1 כללי

סיפורים שקרו באמת – ראיון עם אמיר שרפמן

ראיון בעקבות פרסום הספר "סיפורים גרינלדיים" מאת הנרי רינק, ספר ראשון בהוצאת "פֶּה"

יולי 15, 2019  

הספר "סיפורים גרינלנדיים" הינו יוזמה עצמאית ייחודית של אמיר שרפמן, שבחר לתרגם לעברית אגדות עם של שבטי אינואיט שפורסמו ע"י הנרי רינק ב-1875 ולהוציא אותן בהוצאה החדשה שפתח, "פֶּה", המתמקדת בסיפורים מתרבויות עתיקות. הספר מגולל ארבעה סיפורים – על זקן רווק וקאיק מעופף, על אם צעירה שננטשת וניצלת בזכות לחש, על יתום שזוכה לנקמה נגד בריון ועל איש שמסתגף מהחברה וחולק את חוויותיו הפלאיות. סיפורים אלו שלובים באיורים חיננים בצבעי מים מאת המאיירת אוריין שביט, לצד מילונים זעירים על מושגים ומסורות מחיי האינואיט. לכבוד פרסום הספר, שרפמן ישב עמנו לראיון וסיפר לנו על התמודדות האדם עם הטבע, חיים שבטיים וקסם היומיום.


כריכה (יח"צ)

כיצד קרה שנמשכת לסיפורים האלו, שרחוקים מאיתנו במקום ובזמן- סיפורי אינואיט מגרינלנד שהודפסו במאה ה-19? 

לא הייתי מעולם בגרינלנד, אבל בתוך הראש שלי הייתי שם לחודשים ארוכים. אני ומשפחתי גרנו במשך חמש שנים בישוב הקהילתי כליל, שזה מקום שמעודד שבטיות כשלעצמו. העיסוק שלי בסיפורי האינואיט התעורר בעקבות טיול של יותר משנה שעשיתי עם משפחתי בקראוון ברחבי צפון אמריקה. האינואיט הם הקבוצה שמתפרשת על הכי הרבה שטח גיאוגרפי בעולם, והאיזורים שהם גרים בהם הם כמעט חיזריים, עם תנאי מחיה קיצוניים; כשנחשפתי למרחבי הנופים האלו, לא יכולתי להפסיק לדמיין את החיים השבטיים בתוכם או לחוש בנוכחות האדירה של היער. הסתקרנתי לגבי החיים בתוך הטבע הזה, וכבר במהלך הטיול התחלתי לאסוף ספרים על המקום מחנויות יד שניה, ספציפית חיפשתי אחר סיפורים.

מצד אחד זה לכאורה הכי לא רלוונטי לחיים שלנו פה ואין שום קשר, ומצד שני אני מוצא בזה כל כך הרבה רלוונטיות בכך שזה גורם לך לתהות מה זה להיות בן אנוש. וזה גם מחבר אותי למשהו שאני מאמין שקיים גם אצלנו במציאות, מוטיב הצייד והצורך לצוד – לא כפרקטיקה אלא כתבנית אנושית, גם מבחינת יחסים מגדריים ויחסים עם ילדים, אבל גם מבחינת יחסים עם עצמך, באופן יותר מופשט. האנושיות שלנו מאוד דומה בסופו של דבר: כולנו חווים אהבה, כאב, אכזבה, שמחה ואגו.

איור של אוריין שביט מתוך הספר

מה העניין והכוח הטמון בעיניך בסיפורי עם ומיתולוגיה באופן כללי?

באופן כללי אני לא כל כך מתעסק במיתולוגיה, אבל החיפוש שלי אחר סיפורים נבע מכך שאני בא מתחום הספרות והוצאתי ספר שירה; וגם כי אני חושב שיש בסיפורי עם משהו שעובר מהתרבות באופן בלתי אמצעי ויחסית גולמי. אני מנסה לייצג את הדברים מנקודת מבט פנים-אינואיטית, כי המסורת זה מה שהאינואיט אמרו על עצמם.

בנוסף, מבחינת האינואיט, הסיפורים השבטיים אינם מיתוסים כלל אלא סיפורים שקרו באמת. קסם הוא חלק מהיומיום ומהמציאות. זה מעלה הרבה שאלות, אבל אני רוצה להאמין להם כי האמת הפנים-תרבותית משקפת תפישת מציאות. על פי האינואיט, כל התחלואים בעולם זה קשורים למה שקורה בעולם הרוחות. לכל דבר יש רוח – לשמות, לחפצים ולחיות – ולרוחות האלה יש כוחות פלאיים על-טבעיים. גם אדם שמת מותיר אחריו נשמה, ואם לא מכבדים את המת הוא עלול להישאר בעולם ולהפוך לרוח רעה שתרדוף אותך. ישנם חוקים בל יעברו ששבירתם היא הרת אסון לפרט וגם לקהילה כולה.

מדוע בחרת בילדים כקהל היעד לספר? במיוחד בהתחשב בכך שהרבה מהתוכן בספר עוסק בציד.

קהל היעד של הספר הוא לא ספציפית ילדים. אני לא בא מתחום ספרי הילדים, אך בחרנו להתחיל מילדים כדי להגיע דרכם להורים. אנחנו יותר מספרים סיפורים לילדים מאשר קוראים אותם בעצמנו, כך שהיה טבעי להתחיל שם. הרבה פעמים כשאתה מדבר עם ילדים אתה שומע את ההורים שלהם שקראו להם את הסיפור. ילדים יכולים לאהוב או לא לאהוב את הסיפור, אבל זה לא זר להם כפי שזה למבוגרים. הם לא עסוקים במבנה או בתכנים הלא שגרתיים. אפשר להסתכל על זה כך – או שהם חדשים פה והכול זר להם, או שהם עתיקים מאוד והכול מוכר להם.

יש גם יותר הצדקה להכניס איורים כשהסיפורים הם לילדים, ועוד כל כך רחוקים וזרים. רציתי לשמור על הריחוק והזרות ולא ללעוס אותם, אבל האיורים עוזרים להפוך את הסיפורים לנגישים. במבחן התוצאה, אנשים קונים את הספר גם לילדים וגם למבוגרים – משום שהאיורים הם עבודות אמנות, וגם כי זו הזדמנות להיחשף לתרבות אחרת.

מדובר בארבעה סיפורים מתוך מאה וחמישים שהיו קיימים בספר המקורי – לא כי התקמצנתי על כמות הדפים, אלא בגלל שהיו רק ארבעה, שמבלי לשנות בהם כלום הרגשתי שיכלו להיות רלוונטיים לילדים וגם זאת, מגיל מסוים. הספר הבא, שיהיה רק עם סיפור אחד, יהיה יותר רלוונטי לילדים יותר קטנים. איך שאני רואה זאת, היכולת לקרוא סיפור היא מגיל מסוים אבל ללא גבול עליון. אני משער שבתרבות האינואיט, החשיפה שלהם מן הסתם הייתה הרבה יותר מוקדמת לדברים שלנו נראים הזויים.

ערך אנציקלופדי מדפיו האחוריים של "סיפורים גרינלדיים", לצד איור מתוך הספר מאת אוריין שביט

יש בסיפורים דינמיקה מורכבת בין בני אדם וחיות – מצד אחד הן באות לעזרת האדם, אך בדרך כלל כדי שהוא יהרוג אותן לצרכיו; ולפעמים החיות הן בני האדם עצמם במסווה ולהפך. מה דעתך על כך?

המעבר בין בעלי חיים לבני אדם נפוץ בתרבויות רבות של צפון אמריקה. תחילת העולם מתוארת כתקופה בה הייתה נזילות בין בני אדם לבעלי חיים באופן כמעט מובן מאליו: יש יצור בשם "דב בדמות אדם", ומפגשים עם בני אדם שמתגלים כבעלי חיים. יש גם סיפורים על איך כשמגיעים לכפר של הדובים מתגלה שהם בעצם חיים ומדברים כמו בני אדם. כלבי ים יכולים לבוא בדמות אדם, להיות קשתים מיומנים ולהשתעשע בהצבת מטרות. הסיפור הבא שיתפרסם בהוצאת "פה" עוסק ממש בנושא זה: אדם שמתגלגל בכל בעלי החיים. הגרסה לסיפור זה שנמצאת באתר היא לא גרסה לילדים בכלל – היא מתחילה בכך שאשה עוברת הפלה, אבל לא רוצה לממש את כל הטאבואים שהיא נדרשת להם. אז היא זורקת את הוולד המת לכלבים, שאוכלים אותו ויולדים אותו מחדש ככלב, ומשם הוא מתגלגל הלאה להיות כלב ים וחיות נוספות.

בעניין ההקרבה: מצד אחד, בני האינואיט תלויים באופן מוחלט בבעלי החיים. מצד שני, הם מאמינים שלבעלי החיים האלה יש נשמות עם כוח שעליהם להיזהר שלא לפגוע בהן כי יוכלו להתנקם בהם. הטאבואים הרבים סביב ציד נועדו להפגין כבוד והערכה כלפי בעלי החיים. יש מוטיב מסוים בסיפורי העם לפיו אם אתה מכבד כלב ים והוא שבע רצון מהיחס שלך וההקפדה על הטאבואים, הוא ירצה להתגלגל שוב להיות כלב ים וירצה שאתה תצוד אותו.

לעומת זאת, אם לא תעקוב אחר הטאבואים יכולות להיות השלכות חמורות, לא רק לך אלא לכל הקהילה. הכוח העל טבעי הכי חזק בתרבות השבטית היא גבירת הציד בתחתית הים, הנקראת סֶדְנָה, או נוּלִיאַג'וּק, שאחת הגרסאות מספרת שלפנים הייתה ילדה שעברה התאכזרות, דבר שהופך אותה לדמות אמביוולנטית כלפי בני האדם. היא אחזה בדופן הסירה ואביה חתך לה את האצבעות כדי שתשחרר ממנה בעת סופה, ומאצבעותיה נוצרו כלבי הים. אם אדם לא יכבד את הטאבואים, היא תוכל להחביא ממנו את כל החיות. במקרה כזה השמאן נדרש לרדת אליה ולפייסה.

צילצל מהאוסף הפרטי של אמיר שרפמן

יש בסיפורים ניגוד בין חיים פרקטיים של קושי והישרדות מול קסם, דברים שיכולים פתאום לגאול אותך ממצב מאוד פטאלי. 

זה לא כל כך קונפליקט מבחינת האינואיט. תנאי החיים הפיזיים שלהם – של עבודה מאוד קשה – הם עובדות של החיים. אבל מעבר לכך הייתה להם תרבות עשירה של סעודות ושירים, של הרבה מאוד שמחה וחגיגה של החיים. יש תיאור של המשחקים שלהם באחד מספרי האנתרופולוגיה המרכזיים בנושא: מצד אחד, אדם יכול לבוא פתאום ולומר שרוח רודפת אחריו, כך שידרוש לכנס את כולם ולעשות טקס עם השמאן, וכולם יקחו את העניין מאוד ברצינות, ישירו יחדיו שירים ויהיו תחת הרבה מאוד לחץ ופחד. אבל מצד שני, יש משחק בו הילדים יעשו חיקויים של הטקסים האלה וכולם, כולל המבוגרים, ייקרעו מצחוק. כשהחוקר שאל בני שבט אם אין זה חילול הקודש ואם הרוחות לא יתנקמו בהם, ענו לו בפליאה – הרוחות יודעות מה זה חוש הומור.

כמעט כל הדמויות בספר מתמודדות בעצמן מול אתגרים והטבע הקשה. האם לטעמך דמויות אלו הן בודדות?

יש הרבה בדידות בסיפורים האלה ספציפית, שגם עוסקים בקסם. יש קשר בין קסם לסוד: אתה לא מגלה לחשים כי אתה עלול לאבד את הכוח שלהם, או לחלופין אדם אחר לא בטוח יוכל להפעיל אותם. כך שזה לא סתם שהדברים הפלאיים האלה קורים לך כשאתה לבד. הסיפור הראשון הוא על רווק זקן; אבל באופן קצת מוזר, אפילו שהוא רווק וזקן, הוא היחיד בכל הסיפורים שאינו בודד, שהוא עדיין חלק מהקהילה. הילד היתום שקיבל יחס רע והאשה האלמנה הבודדה הם מוטיב חוזר בסיפורים שלהם, ורוב הפעמים מחוברים לכוח ולקסם. אולי אפילו צריך בדידות בשביל לזכות בקסם, כי זה קורה לך רק כשאתה "אחד על אחד" עם הרוח. וכמו בסיפור על האשה הבודדה, הקסם נמצא שם כשאתה צריך אותו, וכשאתה לא צריך אותו יותר – הוא נעלם ועובר לאחרים.

פסלון אינואיט מגולף ביד, מהאוסף הפרטי של אמיר שרפמן

נשמח לשמוע על תהליך תרגום הספר לשפה חזותית עם המאיירת אוריין שביט, שיצרה איורים ייחודיים בשימוש בצבעי מים ליצירת דימויים עדינים ופואטיים.  

בהתחלה רציתי לגייס מאיירת שבאה משם, מישהי שמכירה את התרבות מבפנים, שחיה את הנופים ואת הסיפורים ויכולה ליצור איורים שיהיה בהם איזשהו ערך תרבותי. האשה היחידה שהתאימה לפרויקט היא אשה בשנות השבעים לחייה שאין לה מחשב בבית, גרה בארקטי הקנדי ומאוד עסוקה. בגלל שלא הצלחנו לגייס אותה לפרויקט, קרה דבר נפלא ונדרשנו לעשות מחקר ויזואלי משלנו ונחשפתי לאמנות הייחודית של צפון קנדה, של איור והדפסים שמבוססים על האמנות המסורתית של גילוף, קעקועים ובגדים. המאיירת אוריין שביט הייתה חלק מהפרויקט עוד לפני שנבחרה לאייר אותו, כחברה ומפיקה ומעצבת ספרים; היא גם סייעה לי לבחור את הסיפורים עצמם ונתנה לי ביטחון בפרויקט. כך שהיה מאוד טבעי שאוריין תהיה המאיירת, והיא גם תאייר את הספר הבא של ההוצאה. היא הקפידה על פרטים תרבותיים נכונים, כמו תסרוקות וקעקועים, אבל גם נתנה הרבה מעצמה, ומאוד זרמתי עם החזון האמנותי שלה.

לסיכום, ספר לנו קצת על הוצאת "פה", מה חזון ההוצאה ואילו פרויקטים מתוכננים להמשך. 

הספר הבא יהיה ספר אקורדיון המיועד לילדים יותר קטנים, על אדם המתגלגל בדמיונות של חיות שונות. הרעיון המרכזי של הוצאת "פה" הוא להוציא לאור סיפורים שעברו בעל פה מכל מיני תרבויות. כל תרבות שהיא מספיק עתיקה, שהכתב הגיע אליה מספיק מאוחר, היא תרבות שבעל פה. יש לי משיכה לנושא הציידים-לקטים, וחשוב לי להביא דברים כמה שיותר גולמיים ופנימיים מתוך התרבות. מצד שני, אני מבין שצריך גם מעטפת, של ערכי מידע דמויי-ויקיפדיה וסרטונים ועוד שאני מפרסם באתר ההוצאה. עם הזמן הבנתי שגם יש מקום לעשות מפגשים, לכן התחלתי לאסוף חפצים שאפשר לחוות באופן בלתי אמצעי מהתרבות, כמו צילצל, צעצועים מסורתיים וכלי עבודה אחרים; יש לי אפילו איגלו בבית שבנוי מקוביות של קלקר.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. נועם הגיב:

    תוצר מוצלח מאוד בשביל ספר ראשון, שיהיה בהצלחה

כתיבת תגובה