1 ספרות

ניסים ונפלאות / יותם שווימר

רשימת ביקורת על ספרה של מומו טאקאנו, "מומו וביצי החלומות"

אוקטובר 12, 2011  

ברשימת ביקורת שפורסמה ב"הפנקס" על ספרה החדש של נורית זרחי, "שתי ג'ירפות בליל ירח מלא", התפתח דיון סביב סגנונה של הסופרת, שגלש עד מהרה לעיסוק בשאלת הפרסונה שלה. ניתן להתייחס לכתיבתה מכיוונים שונים, אך ליבת הדברים, לטעמי, היא הגישה הפוסט-מודרניסטית של זרחי. גישה שלא רק סובלת דילוגים והשמטות, קרעים ואי-בהירות, אלא מעצבת את העולם הטקסטואלי מתוך כוונה ברורה לייצוג פרוע, פרוץ וחסר סדר למראית עין.

ומה עניין סגנונה של זרחי – שהוזכר על קצה המזלג – לרשימה אודות ספר שכתבה ואיירה מומו טאקאנו היפנית? ראשית, זרחי היא מתרגמת הספר (אני משער שהתרגום נעשה מאנגלית ולא משפת המקור – ואם כן, מדובר במהלך בעייתי לטעמי). שנית, ניתן לזהות בו קווים סגנוניים המשיקים לכתיבתה של זרחי, אף על פי שהאחרונה מתעלה בהרבה על טאקאנו. ובכל-זאת, "מומו וביצי החלומות" (הוצאת פלא), הוא מודל לכתיבה עכשווית לילדים, אשר משתמשת במוכר והמקובל, אך שמה דגש על עיצוב של עולם חדש לחלוטין.

עטיפת הספר (יח"צ)

"מומו לא הצליחה להירדם" – כך נפתח הסיפור ואנו, שמורגלים כל כך לסיפורים ריאליסטיים-פסיכולוגיים כבר מדמיינים את התבנית המוכרת ומעלים ברוחנו את ההורים מגיעים למיטתה של מומו הקטנה ועוזרים לה להתמודד עם פחדיה וביעותי הלילה. אך לא. במקום ההורים המנחמים, "מומו הציצה מבעד לשמיכה וראתה אדון קטן רוכב על חיה מוזרה". אותו אדון יציע לה ביצי חלום ("ביצה קטנה, שאם מגדלים אותה בזהירות, היא יכולה להגשים חלומות", כדבריו) בתמורה לחלומות לא נעימים ומחשבות רעות שפוקדות את הילדים לפני השינה. עסקת החליפין מוכתרת בהצלחה. מומו מטפלת בביצים בזהירות ומדמיינת אלו משאלות תבקש להגשים בעזרתן. לאחר שלא קורה דבר, היא שותלת אותן באדמה ולאחר שנגלים ניצנים, צומחים לפתע עצים מופלאים, הביצים בוקעות וכל משאלותיה של מומו מתגשמות.

בקריאה ראשונה, הטקסט של טאקאנו נדמה פשטני. משל צנום על כוח הדמיון והיצירה, שאף נחתם במוסר השכל: "מומו והחיות שלה ראו בכל יום פירות חדשים מבשילים על העצים: הם הבינו שכאשר יש חלומות, תמיד יש משהו לשאוף אליו". אכן, מעט בנאלי – גם אם מוצלח פי כמה מהמסרים המשעממים של ספרי היום הראשון בגן או גמילה מהמוצץ. אולם, האסתטיקה המוקפדת של טאקאנו – בטקסט ובאיור – חושפת את הכוח העצום של הטקסט הרזה ואת הברק של מה שעלול להיתפס בתחילה כחסר ייחוד.

העולם הסוריאליסטי שמציירת טאקאנו, במילים ובמכחול, הוא שלוחה ישירה של עולם החלום. אולם היוצרת אינה נותנת לנו לרגע לחוש שאנו נמצאים בממד אחר, במציאות חלופית אם נרצה. הופעתו של האדון המוזר, הטיפול בביצי החלום, בקיעתן של החיות מהביצים (ולא מדובר באפרוחים, אלא בג'ירפה, ארנב, שועל ואחרים), עץ שעליו צומחות עוגות שליבה חמד; כל אלו מונחים על אותו מישור בו הופיעה מומו הילדה בתחילת הסיפור, כאשר התקשתה להירדם. טרם הסטת השמיכה, היא שומעת קול והפעולה של ההצצה מבעד לשמיכה יוצאת את החיבור העדין, שכמעט ואינו מורגש, בין המציאות לחלום.

איור מתוך הספר: מומו טאקאנו

אך כאמור, איננו חשים כי עברנו לממד אחר ולפיכך, כל האירועים המסעירים, הלא רציונאליים (פנטזיה הפכה כבר מזמן למילה כוללנית ולא מייצגת) אינם נבדלים מהמציאות. והרי זוהי כוחה של ספרות הילדים: היכולת להעניק לקוראים הצעירים חווה רב-חושית, אקספרסיבית, דינאמית, מרגשת ויוצאת דופן. טאקאנו מצליחה לעשות זאת משום שכלי העבודה שלה, שאיתם היא בונה את העולם הבדיוני, הם פשוטים ומציאותיים. היא משתמשת בסימבוליקה עדינה, בתמצות של מאוויים אנושיים, בציון כמעט לאקוני של רגשות כמו עצב, אכזבה שמחה והתרגשות וקול המספרת שלה מגיע אלינו במרחק המדויק ביותר; כמוסרת רק את האינפורמציה הרלוונטית, ללא קישורים ריאליסטיים מסורבלים. חרף חוסר הייצוג של המלאות הריאליסטית של העולם הבדוי, מתגלה לנגד עינינו מרחב אינסופי של תשוקות, יצרים, דמיון, רגשות ומשאלות לב, כאשר אלו מתווכים לנו בניסוחים תמציתיים שהם כמעט אנטיתזה לפראות ולחוסר הגבולות של העולם שהם מתארים.

בכך מזכירה היוצרת את סגנונה של זרחי, אשר מניחה על אותו המגש את הא-ריאליה והמציאות, את תהומות הנפש ואת הרציונל המסרס. ב"מומו וביצי החלומות" נרקמת אגדה מיניאטורית, שהעושר הטמון בה כמו נמצא בתיבת אוצר שנפתחת עוד קצת ועוד קצת ככל שסיפור המעשה מתפתח ודברים מופלאים ונהדרים מתגלים לנו. אולם, טאקאנו חסרה בכל-זאת את התחכום של זרחי ולעתים הטקסט שלה ברור מדי, והיא אינה מציגה מורכבות בתמות העולות מהסיפור. בבסיסו, הסיפור מעט שמרני ומכוון מטרה באופן בולט למדי. אך הפואטיות שבו וההטמעה המוחלטת של הכוח המהפנט הגלום במעשה החלימה (לא השינה, אלא המשאלה), יוצרים עולם מרגש ומסעיר.

לא ניתן לדבר על "מומו וביצי החלומות" מבלי להתייחס לאיורים המדהימים של טאקאנו. ברשימתו "על שפה אישית", ציין שחר קובר כי רק סופר שגם מאייר את ספריו, יכול להרשות לעצמו כפולות עמודים ללא טקסט; דפים שקטים. בספר הנידון אין עמודים נטולי טקסט, אבל ברובם הטקסט כה מינורי וחבוי בינות האיורים הגדולים, מרובי הפרטים ועתירי הדמיון של טאקאנו, שבהחלט ניתן גם להניח אותו בצד ולהפליג כיד הדמיון הטובה עלינו למחוזות רחוקים. האיורים סוריאליסטיים, מלאי עוצמה וקסומים. היוצרת משתמשת בכל פלטת צבעים אפשרית ומציגה צבעוניות עזה לצד קדרות  ואפרוריות כחלחלה. היא מתאימה את הלך הרוח של מומו הילדה כפי שהוא מגולם בטקסט, לאיור; משחקת עם הגודל של הדמות ומזיזה את נקודת המבט והמיקוד בהתאמה לשינויים המתחוללים בנפשה של הדמות הראשית.

איור מתוך הספר: מומו טאקאנו

אך העולם הוויזואלי המרהיב, שזיכה אותה פעמיים באות הוקרה בתערוכת ספרי הילדים בבולוניה, מעבר לכך שהוא יוצר תדהמה אצל המתבונן, יש בו את הכוח הגלום ביצירה אמנותית אמיתית: לתאר בצבע את הנפש האנושית. חוסר הדיוק של טאקאנו, מריחות הצבע הבלתי מושלמות, הפרופורציות הלא הגיוניות, המשחקים עם הצבעים, שתילת דימויים לא מתוחכמים באיור מסוגנן; כל אלו יוצרים סינתזה יוצאת דופן בין הסיפור של הנפש לבין עיצובה הוויזואלי.

יתרה מכך, טאקאנו לא הסתפקה רק ביצירת סינתזה ובאיוריה מצויים שלל אפיונים סוריאליסטיים שאין להם דבר עם סיפור המעשה, אולם נוכחותם הופכת את האיור לעוד יותר חלומי ופרוע. כך למשל, מומו מצוירת עם ביצים על ראשה, כאשר פעם אחת הביצה היא בית עם ארובה, פעם מזלף שעליו כבשה וברכה, פעם היא קומקום ולו דלת וסולם ובמקרה אחר, על ראשה של מומו מופיעה עוגה, שכמו שאר הדברים הצצים על ראשה, מסמלת את חלומותיה ושאיפות ליבה. אך גם לעוגה זו יש טוויסט הומוריסטי, אשר מרחיב את גבולות החלום הבלתי מוגדרים גם כך: על העוגה מתנוסס לו עץ רענן. כשהיא חרדה ובוכייה, דמעותיה נופלות על מטריה של אישון השט בסירה בתוך ספל, ואולי היפה מכל: בכפולה הפותחת, שמיכתה של מומו (שעל ראשה מופיעים עץ ויצורים מסתוריים) נרמזת כמרחב כחלחל, עגמומי משהו, שהבדידות שולטת בו, המאופיין ברקיע חורפי, בצמחיה אפורה ובמגדל גבוה שבפתחו ניצבת דמות עלומה המשליכה חכה אל הלא נודע. האיור הנהדר הזה הוא אחד הייצוגים הטובים ביותר שנתקלתי בהם של הלילה. מגבעתו של האדון הקטן מופיעה בחלון, יצורי החושך משורטטים בעדינות ובמרחב החלום  – כפי שיתברר גם בהמשך – טמונים יצורים אפלים ויצורים משעשעים, שאינם בהכרח נגלים לעין במבט ראשון.

מומו טאקאנו

איור מתוך הספר: מומו טאקאנו

"מומו וביצי החלומות" מוצלח בדיוק בשל העניין הנ"ל. הוא מרהיב למראית עין, מדהים בעוצמתו הוויזואלית ומושך בטקסט הפשוט והישיר שלו. אך הוא גם דורש קריאות חוזרות והתבוננות מעמיקה על מנת לחוות את החוויה שמבקשת טאקאנו להעביר לקוראים הצעירים. אין ספק שחוסר התחכום של הטקסט לעתים זוכה לפיצוי הולם באיורים הרגישים, הפרועים והעשירים, בעוד היצירה בשלמותה מסוגננת לעילא ובאמת מצליחה להפוך את מוסר ההשכל הפשטני משהו לאמת מוחלטת. שכן לאחר הקריאה בספר אין עוררין על כך ש"כאשר יש חלומות, תמיד יש משהו לשאוף אליו. וזאת היתה רק ההתחלה…"

"מומו וביצי החלומות" מאת מומו טאקאנו, נוסח עברי ועריכה: נורית זרחי. עיצוב גרפי: אורלי שלו, הוצאת פלא, 2011.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת חגית:

    האיורים מושכים ומענינים. הספור, עדין כפי שכתבת וגם הוא מזמין לקריאות חוזרות ונשנות. האם ילדים ימשכו אל הספר הזה וירצו לשמוע את הספור יותר מפעם אחת? אני לא בטוחה. שווה בדיקה.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.