כללי

סיימון אמר: לשחק במקום לתת פקודות / טל חן

האם חוקים בתוך המשפחה, יכולים להיות כמו חוקים במשחק?

מאי 12, 2019  

"… למלך היה חשוב יותר מכל שיעשו את דברו והוא לא סבל שימרו את פיו. שליט יחיד היה. אבל כיון שהיה טוב-לב, נתן פקודות מתקבלות-על-הדעת…"

(אנטואן דה סנט-אכזופרי, "הנסיך הקטן", בתרגומה של אילנה המרמן, עם עובד, 1993)

 

לא מזמן קיבלו שני הבנים שלי במתנה מסבא וסבתא "משחקי סיימון". אני שמח בכל פעם שהם מקבלים משהו שגם אני גדלתי עליו, ועל אף שמדובר במין משחק אלקטרוני, הוא עדיין נראה לי תמים וכיפי יותר ממסכים אחרים. אני חושב ששכחתי כמה המשחק שהמציאה חברת אטארי נוהג לצפצף. יש במשחק ארבע לחצנים מאירים בצבעים שונים – ירוק, אדום, כחול וצהוב. האורות נדלקים ונכבים בסדרה אקראית תוך כדי צפצופים, והמשימה של השחקן היא ללחוץ על הלחצנים בסדר שבו הוארו.

זה יכול להימשך זמן מה – או כך לפחות הרגשתי באותו יום שבת אחר הצהריים, דווקא כשחשבתי שיהיה נחמד לנוח ולקרוא בלי צפצופי "ביפ ביפ ביפ ביפ". שאלתי את רועי, בן השש, אם הוא יכול לשחק במשהו אחר, עם פחות "ביפ ביפ ביפ ביפ". "אבל אבא," הוא ענה לי, "זה המשחק! אני צריך לעשות כמו שהוא עושה."

"סיימון" בגרסה האלקטרונית החדשה

תהיתי, ביני לבין עצמי, ממתי נהיה לו חשוב כל כך למלא אחר חוקים והוראות. בדרך כלל, כשאנחנו משחקים יחד, הוא דווקא מנסה לתחמן את החוקים. ולמה בעצם חשוב לו יותר לעשות מה שהמשחק האלקטרוני מבקש ממנו לעשות, מאשר מה שאני מבקש ממנו לעשות?

המשחק "סיימון" קיבל כנראה את שמו ממשחק החברה הקלאסי "סיימון אמר" (Simon says), שאנחנו מכירים בגרסא המונרכית "המלך אמר", וגם בגרסא הציונית יותר: "הרצל אמר". מעניין לגלות – לפחות לפי ויקיפדיה – כי באמת היה מלך בשם סיימון במאה השלוש-עשרה, אבל דברי הימים לא יודעים לספר לנו אם באמת היו נוהגים למלא אחר החוקים שלו. במספר תרבויות נוהגים להחליף את "המלך" ב-"המורה אמר", וכמובן ישנה גם את הגרסא הטלוויזיונית של שנות התשעים הידועה בשם "עודד אמר".  כך או אחרת, יש קשר הדוק בין "המלך אמר" לבין "סיימון" האלקטרוני. שני המשחקים מבוססים על חיקוי ועל מילוי של הוראות, ושניהם מנסים לבלבל את השחקנים.

גם את "המלך אמר" שיחקנו בבית לפני מספר שבועות. רועי התעקש למלא את תפקיד המלך, וכששאלתי אותו למה הוא אוהב כל כך להיות המלך, הוא סיפר בהתלהבות כי הוא נהנה לגרום למשתתפים להתבלבל ולהיכשל במילוי ההוראות. כך הבנתי עד כמה עולם המשחקים הוא הפוך מהמציאות. בעוד שבמציאות היינו רוצים שימלאו אחר ההוראות והחוקים שלנו ("היכנסו לאמבטיה", "צאו מהאמבטיה", "תזדרזו כי אנחנו מאחרים", "תפסיקו כבר עם הביפ ביפ ביפ ביפ הזה כל הזמן"), במשחקים – מי שנותן את ההוראות דווקא רוצה שלא יצליחו לבצע אותן, ואילו המשתתפים מתעקשים באדיקות לנסות ולמלא אותן בדייקנות.

לא תמיד זה מצליח. מתוך "סיפור אחרי השינה" מאת שהם סמיט, איור: עינת צרפתי

ומה אם היינו יכולים להפוך גם את החיים למשחק? להשתמש באותן טכניקות שגורמות לנו להצליח לשתף פעולה במשחקים כדי לנהל את חיי הבית והמשפחה בצורה טובה יותר? מסתבר שיש מגמה כזו בהורות והיא נקראת "גיימיפיקציה" (משחוק). העיקרון הוא פשוט, ומרי פופינס ניסחה אותו היטב: "עם כפית קטנה של סוכר, גם תרופה מרה מחליקה בגרון". אם במקום להטיל על הילדים שלנו מטלות נציג אותן כמשחק – נוכל להרוויח שיתוף פעולה, ואפילו ליהנות מהדרך.

כך, למשל, סידור חדר המשחקים – מטלה מייגעת לכל הדעות – הופך לתחרות של מי מחזיר יותר צעצועים למקומם; סידור הכביסה הופך לקליעה לסל, ופינוי הכלים מהשולחן למעין "מרוץ שיווי משקל".

כשקניות במכולת הופכים למסע פיראטים אל האוצר (צילום: טל חן)

וכמו בכל משחק טוב – החלק הכי מהנה הוא סיפור המסגרת. כך למשל אני נוהג למנות את הילדים לתפקידים מיוחדים: גיבורי על שצריכים להציל המשחקים שמפוזרים על הרצפה מהלבה הבוערת; חוקרי ג'ונגל שצריכים לסבן את עצמם כדי להתחבא מתנינים; פיראטים שיוצאים לחפש את האוצר עם חרבות עץ כשאנו יוצאים לקניות במכולת, ומאלפי אריות שקופצים דרך החולצה בזמן ההתארגנות בבוקר.

לעתים נהוג, כמו במשחקים, גם לחלק נקודות ואפילו פרסים. למשל, כל צחצוח שיניים מזכה את המצחצח בנקודה. אם השתמשת גם בחוט דנטלי – שלוש נקודות. אם הצלחנו לצאת מהבית לפני שבע וחצי תקבלו מדבקה, וחמש מדבקות לאורך כל השבוע יזכו את הילד במתנה קטנה. פה ושם שמעתי "מומחי הורות" שמתנגדים לרעיון. הטענה היא שחלוקת פרסים הופכת את הפרס לעיקר, ועדיף יותר להעניק לילדים התלהבות וחיזוקים חיוביים רגשיים.

קשה לי להתווכח עם הטענה הזו, אבל נדמה לי שיש כאן משהו אפילו גדול יותר. כשאני חושב על משחקי "המלך אמר" ו"סיימון", העיקרון המוביל בהם הוא חיקוי. ה"מלך" מבלבל את השחקנים האחרים בכך שהוא מצווה עליהם להרים את יד שמאל, אבל מניף בעצמו את יד ימין, למשל. לכן, הדבר העיקרי שאנו יכולים ללמוד ממשחקים כאלה הוא על הכוח העצום שיש בדוגמא אישית. מה שבאמת עודד את הילדים שלי להניח למשחק המצפצף ולשבת אתי לקרוא, היה הרגע שבו הם הבחינו כמה אני נהנה מהספר שלי. אולי "המלך עשה" הוא לפעמים מוצלח יותר מאשר "המלך אמר".

טל חן -בעל תואר שני בתרבות הילד והנוער. אבא של עופר ורועי, ואוהב לשחק אתם. מחבר "סיפור על מלה שחסרה לה התחלה" ו"הקוסם מגבעת דאדא".

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה