9 במה ומסך

משחקים בקובייה הלבנה / יותם גדרון

כיצד ילדים חווים אומנות במוזיאון וכיצד ניגשים אוצרים להציג אומנות לילדים? כמה מחשבות על ילדות ומשחק באמנות חזותית

יולי 20, 2011  

היחסים בין המוזיאון לקהל הצופים המבקר בו הם יחסים מורכבים וסבוכים – ציפיות הקהל וכוונות היוצרים אינן תמיד משיקות. יחסים אלו הופכים מורכבים פי כמה כאשר מדובר בקהל של ילדים.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

9 תגובות:

  1. עינת הגיב:

    תודה! נושא מרתק, נפלא שהעלת אותו וחבל שאין דנים בו מספיק. נדמה לי שאפשר לתת את הדוגמה הפשוטה בין תינוק שתיתן לו כף וסיר לבין תינוק שתיתן לו כל אחד מהמשחקים ההתפתחותיים המדהימים לעיתים בעיצובם ויופיים, אבל הם כל כך מדריכים את התינוק לגעת במקום מסויים או לשחק באופן מסויים על פי עקרונות שהדריכו את מעצבי המשחקים הללו. לעומת זאת, תינוק שאוחז בסיר, האם הוא יבשל בו? או שאולי הסיר ידמה בעיניו לתוף והוא יכה בו בכף. אולי יגלגל אותו או יחבוש אותו ככובע לראשו…מנסיוני, עם ארבעת ילדיי הם תמיד העדיפו את הסיר והכף על האופציות המעוצבות והמכוונות. אני בהחלט בעד לקחת ילדים למוזיאון לתערוכות שאינן מוגדרות דווקא כתערוכות לילדים ושייתרשמו בעצמם. הערך המוסף של חוויית הבילוי במוזיאון הוא ברור מאליו. חלק מהעניין, אגב, הוא שילמדו שיש מקומות שמכבדים אותם ולכן שם אין מתרוצצים ואין צועקים. גם בקונצרט או בספרייה צריך להתנהג בהתאם.

  2. דנה הגיב:

    לגבי הכתוביות ב"מובי דיק" – אולי זה דווקא מרחיק את הילדים?

  3. זה היופי באומנות חזותית… לא צריך להיות גאון גדול בשביל להתחבר וכל אחד יכול לקחת מהחוויה מה שנראה לו…

  4. יותם, תודה על המובי דיק הזה, הוא לגמרי תיאטרון חפצים ויהיה מאד שימושי בשנה הבאה, בקורס שאנחנו פותחים בקרון…

  5. רימונה כהן הגיב:

    כותב יותם – "תערוכות נושא מאפשרות לכוון את מבטו של הצופה להיבטים מסוימים ביצירות המוצגות מכיוון שהן מושמות מראש בהקשר כזה או אחר, הממקד את המבט, אך גם מגביל אותו." לפי התרשמותי כל תצוגה לילדים או למבוגרים נושאת עימה מסרים סמויים או גלויים של מעצביה ומתכנניה. מבחינה זו גם "תערוכת "חצר הגרוטאות כמו בגני הילדים בקיבוץ היא מגמתית ומגבילה. החופש נמצא יותר בדרך הקריאה של התערוכה. כל כניסה למוזיאון או לתערוכה יוצרת מראש מסגרת של התייחסות ומשמעות.

  6. יותם גדרון הגיב:

    רימונה כהן, הציטוט שהבאת אכן מתייחס לתערוכות למבוגרים וגם לילדים, וכמובן שכל תערוכה יש בה מסרים של האוצרים – השאלה היא האם המסרים האלה מאתגרים, מעוררי סקרנות ביחס ליצירות האמנות ומזמינים את הצופים לחשוב, או שהם משטיחים, מצמצמים ומגבילים? וכן, אני מסכים שהחופש נמצא בדרך הקריאה – לכן רצוי שהמסרים ישאירו את החופש לקרוא ביחס אליהם ובשיח איתם, ולא יכתיבו. ההבחנה שבכל תערוכה יש מסר (במובן של העברה של רעיון, ולא במובן של מוסר השכל) היא מובנת מאליה, ולא הופכת את כל התערוכות בתבל למגבילות ומגמתיות. זה כמו ההבדל בין שירה לבין פרסומת ברדיו, שתיהן נושאות רעיונות ומסרים אולם נראה לי שלפחות במסגרת הדיון הזה, נוכל להסכים שיש ביניהן הבדל.

    מרית, שמח לשמוע! בכל מקרה התודה גם (ובעיקר) לגיא בן נר 🙂

  7. רימונה כהן הגיב:

    ליותם, בהמשך לדיון שפתחנו בו: חצר גרוטאות – דומה לסביבה שמתוארת בכתבה – זו סביבה מוכרת וידועה המאפשרת התפתחות טבעית וגילויי יוזמה, שיתוף, מקוריות, משחקי דמיון ותרגול לחיים.
    אפשר לקרוא על זה, למשל, בקישור הבא – http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1108095.html

    מי שמציב במוזיאון "תערוכה" שהיא סוג של חצר גרוטאות מציע, לפי טעמי, מסר לא מעודן ולא מתוחכם על מקומה של האמנות לילדים במוזיאון.

    יש עוד הרבה מה לעשות ומה לחקור בקשר לחוויה של מפגש עם יצירות אמנות בגיל הצעיר. מהנסיון שלי תיווך עדין מאד, כמעט מינימלי ותזמון מתחשב מעורר ילדים צעירים לרקוד, לדבר, לחשוב ולנהל דיאלוג בדרך שמתאימה עם כל מיני יצירות אמנות בתוך מוזיאון ומחוץ לו.

  8. יותם גדרון הגיב:

    ההיסטוריה של האמנות במאה ה-20 מלאה בדברים "מוכרים וידועים" שהוכנסו למוזיאון. אני לא מנסה לטעון שהתערוכה של נילסן דגולה כמוהם, כי היא לא, אבל היא מאפשרת, לדעתי, נקודת מבט מרעננת (גם אם קיצונית ומתריסה) על מקומם של הילדים מול יצירות האמנות במוזיאון.

    אני נזכר עכשיו בפסל של הנרי מור שמוצב בכניסה למוזיאון תל אביב וילדים (גם אני ביניהם, בעבר) מאד אוהבים לטפס עליו. באותו כיוון מחשבה שאני מציע – הטיפוס הזה, מבחינתי, הוא אפשרות צפייה שהיא לא רק מקובלת אלא גם בעלת ערך.

  9. מרתק. הנושא מצויין.
    מומלץ במאמרים
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2011/08/118-48.html

    אסתי

כתיבת תגובה