1 פרויקטים מיוחדים

סיפורים מהמסגרת / יותם גדרון

על משמעות החליפה שלובש מקס, גיבור "ארץ יצורי הפרא"

ספטמבר 7, 2011  

המסע של מקס, המתואר בספר הילדים האהוב "ארץ יצורי הפרא" מאת מוריס סנדק (ראה אור בעברית בהוצאת כתר), הוא מסע בין המציאות החיצונית לעולם הפנימי, והוא מתגלם בטקסט ובאיורים. העלילה מתארת את קורותיו של מקס שמתפרע בביתו ונשלח על-ידי אמו לחדר בלי ארוחת ערב. שם, משתלטים על החדר אט אט יער וים, וסירה המובילה את מקס אל ארץ יצורי הפרא. בארץ זו מוכתר מקס למלך והוא מצווה על כל היצורים לפצוח בהתפרעות חסרת מעצורים שבסופה מקס מתגעגע וחוזר לחדרו, הישר אל ארוחת הערב המחכה לו.

נדמה שהחלוקה בין שני העולמות ברורה. ההשתוללות והדמיון של ארץ יצורי הפרא שייכים לעולמו הפנימי של מקס, ואילו הסדר והחוקים, לעולם החיצוני, לבית ולאימו. כמו-כן, ככל שהסיפור נע לעבר ארץ יצורי הפרא כך מצטמצמות המילים, המשתייכות לעולם החיצוני (ובמרבית המקרים גם מוקראות על ידי המבוגר בפני הילד), והציורים הולכים וגדלים, עד שבשיא ההשתוללות של מקס בארץ יצורי הפרא, הם מכסים את כל הדף, והטקסט נעדר ממנו לחלוטין. אולם, המעבר של מקס בין שני העולמות, כמו ההיכרות שלו איתם, מתאפשר בזכות חפץ אחד, המכונן את קיומם של שני העולמות בו זמנית, ומאפשר את התנועה ביניהם: זו התודעתית, בראשו של מקס וכמו כן בראשו של הקורא, וגם זו "הפיזית" של מקס בספר. החפץ הוא החליפה שמקס לובש לגופו לכל אורך הסיפור. עדות לחשיבותה כגורם המקשר בין העולמות השונים ביניהם נעה עלילת הספר ניתן למצוא במילות הפתיחה: "בלילה בו לבש מקס את חליפת-הזאב שלו…".

חליפת-הזאב של מקס מכסה את כל הגוף ובה פתח רק לפנים (ומשני צדדיו שפם זאבי), ארבעה כפתורים מקדימה וזנב ארוך ומרשים מאחור. החליפה היא אמנם סוג של תחפושת, אולם מאפיין אחד שלה הופך את צורתה לחשובה במיוחד, וזהו הפתח לפנים. בעוד שתחפושת הכוללת מסכה מסתירה את זהותנו האמיתית ומאפשרת לנו להתחזות למישהו אחר, חליפה כמו זו של מקס איננה מאפשרת התחזות מלאה. הפתח ממנו מקס מתבונן אל העולם מאפשר שילוב בין העולם הפנימי, בו מקס בוחר להיות זאב פרוע ומלא מרץ, לבין הראייה הנכוחה של המציאות, המתאפשרת כביכול דרך הפתח לעיניים. כך, מתאפשר למקס להביא לידי ביטוי את עולמו הפנימי, גם בזמן שהוא מתבונן אל המציאות החיצונית. החלל של פנים החליפה (לא רק מבחינה פיזית כמובן, אלא מבחינת זירת התרחשות העלילה) הוא עולמו הפנימי של מקס, ודרך הפתח של הפנים משליך מקס את עולמו הפנימי על החוץ. הפתח לפנים הוא כמו מסגרת של פריים דרכה מסתכל צייר או צלם על המציאות. כשמקס מתבונן בחדרו דרך מציאותו האישית בתוך חליפת-הזאב שלו, הוא רואה עולם של הרפתקאות ומסעות. כשהוא מתבונן בכלב שלו, הוא רואה יצור נועז שיש להכניע במאבק.

כשבאותו הלילה "התחיל פתאום יער לצמוח בחדר של מקס", האיור מציג את מקס כשעיניו עצומות, ובכך מסב את מרכז הכובד ואת זירת ההתרחשות של הסיפור אל תוך עולמו הפנימי. כלומר, כשמקס נותן לעולמו הפנימי להשתלט על המציאות החיצונית, הוא מסתכל, ממש פיזית, פנימה לתוך החליפה, וכך גם מפנה את מבטנו לשם. למעשה, במרבית האיורים המתארים את ההתרחשויות בארץ יצורי הפרא עיניו של מקס עצומות, כמו מעין תזכורת המסמנת לנו, מבלי שנשים לב כמובן, שמה שמתואר לפנינו איננו מתרחש אלא בעולמו הפנימי של מקס (פרשנות שתחפש הגיון מעשי תתייחס כמובן אל העיניים העצומות כרמז לכך שכל מסעו של מקס בארץ יצורי הפרא אינו אלא חלום, שגם הוא, במידה לא מבוטלת, מבטא את עולמו הפנימי של האדם).

איור של מוריס סנדק מתוך הספר

בשנת 2009 ביים ספייק ג'ונז סרט עלילתי לילדים על פי הספר, וגם הוא נקרא "ארץ יצורי הפרא". אינני מעוניין לדון בכל הסרט, אלא רק להזכיר קטע ממנו, המדגים את טענתי בנוגע לחליפה והאופן בו היא מאפשרת למקס ולקורא נקודת מבט שהיא פנימית וחיצונית בו בזמן. הסרט נפתח בסמלים המקובלים של חברות ההפקה "האחים וורנר" ו"לג'נדרי פיקצ'רס", אלא שעליהם יש איורים, כביכול מעשה ידו של מקס, וחתימה של שמו. הסמל של "האחים וורנר" הופך ל"יצור פרא" עם שתי קרניים ורעמה, ותחתיו מקס משלים "A MAX Company". תמונה זו, הראשונה בסרט, היא חשובה מעין כמוה לצופה על מנת לאמץ את נקודת המבט המוצעת לו על ידי הבמאי וממנה יחווה בצורה הטובה ביותר את שאר הסרט. התמונה בעצם מציבה אותנו בפתח חליפת-הזאב של מקס, במקום ממנו אפשר לראות החוצה אבל גם להשליך על מה שבחוץ את מה שמרגישים שבפנים – אם הסמל של חברת ההפקה הוא המציאות החיצונית, זו שתמיד תהיה שם ותמיד הייתה (ואנו רגילים לראות סמלים כמו זה בתחילתו של כל סרט), השרטוט והחתימה הם מה שמקס מקרין על המציאות, ואם לא היינו ניצבים בנקודת המבט שלו, לא היינו יכולים לראות אותם.

בנוסף לכך, את תחילתו של הסרט מלווה המהום נעים שרק לאחר כמה שניות מצטרפים אליו צלילי גיטרה. ההמהום, בשל היותו צליל פנימי, הבוקע מתוך הגוף ומהדהד בו מבלי שיוצרו פותח את הפה (בעוד האוויר יוצא מהאף), גם הוא ממקם את הצופה בנקודת המפגש בין העולם הפנימי לחיצוני.

החליפה של מקס מזכירה חפץ אחר המאפשר נקודת מבט המאחדת דמיון ומציאות, והוא המכונית צ'יטי-צ'יטי בנג-בנג בסרט הילדים משנת 1968. המכונית מאפשרת את החיבור בין עולמו הפנימי של האבא הממציאן המפוזר קראקטוס פוטס (דיק ואן דייק), לשני ילדיו. כשהילדים או טרולי סקרמפשס (השחקנית סאלי אן האוז) יושבים במכונית, דמיונו של האבא הופך מוחשי והם מתחברים אליו ואל סיפוריו מלאי ההמצאות, וכמוהם, גם הצופים. בדומה לסיפור "ארץ יצורי הפרא", גם בסרט יש סיפור פנימי דמיוני המתרחש בתוך מסגרת עלילתית חיצונית "מציאותית". המעבר בין סיפור המסגרת לסיפור הפנימי מתרחש כשארבעת הגיבורים יושבים במכונית צ'יטי צ'יטי בנג בנג. זוהי אמנם מכונית פתוחה, שחלונותיה לא ממסגרים את המציאות, אולם עצם הישיבה וההתבוננות החוצה מזכירה את עמדתו של הצופה במושבו באולם הקולנוע.

פתיח הסרט שביים ספיק ג'ונס, warner brothers

בספר "ארץ יצורי הפרא" ישנו איור יחיד בו פניו של מקס לא מביטות בעולם מבעד לפתח שבחליפה וזהו האיור האחרון, המתאר את מקס כשהוא שב לחדרו, ומוצא את ארוחת הערב מחכה לו. בסוף הסיפור, שני העולמות ביניהם עבר מקס מגיעים לאיזון לאחר שבארץ יצורי הפרא מקס מתגעגע אל מה שהשאיר מאחוריו – "מקום שבו יש מישהו שאוהב אותו יותר מכל". לאחר שצלל אל מעמקי הפנטזיה שלו (השיא הוא כמובן ההשתוללות הגדולה של מקס והיצורים, המתוארת בספר באיורים בלבד), מקס בוחר לשוב אל מה שנמצא מחוץ לעולמו הפנימי. וכעת, כשהוא מכיר טוב יותר את שני צידי החליפה שלו ואת האופן בו הם משלימים זה את זה, הוא יכול להסיר את הכיסוי ולהתבונן בעולם גם בלי המסגור של החליפה. ואכן כך הוא עושה, ידו עוד נמצאת על הראש באיור האחרון, כמי שעדיין מהרהר בהתרחשויות בהן לקח חלק, או כמי שזה עתה התעורר מחלום.

במקום סיכום

בעמוד האחרון של הספר ארבע מילים בלבד: "והיא הייתה עוד חמה". תיאור חידתי זה, מעין אפילוג המתייחס אל ארוחת הערב של מקס שחיכתה לו בחדרו, משלים את מהלך האיזון בין שני העולמות ביניהם נע הסיפור. חום הארוחה נחווה על ידי הקורא או המאזין כחום שמקס מרגיש כשהוא אוכל אותה, גם אם פעולת האכילה לא מצוינת באופן מפורש בטקסט (כפי שנוכחות של האם בחלק זה של הסיפור יכלה לגרום לנו לחוות את החום כחום שמרגישה האם כשהיא מגישה את הארוחה, לדוגמה). חווית האכילה של מזון חם היא חיצונית ופנימית גם יחד, שכן אוכל נכנס אל תוך הגוף. אוכל חם בצלחת הוא אוכל חם בבטן. כך, אכילת הארוחה החמה היא סצנה של השלמה ופיוס בין שני העולמות, ושילוב ביניהם. מעבר לחוויה הפיזית של חום האוכל, בארוחה חמה (אשר במקרה הזה אין לנו ספק כי הוכנה והוגשה של ידי אימו של מקס, אף על פי שהיא נעדרת מהסצנה) משוקעת גם הקונוטציה של אהבה הורית. מהבחינה הזו, הארוחה מהווה גם פיוס בין מקס לבין אימו, איתה רב בתחילת הסיפור. ופיוס זה גם הוא פיוס בין עולמו הפנימי של מקס לבין המציאות החיצונית.

יותם גדרון – בוגר המגמה לאמנות חזותית בתיכון תלמה ילין ומתנדב בספריית גן לוינסקי מזה שנה.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת רן שרמן:

    מאמר מעשיר ומעניין, רק הערה לחלק האחרון: "והיא הייתה עוד חמה" מתייחס לדעתי ליחסיות של מושג הזמן.
    מסעו הדמיוני של מקס אורך חודשים לתחושתו הסובייקטיבית בעוד שבמציאות חלפו רק מספר דקות.
    (הזדמנות מצויינת לתת מבוא לתורת היחסות של אינשטיין לילד בן 5)

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.