2 ספרות

מרים ילן-שטקליס: כשהנפש פרצה לספרות הילדים העברית / ד"ר יעל דר

פרק העוסק בדמותה של מרים ילן שטקליס, מתוך הספר "דודה של שום איש: על יוצרי הקנון הישראלי לילדים".

ספטמבר 27, 2012  

לרגל ציון יום הולדתה של המשוררת והסופרת מרים ילן שטקליס (21.9.1900), אנו גאים לפרסם פרק מתוך ספרה של ד"ר יעל דר, "דודה של שום איש: על יוצרי הקנון הישראלי לילדים" שיראה אור בקרוב בסדרת מפתחות, בהוצאת עם עובד וסל תרבות ארצי, בעריכת דורי מנור.

ארבע שורות אלמותיות, החותמות  את שירה של מרים ילן-שטקליס (1984-1900) "דני גיבור", מכמירות את לב הקוראים, ילדים כמבוגרים, כבר כמה דורות:

אינני בוכה אף  פעם.

גיבור אני, לא בכיין!

אך למה זה, אמא, למה

בוכות הדמעות מעצמן?

קונצנזוס האהבה לדני שבור הלב, שחוצה גילים זה דורות, מעיד שהשיר ספוּג חומרים שמהם עשויה קלאסיקה, כאלה שסייעו לו לעבור את מבחן הזמן שוב ושוב במהלך השנים. אולם, כשראה השיר אור לראשונה, בשבועון "דבר לילדים", בפברואר 1941, הוא היה מהפכני ופורץ דרך. במהלך שנות הארבעים בישרה שטקליס באמצעות "דני גיבור", "מיכאל", "לבדי" ועוד שירים רבים שפרסמה ב"דבר לילדים", ואחר כך בספרים, את כניסתה של הנפש אל ספרות הילדים. "זה רק הדמעות… הדמעות… הן שבוכות מעצמן", ו"לבדיתי – לבדיתי – ובכיתי" לא התיישבו עם האקלים האידאולוגי חסר הספקות ששרר אז בתרבות הילד. דמעות, אהבה נכזבת, געגועים ובדידות, כעס וחוסר שליטה, לא היה להם דבר וחצי דבר עם הילד הייצוגי של הציונות המגשימה. גם גילויי אהבה והזדקקות של ילד להורה נוכח וקשוב לא היו חזון נפרץ בסיפורי הילדים בימים אלה. ואילו שטקליס, ב"מעשה בילדה בודדה" למשל, עוטפת בהם את השיר כולו, ומציידת בכך את הגיבורה שלה בפגיעות ובעוצמה גם יחד:

ירח, ירח, ספר לי סיפור,

ספר לי סיפור שמח!

ואל-נא תגיד, זה אסור וזה אסור –

ואל-נא תגיד, עתה אין לי פנאי –

ואל-נא תגיד, סיפרתי לך די –

ספר לי סיפור, ירח!

כי אמא איננה,

ואבא הלך.

וריק הבית, ריק כל כך –

כל כך לא לנו הבית […]

 את כל אלה הכניסה מרים ילן-שטקליס לשירת הילדים שלה, וסימנה אותם כחומרי שירה רצויים ואף הכרחיים. לא זו בלבד שהיא הכשירה נושאים רגשיים אלה, אלא שהיא אף הבינה, שלשירת ילדים יש פוטנציאל לסייע במצוקות הנפש של קוראיה הצעירים.

ילן-שטקליס הייתה בין הראשונים שהבינו את הפוטנציאל הרגשי המחזק שמזומן לשיר ילדים הנקרא בקולו של הורה אוהב. במקרה של "דני גיבור", למשל, העובדה שהורה אוהב "מדבר" הן את מילותיה של אמא, הן את מילותיו של דני, מנחמת ומחזקת במיוחד. שהרי יש בה כדי לגשר על אי-ההבנה הדורית שחושף השיר: אם שרוצה "ילד גיבור", שיודע לכבוש את רגשותיו, ובן שכלל וכלל לא מרגיש כזה ברגע השיר. ואי-הבנה זו בין אמא לדני, אולי אף יותר מזו שגילתה נורית כלפי גילויי האהבה שלו, היא שעומדת במרכז השיר.

איור של דוד פולונסקי לשיר "דני גיבור" מתוך "פרח נתתי לנורית" (דביר)

בזמנו, ידעה ילן-שטקליס ששירה רגשית-פרטית מסוג זה אינה מתאימה לנוף הכתיבה המצוי, והיא אף חששה שלא תתקבל באהדה. השיר "דני גיבור" כמעט שנגנז בשל כך. על נסיבות כתיבת השיר היא סיפרה במכתב ששגרה לגצל קרסל, בעקבות שאלון ששלח אליה לצורך השלמת הערך "ילן (מקודם: וילנסקי, שטקליס), מרים" ב"לכסיקון הספרות העברית" הידוע שלו. כך היא מעידה במכתבה הארוך והמפורט אליו (31 עמודים!), שהתחילה בכתיבתו ב-28 באפריל 1962 וחתמה אותו ב-25 במאי אותה שנה:

"[…] הלכתי אל רופאת שיניים. ישבתי כמחצית השעה בחדר ההמתנה וחיברתי את השיר 'דני גיבור'. השיר מתחיל במלים: 'אמא אמרה לי: דני…'.  כשחזרתי לביתי רשמתי את המלים. קראתי את הכתוב, ולא ידעתי מה לעשות בו. נדמה לי, שיר זה – ילדים לא יבינו אותו, מבוגרים – מי יבין את הדבר במעשה כה פשוט? הייתי בטוחה: איש לא יבין. הנחתי אותו במגירה וחסל".

באותה העת שימשה ילן-שטקליס ספרנית ומתרגמת בספריה הלאומית בירושלים, שם עבדה במשך כשלושים שנה. על נסיבות  פרסומו של השיר ועל התקבלותו היא מספרת בהמשך מכתבה:

"עברו שבועות ובא מכתב מיציב [עורך "דבר לילדים"]: מה את שותקת? שלחתי לו את השיר. השיר נדפס מיד. החוברת יצאה ביום ד', וביום ה' לפני הצהרים, ביושבי ליד שולחן עבודתי בספריה על הר הצופים, הרגשתי פתאום שמישהו עומד לידי. הייתה זו ילדה כבת תשע: את מרים שטקליס? שאלה. אמרתי: כן.  אמרה: אני שלחו אותי כל הילדים מן הכתה שלנו לומר לך תודה על השיר שלך. [….] שאלתי: איזה שיר? אמרה: דני גיבור. […] שאלתיה: מה מצא חן בעינייך  בשיר זה? הסתכלה בי ואמרה בזו הלשון: אנשים רבים כתבו על אהבה, כתבו הרבה. למשל מאפו, אהבת ציון, שלושה כרכים. ואת כתבת על אהבה כל מה שאפשר לומר במעט שורות. ישבתי לפניה כתלמיד לפני רבו. אז ידעתי שילדים מבינים אותי, וידעתי שמצאתי את הדרך לבטא את עצמי".

פנייתה אל הנפש בכתיבתה לילדים אינה מקרית. למעשה, שטקליס נמשכה לתחומי הפסיכולוגיה עוד בנערותה. על לימודיה הגבוהים, שהתחילה עוד בקרקוב, לפני שעלתה ארצה, היא כותבת לקרסל:

"שנים רבות הייתה משׂאת נפשי ללמוד רפואה ולהיות פסיכיאטור. אחרי מותה של אמי אמרתי לעצמי: אי אפשר ברפואה. […] למרות החלטתי לא ללמוד רפואה, לא עקרתי מלבי את ההתעניינות בה, ובמשך כל אותן שנים שמעתי יותר הרצאות בפקולטה לרפואה מאשר באיסטיטוט שלי וקראתי יותר ספרים ברפואה מאשר במשפט וכלכלה".

מותה החטוף של האם, בנעוריה של שטקליס, השאיר חותם כבד בנפשה, ואין זה מקרה שרבים משיריה לילדים מתרפקים על האימהוּת, אִם באמצעות דמות אֵם אהובה המופיעה בהם, ואם בנימה הפואטית האוהבת והמגוננת, העוטפת את השיר.

בטקסט האוטוביוגרפי "שבילי לציון", המופיע באסופת יצירתה למבוגרים "חיים ומלים: זיכרונות, שירה, פרוזה, תרגום" (קרית ספר, 1978), העידה שטקליס על רישומו הכבד של מות אמה על חייה:

"כשאני מביטה אחורה ומסתכלת בתקופה הראשונה של דרך חיי, נראים לי בה שני חלקים שונים ונבדלים: הראשון הסתיים באסון, והשני התחיל באבל. האסון היה מות אמא. השני התחיל באבל עליה. […] שתיקה זו ביחס לכל מה שנוגע באמא התחילה אחרי מותה ולוויתה ונמשכה כל החיים. היתה זו מכה איומה. המלה לא יצאה מפינו והכאב גבר וגבר.  רק כשנה שנתיים לפני מותו אמר לי אבא כשטיילנו ברחובות ירושלים: 'לעולם לא אסלח לעצמי שלא יכולתי לשבור את השתיקה אחר מות אמא'. […] רק בשנים האחרונות התחלתי לכתוב שירים הקשורים לאמי".

באמצעות ספרות הילדים, שבכתיבתה החלה עוד בשנות השלושים, כתבה למעשה שטקליס על אמה ואל אמה עוד קודם לכן. אחד מסודות קסמי שירתה הוא זה בדיוק: היכולת להיות בת ואם בו בזמן: לשמר קול ילדי אותנטי ובה בעת לשמש לו "הורה" פואטי.

ב-1956 זכתה ילן-שטקליס בפרס ישראל על כתיבתה לילדים. היתה זו הפעם הראשונה שבה הוענק הפרס לסוג זה של ספרות. בנימוקי השופטים נאמר בין היתר: "מרים ילן-שטקליס היא המשוררת האחת והיחידה, שראתה את עיקר תפקידה בשיר ובסיפור השירי לילדים, ולהם הקדישה את כל כשרונה הברוך. לא שברירים מיצירתה תרמה להם, אלא את כל חייה, על ששונם, יגונם, על דמיונם ואמיתם. כל מה שכתבה – בשביל הילדים כתבה. ובכל מה שכתבה, אין טעם לוואי של התיילדות מדעת, אלא טעם של ילדות ממש. מציאותית ואמיתית, שיש בו שמחה ותמימות, אבל גם צער ודמעות, חכמת חיים ופגעי החיים, אכזבה ונחמה. כל הסממנים העיקריים שמהם מבושמת שירה טובה למבוגרים, בישמה היא בהם את שירתה לילדים. על כן טועמים בהם טעם שירה לא רק הקוראים הקטנים אלא גם הגדולים. […] שיריה וסיפוריה נעשו נכסי צאן ברזל ונכסי זהב לצאן קדושים בישראל, ואפשר לומר בלי כל הגזמה, שעם כל תינוק הנולד בארצנו נוסף לה קורא חדש".

ואכן, מאז יצאו לאור אוספים ומהדורות רבים של שיריה, סיפוריה ותרגומיה לילדים. אחד היפים שבהם הוא "פרח נתתי לנורית" (דביר, 2005), אסופה של כ-25 שירים לילדים, המוכיחה שמבין שלל כתיבתה, נשתמרו כנכסי צאן ברזל בעיקר "שירי הנפש" של שטקליס, שהיו חריגים בזמנם. "עייפה בובה זהבה…",  "אלישבע מה נחמדת…", "ידידי טנטן", "הסבון בכה מאוד", "לבדי", "מיכאל", "מעשה בילדה בודדה", "השמלות של אמא" ו"ג'ינג'י" – אלה הם מקצת השירים שנאספו באסופה זו. למבוגרים הקוראים את השירים באוזני הקטנים מזמן הספר "קריאת רטרו" מתגמלת, שמפגישה את הווה הקריאה עם קריאות ישנות מעברם הרחוק, כילדים. יכולתה הנדירה של שטקליס להיות בשיריה ילד ומבוגר גם יחד מתבררת בכל עוצמתה בקריאה המאוחרת בשירים, כמבוגרים. ציוריו המיושנים במתכוון של המאייר דוד פולונסקי, מעצימים את המפגש המרגש הזה בין הווה ועבר – השמור לקלאסיקה אמתית.

ד"ר יעל דר – מרצה בתכנית למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב. במשך שנים רבות הייתה מבקרת ספרי הילדים בעיתון "הארץ". מפרסומיה: "ומספסל הלימודים לוקחנו: היישוב לנוכח שואה ולקראת מדינה בספרות הילדים הישראלית" ראה אור בהוצאת מאגנס ב-2006; "מדריך מפה לספרי ילדים: 100 ספרים טובים לילדים", ראה אור בהוצאת מפה ב-2005. בשנה הקרובה יראו אור שני ספרים נוספים: "קנון בכמה קולות: ספרות הילדים של תנועת הפועלים", בהוצאת יד יצחק בן-צבי. וכן: "דודה של שום איש:  על יוצרי הקנון הישראלי לילדים", בסדרת מפתחות, בהוצאת עם עובד וסל תרבות ארצי, בעריכת דורי מנור.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. ערן שחר הגיב:

    חדשות נפלאות: איזה כיף לקרוא שעומדים לצאת לאור שני ספרים פרי עטך. אני מתגעגע לקרוא אותך. היית הרבה מאד שנים עבורי המאור הגדול של ביקורת ספרות הילדים.

  2. גלית ראב"ד הגיב:

    אכן, בשורות טובות. אכן, געגועים לכתיבתך.

כתיבת תגובה