4 ספרות

נסיכות או לא להיות, זאת השאלה! / יותם שווימר

רשימת ביקורת על הספר "אוליביה והנסיכות בוורוד" מאת איאן פלקונר

מרץ 20, 2013  

עם צאתו לאור של הספר הראשון של איאן פלקונר בסדרת "אוליביה" בשנת 2001, הביקורות היללו את הסופר/מאייר וקבעו, בין השאר, שמדובר ב"הופעת בכורה יוצאת מן הכלל", וכי אוליביה היא "גיבורה אמיתית, אישיות נשית, שללא ספק תתפוס מקום בין הדמויות הנצחיות של ספרות הילדים". ניתן לומר כי ספרי "אוליביה", מלבד הצלחתם המסחרית, תרמו תרומה משמעותית לספרות הילדים האמריקאית, ושהחזירה הדעתנית מיצבה עצמה כדמות מרכזית בספרות הילדים העכשווית.

עטיפת הספר (יח"צ)

לאחרונה ראה אור בתרגום לעברית הספר החמישי (לא לפי סדר כרונולוגי), "אוליביה והנסיכות בורוד" (תרגום" יעל מולצ'דסקי, הוצאת מחברות לספרות), והחגיגה נמשכת: דמותה של אוליביה עדיין מעוררת צחוק, היא אמינה ומשכנעת, מאופיינת לעילא, ובתמיכת התרגום של מולצ'דסקי נשמרים הטון וסגנון הדיבור הייחודי לאוליביה. הפעם נפתח הספר במשפט הנהדר: "אוליביה היתה במצב רוח איום ונורא", ועם המעבר לכפולה הראשונה, הטקסט ממשיך: "'אני חושבת שאני עוברת משבר זהות,' היא אמרה להורים שלה. 'אני לא יודעת מה אני רוצה להיות!'" אביה של אוליביה מרגיע אותה ואומר: "'את תמיד תהיי הנסיכה הקטנה שלי!'", אך דווקא זה מה שמעצבן את אוליביה והיא משיבה: "'זאת בדיוק הבעיה[…] כל הבנות רוצות להיות נסיכות.'"

טקסט ואיור: איאן פלקונר

מנקודה זו ואילך פורשת אוליביה את סלידתה מאופנת הנסיכות הורדרדות (המוצאת את ביטוייה גם אצל חלק מהבנים!), ולמעשה מקונפורמיזם בצורה הבסיסית ביותר שלו. היא עושה זאת בחן המוכר שלה, בישירות הילדית החכמה והכנה, שמדגישה מצד אחד את אופייה האינדיבידואלי, את גישתה הפלורליסטית ואת כושר הדמיון שלה. ומצד נוסף, היא מובילה אותנו להבנה כי אוליביה מתנגדת באופן חד-משמעי לכל ייצוג נשי סטראוטיפי ונהירה אחר אידיאל ריק מתוכן. אולם לפלקונר יש הומור והוא כבר מכיר את הגיבורה שלו היטב, ויודע שהביקורת המופגנת היא רק אמצעי עבור אוליביה למצוא את מקומה בעולם, ומתוך האגואיזם הילדי האותנטי כל כך, ואחרי שהתחבטה רבות מה היא רוצה להיות (זהירות: ספוילר!) "היא הבינה. 'אני יודעת… אני רוצה להיות מלכה.'"

העמוד החותם את הספר מפתיע ומצחיק, ובעיקר – מתאים כל כך לאוליביה, שכן פלקונר הרהיב לעצב במהלך סדרת הספרים את דמות הגיבורה שלו כך שברגע שהיא מגיעה למסקנה הזאת אנו לא מבינים כיצד לא חשבנו על זה קודם בעצמנו. כך יוצר פלקונר סיפור שיש בו ממד ביקורתי-חברתי ברור, אך כיוון שהוא מעוגן בעולם הבדיוני המתווך על ידי דמות ספציפית שלה אישיות ברורה למדי, הוא בנוסף לכך גם הסיפור הפרטי של אוליביה, וככזה הוא מונע ופועל בתוך עולם המושגים והערכים שלה. הרצון המוכר כל כך להיות מלכה, מקבל משנה תוקף אל מול ההגחכה של פנטזיית הנסיכה הוורודה לאורך כל הספר, והפרדוכסליות המשעשעת הזאת מוֺנעת מהספר להיות מוסרני ומותירה אותו כיצירה ספרותית אינטליגנטית ומהימנה.

טקסט ואיור: איאן פלקונר

כאמור, אוליביה היא דמות ברורה מאוד מבחינת העיצוב שלה. תורם לכך קולה המשכנע, והאמירות החד-משמעיות ונטולות הציניות שפלקונר שם בפיה, למשל: "למה נסיכה חייבת להיות תמיד ורודה?[…] לא חסרות אפשרויות.", "למה כולם רוצים להיות אותו דבר?", "אם כל אחת היא נסיכה, אז נסיכות הן כבר לא מיוחדות!" אוליביה שואלת ואומרת את כל מה שאנחנו חושבים ומנסחים במאמרים ארוכים או בניסוחים מתפלפלים. הפשטות והישירות שבטקסט נתמכים באיורים המוצלחים של פלקונר שעיצובם מעולה גם כן, על רקע לבן המבליט את הדמויות וממקד את העין בהתרחשות הקונקרטית – השילוב הזה לא רק יוצר אמינות אלא מעמיק את כוחה של הספרות לילדים להעלות סוגיות מהותיות ומהלכים רגשיים במעט מאוד מלים, בדימויים איקונים ומתוך פריזמה ספציפית, שטומנת בחובה משמעויות רבות.

כמו כן, גם בספר זה מוסיף פלקונר לשזור הקשרים לאמנות, הן בפן הטקסטואלי – כאשר אוליביה מתעצבנת על מוטיב האישה הפסיבית במעשיות העם ורוצה שיקראו לה את הקטעים המפחידים, ובעיקר בפן הוויזואלי – עם תמונה של מרתה גרהם התלויה מעל מיטתה של אוליביה, ואפילו כפולה שלמה שהיא מחווה לכוריאוגרפית והרקדנית המהוללת, כאשר אוליביה אומרת: "אני מנסה לפתח סגנון נועז יותר ועכשווי". זוהי מחווה יפה שיש בה ערך תרבותי (גם אם הילדים לא יודעים לזהות אותה בעת הקראת הסיפור), ויחד עם זאת, היא מדגישה את החיפוש העצמי האותנטי כל כך של אוליביה אחר ייחודה, ופלקונר תורם לשם כך את דמותה הייחודית של גרהם כמודל. כדאי לציין כי גם בספרים האחרים ניתן למצוא רפרנסים לאמנות ואמנים, למשל: דגה ומריה קאלס.

המחווה האמנותית המשעשעת נקטעת בגסות על ידי המציאות עם כניסתה של האם, ומפרקת מיד את הפנטזיה. טקסט ואיור: איאן פלקונר

מבחינת תמטית, "אוליביה והנסיכות בורוד" מחבר בין כל הספרים שראו אור עד כה. בכולם מוצג לנו מסע חיפוש קצר, חוויתי, היתולי ומלא המצאה של אוליביה אחר הדברים שמאפיינים אותה, אחר ייחודה ורצונה להמציא עצמה מחדש, אחר חלומותיה והגשמת מאווייה. הספר האחרון מדבר באופן ברור וישיר על נושא הזהות, ובכך מאפשר גם קריאה מעמיקה בשאר ספרי הסדרה. יש בו יותר דיאלוגים לעומת הספרים האחרים, והוא גם יותר קוהרנטי: האמירה המכוננת מופיעה בפתיחת הסיפור ואוליביה מתייחסת אליה מכיוונים שונים עד ה"פאנץ' ליין". פלקונר אמנם שומר על הפן האפיזודאלי של סיפור המעשה, שלמעשה מורכב ממספר סצנות קצרות (דיאלוגיות ברובן), הנקטעות באחת. אולם בשונה מהספרים האחרים, כאן הקו ברור מאוד.

קחו למשל את הספר הראשון בסדרה: אין בו עלילה של ממש, אלא תיאור קצר יחסית ומבריק של דמותה של אוליביה; מעין אקספוזיציה לשאר ספרי הסדרה. ב"אוליביה מצילה את הקרקס" אנו מצפים לסיפור דרמטי מלא תהפוכות, ולמעשה מקבלים סיפור בדיה של אוליביה אותו היא מספרת בבית הספר ("'זה הכול נכון?' שואלת המורה של אוליביה. 'די נכון,' עונה אוליביה. 'הכול נכון?' 'הכול די נכון.' 'את בטוחה, אוליביה?' 'עד כמה שזכור לי.'") בספרים "אוליביה והבובה שנעלמה" בעל העטיפה הדרמטית שנדמית כסצנה מסרט אימה, ו"אוליביה מקימה תזמורת", הציפייה נשברת גם כן, כאשר פלקונר מקצין את הפן הדרמטי של הסיטואציה הספציפית (אובדן הבובה או הקמת תזמורת יחיד) וחותם אותו בהינף יד, לפני סוף הסיפור.

הסוף תמיד יהיה פרטי מאוד, בעל הקשר הומוריסטי או מרגש לפן הדרמטי שהוצג קודם לכן, אך לא ייחתם במוסר השכל, בלקח או בהפנמה כלשהי של אוליביה את המשמעויות של ההתרחשות הקודמת. ותמיד תמיד הסיפור ייגמר בסצנת חלימה של אוליביה במיטה. כלומר, פלקונר מציג לנו אפיזודה משעשעת ומבדרת מחייה של אוליביה, "יום בחיי", אם תרצו, ומשום דמותה החזקה כל כך של אוליביה, הסיפורים תמיד מעניינים, גם אם לא מתרחש בהם באמת אירוע דרמטי יוצא דופן, כפי שספרות הילדים נוטה להציג לרוב. הפשטות באה לידי ביטוי לא רק באמירות הישירות ובעיצוב הכללי, אלא בעלילה עצמה, שאינה מבקשת להציג תהליכים פסיכולוגים משמעותיים וסצנות דרמטיות מסעירות.

מבע ייחודי ודמות וויזואלית ייחודית, המחפשת כל העת את היבדלותה. טקסט ואיור: איאן פלקונר

חיי היומיום מתווכים לנו דרך התודעה הילדית המשכנעת כל כך של אוליביה, והמפגש שלה עם עולם המבוגרים, איתו היא מתמודדת בכישרון רב, פשוט משום שלא ממש אכפת לה. היא עוברת מנושא לנושא בלי בעיה, הסצנות נקטעות לעתים ללא הסבר נרטיבי ובכך נוצרת תחושה של חיוּת ודינאמיות שנעדרות במפתיע מספרי ילדים רבים. לפיכך, הספר החדש הוא מעט שונה אבל גם בו ניתן עדיין לזהות את סגנון כתיבתו של פלקונר, ומשמח מאוד לגלות שאוליביה עודנה דמות כריזמטית ועצמאית כל כך.

"אוליביה והנסיכות בוורוד" – כתב ואייר איאן פלקונר, מאנגלית: יעל מולצ'דסקי. הוצאת מחברות לספרות, 2013.

יותם שווימר – עורך עצמאי ועורך סדרת "הרפתקה ראשונה". כותב על ספרות ותרבות, בעיקר זו הממוענת לילדים.

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. מאת חגית:

    אוליביה היא דמות שאני אישית מאוד אוהבת. היא עצמאית ויש לה לחשיבה מקורית. דבר אחד מ פריע לי קצת בספר הזה המשפט שנמצא בתחילת הספר אותו גם ציטטת: " אני חושבת שאני עוברת משבר זהות" … קצת לא מסתדר בספר לילדים צעירים מחד ומצד שני אני לא ממש בטוחה שילדים צעירים מבינים את מה שעומד מאחורי המשפט הזה.
    אני חושבת שהכוח העיקרי של ספרי אוליביה נמצא באיורים וכאן לדעתי יש לאוליביה עוד יתרון -היא הצליחה להגיע לארץ אף על פי שהיא חזירונת… ולא, לא תמצאו אותה במוסדות שאינם מהמגזר החילוני.

  2. מאת יותם שווימר:

    תודה רבה, חגית. אכן, זוהי הפתעה גדולה שאוליביה החזירה הצליחה להגיע לארץ. אולי ללמדנו שתעוזה משתלמת (גם אם מה שהופך את המהלך לנועז הוא מגוחך ואבסורדי). באשר למשפט הפותח: הרי זהו משפט שכל כך מתאים לאוליביה לומר! היא באמת עוברת משבר זהות, ולאו דווקא במובן הפסיכולוגי העמוק (הרי אין בספרים הללו פסיכולוגיה כלל, רק הומור), אלא במובן של הדרמה הילדותית הקפריזית לעתים ומלאת הפאתוס שמאפיינת הן את הדיבור של אוליביה והן את אופייה. לדעתי, זוהי אמירה משעשעת ומשפט פתיחה מפתיע מאוד. ואולי בשל כך גם מצליח פלקונר להוציא תחת ידו יצירות טובות לילדים: נדמה כי לא אכפת לו מה אוליביה מסמלת, האם דיבורה הולם וכן הלאה. הוא כותב ומאייר דמות בדויה שלה אופי מסוים, ותו לא. ברור לי שאינך מסתייגת ממהלך זה, אני רק מציין זאת.

  3. מאת ג'וליאנה:

    אני אוהבת מאד את סדרת אוליביה . חלק מהקסם שבה הוא לדעתי ההבנה של נפש הילד וכן של נפש המבוגר המקריא. גם לי וגם לבני היה קל למצוא את עצמנו בתוך הסיפור.
    ו"אוליביה והנסיכות בורוד" מעבר להיותו מרהיב מבחינה ויזואלית הוא גם מציג מציאות פמיניסטית בה ילדה מבינה שהיא לא חייבת להיות מוגבלת ע"י הדימויים התרבותיים שנמצאים סביבה. זה היה נהדר בעיני כי המסר הועבר בטבעיות בלי להיות דידקטי.
    וחגית, לגבי המשפט "אני חושבת שאני עוברת משבר זהות" גם אצלנו בני לא כל כך הבין את המשפט אבל זה פתח אצלנו שיחה על משמעות המילה זהות. לא בטוח שזה יעבוד עם ילד צעיר יותר (בני בן 6 וחצי).
    גם אני כילדה זוכרת שקראתי גם משפטים ומלים שלא הבנתי ודווקא זה גירה את סקרנותי.

  4. מאת חגית:

    אני בעד לגרות סקרנות ובאמצעות זה להבין ולהרחיב עולמות… רק נראה לי שילד מתחת לגיל שאת ציינת ג'וליאנה לא יתחבר לזה האמת שווה בדיקה!
    בכל מקרה אוליביה אהובה עלי!

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.