1 במה ומסך

סיפורי למה ככה – ראיון עם לירון שכטר

על מיזם הרצאות לילדים קטנים בשם "לדעת"

מאי 17, 2016  

לפני אי אילו שבועות, הסתובבתי בעיר תל אביב כשעל לוח המודעות שלצד אחד מהגנים העירוניים תפסה את עיני כרזה ורודה, שביצבצה בין פוסטר של "מיכל הקטנה" לבין פרסום למופע החלקה על הקרח. הכרזה בישרה על "הרצאות העשרה לילדים סקרנים", וכיוון שאני ילדה לשעבר אך עדיין סקרנית, החלטתי לצלם את הכרזה ולנסות לברר איך ולמה טרנד ההרצאות להמונים (החל מ"טד" ועד "מדע על הבר") הגיע גם לגני הילדים. יצרתי קשר עם היוזם, לירון שכטר, ושאלתי אותו על המיזם, מטרותיו ואופיו:

האם תוכל לספר לנו קצת על המיזם שלך "לדעת"? מה זה ומי משתתף בזה?

"לדעת" הוא מיזם שתכליתו עידוד סקרנות אינטלקטואלית בקרב ילדים בטווח הגיל 5-10.
כל מפגש עוסק בתמה מרכזית אחרת (חלל, תעופה, פסלים, חרקים, בוטניקה, האימפריות של העולם העתיק…), המוצגת באמצעות מתודולוגיה ייחודית שהענקתי לה את השם C.A.L.M: CREATIVE ASSOCIATIVE LEARNING METHOD.
אני רואה במיזם הזה שליחות חינוכית וערכית עצומה והוא מסב לי אושר רב ובעיקר – מלמד אותי המון.

מאיפה בא הרעיון לעשות הרצאות לילדים?

הרעיון צמח מתוך הבנה לפיה ילדים ראויים לתוכן איכותי ומעמיק, המכיר ביכולותיהם הגבוהות, בעוצמת המחשבה והדמיון שלהם, ובסקרנות הטבעית המאפיינת אותם.
כהורה לשני ילדים, בני 9 ו-6, נוכחתי לדעת שקיים מגוון מצומצם של פעילויות העונות על תנאי הסף הללו. גם המגוון המצומצם הזה, לא נגיש לכולם: חלקו זמין אך ורק לילדים שהוגדרו (במערכות הפורמאליות) כמחוננים או מצטיינים.
כפרסומאי העוסק ביצירתיות ובחשיבה יצירתית, חשתי שעל רקע אפרוריות המערכים הקיימים שארגז הכלים שגיבשתי וחידדתי במרוצת השנים – מאפשר לי להציע בשורה מתודולוגית חדשה, רעננה ורלוונטית.

לדעת

כרזת פרסומת ל"לדעת"

במה זה שונה בעצם מבית הספר? האם הילדים לא מקבלים מספיק הרצאות פרונטאליות בבית הספר?

השוני העמוק טמון בפירוק שתי קונספציות המאפיינות את המתודולוגיה הבית-ספרית:

*קונספצית הרלוונטיות (מה מתאים, ברמה הקוגניטיבית – אינטלקטואלית, לילד בן 6).

*קונספצית התוכן הליניארי.

קיימת הנחה רווחת, לפיה ישנם נושאים שהם מעבר להשגתם של ילדים. לצורך ההדגמה: "אי אפשר לשוחח עם ילד בכיתה א' על מבנה האטום". אני סבור, שזאת הנחה שגויה מהיסוד, המחמיצה את הפוטנציאל העצום הגלום בילדים שלנו ומרדדת את השיח מולם. ניתן לשוחח עם ילד בכיתה א' על כל נושא שבעולם – על מבנה האטום, גזים אצילים, מלחמת טרויה, תרבות האינקה, אלתרמן, שלונסקי, ועוד – ובתנאי שהנושא "מדבר" בשפה המתאימה, שמושם דגש על המסגרת הסיפורית העוטפת אותו, ושהוא מוצג דרך "גרעין העניין" – מוטיב מרתק ומסקרן הניצב בבסיסו (תוך שימוש בעזרים דוגמת תמונות וסרטונים).

לגבי הקונספציה השנייה, מערכי שעור "רגילים", מאופיינים בציר תוכן ליניארי.
לדוגמא: אם נושא השיעור הוא "צוללות", המערך ינוע בציר צפוי לחלוטין בין המוקדים הבאים –  ההיסטוריה של הצוללת, איך פועלת הצוללת, איך חיים בצוללת.
המתודולוגיה הייחודית בבסיס "לדעת" תוקפת את הנושא מזווית אחרת לגמרי. הרעיון הוא "לשחק" בתוך גבולות גזרה מוגדרים מראש (במקרה הזה – צוללות), אבל לייצר בתוכם "ארוחת טעימות אינטלקטואלית" שחושפת את המשתתפים לעולמות ידע, תוכן ועניין מגוונים ומרתקים.
לצורך ההדגמה – אם אנחנו עוסקים בצוללות, נדבר – בין היתר – על המרדף אחרי אוקטובר האדום, על 20,000 מיל מתחת למים, נצפה בקליפ של YELLOW SUBMARINE, ונשוחח על אח"י דקר.

אילו נושאים מעניינים את הילדים שמגיעים להרצאות שלך?
כיוון שכל מפגש נסמך על תמה מרכזית – המתבדרת לעשרות עולמות תוכן, מונחים וגופי ידע – כל אחד מוצא במפגש מוקד עניין המתכתב עם נטיות לבו.
לדוגמא – אם המפגש עוסק בתעופה, משתתף אחד ימצא עניין רב בסיפורם של איקרוס ודדאלוס, אחר בבעלי חיים ייחודיים שמבנה גופם מאפשר להם לדאות, והשלישי – בתכונות הצפלין והכדור הפורח.

מה היחס בנים ובנות?
שווה לחלוטין.

11

האם אתה שותף לדעה שדוחפים את הילדים להישגים אינטלקטואליים מוקדם מדי ואין די מיצוי לשלבי ההתפתחות הפיזיים והחושניים?

אני חסיד גדול של שילוב, איזון – והתאמה למבנה האישיות הייחודי של כל ילד.
"דחיפה" של ילדים שהמניע שלה הוא מוטיבציית יתר הורית, ללא התייחסות לשלב ההתפתחותי, לנטיות ליבם ולצרכים שלהם – עלולה להתברר, בראי הזמן, כאירוע המחולל אנטגוניזם.
לצד זאת, אני סבור שאחת החובות שלנו – כהורים – היא לייצר מרחב גירוי אינטלקטואלי עשיר סביב הילדים שלנו; שתפקידינו לבנות סביבם "בופה" מטאפורי, צבעוני ומעשיר – ולגרום להם להבין שהעולם הזה נגיש עבורם. לא דחיפה אקטיבית ואגרסיבית, אלא הנגשה – המבוססת על אפשרות בחירה מלאה.
חשוב לציין, שאין ב"לדעת" דחיפה לתחרותיות והישגיות אינטלקטואלית. מפגש מוצלח לא נמדד ביכולת של ילד לשנן מושג חדש, לפתור את לוח הכפל או לשלוף מתודעתו אינפורמציה על אגממנון.

הצלחת המפגשים נמדדת על בסיס פרמטר יחיד: עד כמה עולמות התוכן החדשים סיקרנו את הילדים, אתגרו אותם, ועודדו אותם להמשיך ולחקור בעצמם.
אם ילד מגיע הביתה בסיומו של מפגש, מספר להוריו שראה סרטון של הביטלס – ומבקש לצפות יחד איתם בסרטון נוסף – הרי שמדובר (בראייתי) בהצלחה כבירה.

הראיון נערך על ידי תמר הוכשטטר.
התמונה בגלריה המתחלפת: פרט מצילום של אלפרד אייזנשטאדט. ילדים צופים בהצגת תאטרון בובות 1968

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת biet ariela:

    נשמע נהדר. הסתכלתי בפייסבוק של לירון, ולא מעודכן. איך מתעדכנים בתוכניה להחודש ?

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.