר חזית התיבות שקופה ומאפשרת לנו הצצה לחדרו-עולמו. מתחת ליצירה ניצבת תיבת קופסאות ריקות, והזמנה למבקרים ליצור תיבת אוצר משלהם.

עבודה של דייב יעקב

בנוסף, יכולים המבקרים להתנסות ביצירת קומיקס על שולחנות אור בהשראת קומיקס שיצר עומר הופמן, ולצייר בהשראת עבודות של בתיה קולטון, מאיה איש-שלום, ועוד. בחללים האחרים ניתן להתרשם מיצירות רבות נוספות בנושא התערוכה, להתנסות ביצירה בטכניקות נוספות של ציור, גזירה והדבקה, להציג בעזרת שקף, טוש ומטול שקפים יצירה משלך על קיר התערוכה, ואף לבנות חדר משלך, ספינה, מבצר או כל דבר אחר בקוביות ספוג גדולות, בחדר שמאפשר לילדים לקחת הפסקה, להוציא מרץ ולחזור רגועים יותר אל הגודש שמציעה התערוכה.

ו"החדר שלי" היא אכן תערוכה גדושה מאוד. מצד אחד הגודש הזה הולם אותה, שכן יש בו ייצוג לעומס, לכאוטיות המסוימת ולבלגן הפיזי והרגשי שמאפיין חדרי ילדים רבים כל כך. לילה ויום, עבר והווה, צפיפות ובדידות, כולם משמשים בה בערבוביה, ומפעילים אצל המבקר מגוון חושים ורגשות. ומצד שני, העומס הוא עומס. וקשה להתכחש לעובדה שתערוכה עמוסה כל כך, של עשרים וארבעה יוצרים ועשרות יצירות בסגנונות ורמות שונים, עשויה להותיר ילדים, ובעצם גם מבוגרים רבים, כשהם מוצפים מאוד, תחושתית ורגשית. בעיקר לאור העובדה שחלק מהעבודות אינן קלות לעיכול.

עבודה של איה גורדון-נוי

אם ניקח בחשבון את העובדה שמספר התערוכות המוזיאוניות בארץ המיועדות לילדים אינו רב, אפשר להבין את הרצון להעניק כמה שיותר, לפתוח ולהרחיב עולמות. אולם ייתכן שדווקא עבודת אוצרות מעט יותר בררנית והשמטה של מספר יצירות הייתה מאפשרת לספוג ולעכל יותר מהתערוכה, בעיקר כשהדבר נוגע לקהל הילדים. עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מהיות "החדר שלי" תערוכה נהדרת: ייחודית, מרתקת, מגוונת, רבת רבדים ומלאת מחשבה, שכדאי מאוד לבקר בה. רצוי יותר מפעם אחת.

 

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה