2 כללי

נקודת מבט – מה בין ספרות הילדים לספרות המבוגרים / רונית חכם

האם תפקידה של ספרות הילדים לגונן על הילדים? או אולי לעורר בהם מודעות ומעורבות חברתית ופוליטית?

ינואר 14, 2019  

ספרות ילדים היא למעשה ספרות של מבוגרים המיועדת לילדים (וגם למבוגרים). הכלים והאמצעים מאוד דומים. הכותבים, הבוחרים, המתווכחים והקובעים הם מבוגרים, אם כי לילדים יש בהחלט תפקיד מסוים בקביעת הטעם ובהצלחת הסיפורים. אם הם לא יאהבו – הם לא יקראו ולא יקשיבו.

בעולם מסורתי ילדים ומבוגרים שומעים את אותם טקסטים וביחד  – את סיפורי העם בכל התרבויות, את הדרשות בנצרות, וביהדות – גם את פרשת השבוע, ההגדה של פסח, מגילת אסתר ועוד. ההפרדה נוצרה עם החילון, הלאומיות והבורגנות – תמורות היסטוריות הקשורות זו בזו ומתרחשות במקביל. באותה עת ספרות הילדים נתקה את עצמה מהמסורת, הגדירה את הילדות כנפרדת מעולם המבוגרים והרחיקה מהילדים נושאים ושאלות שהוגדרו "למבוגרים בלבד" כמו – מוות, מין, עוני, ופוליטיקה. בתהליכי היווצרותה תחמה ספרות הילדים את עצמה בגבולות עולם בורגני, נוח לעיכול, עם ערכים ליברליים חילוניים ומודלים חברתיים מהוגנים – אבא, אמא, ילד וכלב; עולם שמאדיר ומטפח ילדות חפה מנגעי עולם המבוגרים תוך שהיא משתדלת לא לספר סיפורים מפחידים מדי.

A mother reads to her children, depicted by Jessie Willcox Smith in a cover illustration of a volume of fairy tales written in the mid to late 19th century

בהיותה חלק מתהליכי החילון, ספרות הילדים מניחה בבסיסה ומתארת עולם שאין בו השגחה עליונה. הילד נמצא במרכז העניינים. יש להעצימו כאינדיבידואל ולעזור לו לממש את עצמו ועצמיותו. ההורים הם הסמכות העליונה התומכת ומגוננת. ההשגחה היא של הבית והמשפחה, וגם המשפחה המורחבת – העם, המשמשים מעטפת חברתית בתוכה מתנהלים החיים. ובתוך המעטפת הרב שכבתית הזאת מספרים רק על דברים ש"מעניינים ילדים" ועוסקים בנושאים הקשורים ל"עולמם" של ילדים.

ואיך אנחנו יודעים מה מעניין ילדים? ולפי מה נקבע מהו "עולמם"? מאחורי הקביעות המונחות בבסיס ספרות הילדים קיימות הנחות מסוות יותר או פחות, פוליטיות במהותן הניזונות מתפיסות אידאולוגיות. קביעה זו נכונה גם לגבי ספרות למבוגרים. ובכל זאת, האם אפשר להצביע על הבדלים בין הספרויות?

אחד ההיבטים שאפשר לסמן כשונה הוא ההיבט השפתי – ספרות הילדים נכתבת בשפה הקרובה יותר לשפה המדוברת אבל זאת רק משום שהילדים אינם חשופים לשפה גבוהה של טקסטים קנוניים ומסורתיים. לא משום שהם לא מסוגלים – קחו ילדים שגדלים על שפת הסידור והמקרא – הם שולטים בשפה גבוהה מאוד. אבל אנחנו חוששים לכתוב בשפה שאיננה קומוניקטיבית ולכן מנמיכים את השפה.

היבט אחר הוא התכנים – אפשר לומר שאנחנו, הכותבות.ים, מצנזרים את עצמנו. לא משום שילדים אינם מסוגלים להתמודד עם תכנים מורכבים, אלא מפני שאנחנו משתדלים לתווך להם את העולם בזהירות ובעדינות. לא נכתוב על מין ועל מוות ועל אלימות בצורה ישירה וגם נזהר מאוד לכתוב על כל מי שנחשבים זרים, שאינם חלק מההגמוניה, ולפיכך מאיימים. המוסכמות המונחת ביסודה של ספרות הילדים מעדיפות שלא לספר על כל מה שאיננו מתאר חיים מהוגנים בורגנים ומוגנים, ולא להסיט את המבט אל כל מה שנמצא מחוץ לפריים של חילוניות לבנה ולאומית.

אי אפשר לספר על מבוגרים חלשים, פגועים (זה משמיט את המעטפת התומכת), על סבל, עוני, זרות, פליטות (זה מאיים על הסדר), או על קונפליקטים חברתיים ופוליטיים (זה מסיט את המוקד מהילדים שהם המרכז). ההחלטה הלא כתובה הזאת שעיצבה דורות של ילדים נטולי מודעות חברתית ופוליטית הובילה בסופו של דבר לחברה טורפנית שבה הערך העליון הוא הגשמת הפרט גם על חשבון ערכים חברתיים רחבים.

איור של אילנה זפרן מתוך "אלימיאו" מאת יהונתן גפן

האם תפקידה של ספרות הילדים לגונן על הילדים? או אולי לחשוף בפניהם גם את ההיבטים הפחות יפים של המציאות ובכך לעורר בהם מודעות ומעורבות חברתית ופוליטית?

אני רוצה להציע את נקודת המבט כהיבט מרכזי בהבחנה בין ספרות הילדים והמבוגרים. נקודת מבט ילדית שונה מנקודת מבט של מבוגר. היא פחות מקובעת בנורמות ובקונבנציות. היא חוקרת, בודקת ואיננה מקבלת דברים כמובנים מאליהם. היא שואלת שאלות על השפה ועל העולם. אפשר למצוא בה חופשיות רבה יותר מאשר בנקודת מבט של מבוגרים שכבר ראו הכל, חוו הכל, סכמו לעצמם הכל וקבעו לעצמם דרך להתבונן על העולם על עצמם ועל אחרים.

בתהליך הגדילה וההתבגרות אנחנו לומדים לתת שמות לדברים, לגבש לעצמנו סיפור רשמי שסוגר אותנו בתוך גבולות בטוחים ואנחנו משתעבדים לו. ילדים הם בתהליכי למידה וחיפוש אחר הסיפור שלהם. ולכן לספרות הילדים, בשונה מהספרות למבוגרים יש תפקיד – היא נכתבת עבור מי שהתודעה שלהם, תפיסת העולם שלהם בתהליך של ברור וחקירה. ואם אנחנו שואפים לכך שתהיה להם תפיסת עולם הומניסטית, שבבסיסה עומדת חמלה ואהבה – כן, אהבת הזולת, כדי שתהיה להם תמונה של עולם אפשרי טוב יותר, תפקידה של הספרות שאנחנו כותבים עבורם היא על כן – לפתוח להם שערים לעולמות רבים, לפרספקטיבות גמישות, לאפשר להם לנוע בחופשיות בין מרחבי תודעה שונים וחוויות אנושיות שונות. לאפשר להם לקרוא את המציאות מנקודות מבט שונות ולעורר בהם סקרנות והזדהות גם עם מי שאינם כמוהם. ובדרך זו לגרום להם להיות מעורבים יותר ומחויבים יותר לחברה בה הם חיים.

את התנועה החופשית בתודעה בין עולמות מוכרים ורחוקים אפשר ליצור דרך התכנים העולים מנקודות מבט שונות ומגוונות, וגם דרך השפה. השפה בספרות מגששת ומחפשת דרכים לתאר את המציאות ואת האופן שבו אנחנו חווים אותה. בספרות הילדים שבה המסומנים עדיין לא מקובעים, אפשר שגם המסמנים יהיו גמישים, משחקיים, נזילים.

מתוך העיבוד הטלוויזיוני של "החברה הגאונה" מאת אלנה פרנטה

התנועה החופשית עליה אני מדברת מתייחסת לא רק לרובד שבין הסדר החברתי המוסכם לבין האי סדר ברובד הלשוני, היא מתייחסת גם במעבר בין המוכר ללא מוכר. בין העולם של ההורים, העמיתים המשפחה, העם לבין כל מי שנמצא מחוצה לו – הזרים, המפלצות, המכשפות או כל אותן דמויות מאוינות הנמצאות בשולי החברה.

הדבר המרגש אותי בכתיבה לילדים הוא בכך שספרות הילדים מאפשרת יותר מספרות המבוגרים לפרוץ את הגבולות בין הטבעי לעל-טבעי, בין המצוי לבין העולם שאליו שואפים אם נעז ללכת למקומות פחות מגודרים, פחות מפרידים ופתוחים גם אל חוויות מעולמות הנתפסים כפחות בטוחים.

רונית חכם – סופרת. בין ספריה: "חמש מכשפות הפכו לטייל", "מילות קסמים", "אפאחד", "שד על ההר", "המרד של מון" (עם תמר ורטה זהבי).

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. שלומית הגיב:

    מאמר מצוין, והספרים שלך מאוד אהובים על ילדים, בגלל הדמיון וההומור. סיפרתי להן שלי מיכאל ועכשיו כמעט עשרים שנה אחרי לאחיינית שלי אוריה וללי

  2. […] להרחבת הקריאה בטקסט זה, ניתן לקרוא גם את רשימתה של רונית חכם, ואת רשימתה של יעל מולצ'דסקי, המאירות – כל אחת בדרכה […]

כתיבת תגובה