2 במה ומסך

סיפור חדש עתיק יומין / יוני שלמון

על הסרט "היפה והחיה" החדש ולמה זוגיות של נערה וחיה כבר לא מעוררת בנו עניין

מרץ 27, 2017  

אם זה לא בארוק- אל תתקן את זה

-קגסוורת', מר שעוני, "היפה והחיה" 1993

כשאנחנו אומרים "קלסיקה" אנחנו מתכוונים "עומד במבחן הזמן". רבים מהסרטים הקלסיים של דיסני, החל משלגיה (1937) ועד "מואנה" (2016) יכולים לענות להגדרה הזו ובכל זאת בדיסני חשו צורך להוציא גרסאות חדשות ליצירות הקלסיות שלהם. רוב גרסאות אלו מנהלות דיאלוג מורכב עם העבר. המטרה, מלבד זו המסחרית, היא ליצור חוויה קולנועית משותפת ועדכנית להורים, שגדלו על הסרטים האלה, ולילדיהם. היצירות החדשות תמיד מכילות טוויסט עבור מי שמכיר את המקור ומחפש חידושים, תוך שימוש מבורר בחומרי הגלם: ב"ספר הג'ונגל" בגרסתו החדשה (2016) נעשה שימוש באופיין של הדמויות ובחלק מהשירים אבל הסיפור ינק יותר מהספר המקורי של קיפלינג כולל סוף שאין בו שיבה לחיקו החם של כפר בני האדם. ב"מליפיסנט", המהווה נקודת מבט אלטרנטיבית ל"היפהפיה הנרדמת", אנחנו מקבלים טוויסט פמיניסטי בו גברים מרושעים מחריבים את העולם ונשים יוצרות אחווה הרמונית. דיסני העניקו לנו גם גרסה חדשה ל"סינדרלה" ול"חברי הדרקון אליוט" ובימים אלו עובדים על גרסה חדשה למולאן ואפילו גרסה של טים ברטון לדמבו(!).

במקרה של "היפה והחיה", שהיה סרט האנימציה הראשון שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, ההצדקה לעיבוד מחודש לא מובנת מאליה וחובת ההוכחה היא על הבמאי והתסריטאי בבואם להתעלות או לפחות להשתוות ליצירת המופת. הסיפור בכללותו נאמן למקור, אולי אופילו נאמן מדי. מלבד תוספות של שירים וקטעי סיפור (מיותרים ברובם) הסיפור נותר כשהיה ונראה לא פעם כגרסה קולנועית למיוסיקל בימתי.

landscape-1478513055-beast-and-belle

בניגוד לסרטים "המצוירים" המקוריים, הגרסאות החדשות של דיסני אינן נחשבות לסרטי אנימציה על אף שהן מכילות כמויות נדיבות של אנימציית מחשב ואפקטים. "ספר הג'ונגל" החדש גדוש באנימציה שכזו במיוחד ולמעשה השחקן החי היחיד בו הוא הילד המשחק את מוגלי כשלצידו רק חיות יצירות מחשב בתפאורת ג'ונגל וירטואלי.

במישור האמנותי "היפה והחיה" המקורי היה סרט אנימציה במלוא מובן המילה ולא רק כמדיום. המפגש בין הגיבורה, בל, לטירה המכושפת היה גם המפגש שלנו הצופים עם רעיו האנימציה שבו הדומם מקבל חיים. כל דמות בסרט היא מופת של אנימציית אופי כאשר היא משתלבת באופן מושלם עם המבנה הפיזי של הכלי בו היא כלואה. עליהם מנצח בגאון הנסיך – אדם הכלוא בגוף חייתי המוציא ממנו את כל הכעסים ופרצי האלימות שנפשו רוויה בהם. כלי הבית בסרט, על אף שהם מונפשים בציור ידני, מצליחים להפתיע, לרגש ולהצחיק בכל פעם שהם מתעוררים לחיים. מבחינה הזו זהו סרט שאינו עשוי בטכניקה מונפשת בלבד אלא הוא מדבר על מהות האנימציה, על ראיית חפצים דוממים וציורים סטטיים כבעלי נשמה ואישיות עצמאית.

האנימטור גלן קין, האחראי על החיה בנה את דמותו משברי חיות: מעט באבון, קרני ראם, גב של באפלו וטופרי דוב, בקולאז' שיוצר חיה חדשה שהיא בו זמנית טבעית ואגדתית לחלוטין.

החיה וכלי הבית בגרסה החדשה מונפשים גם הם באופן ראליסטי ביותר מבחינת החומריות והפיסיקה של הדמויות. אך דווקא עובדה זו מחדדת את ההבדל שבין אנימציית אפקטים להנפשה. בעוד הדמויות המקוריות היו מצויירות, מעשה ידי אדם, והחיים שלהן היו אמיתיים בעולם בו מתרחש הסיפור, גושי המתכת והעץ המדברים בגרסת 2017 מתנהגים כאילו הם נועדו להרשים אותנו הצופים אך לא יוצרים את התחושה שהם מתקיימים באמת.

beauty-and-the-beast-chip

קשה להאשים בכך את דיסני. הצורך ליצור ספקטקל קולנועי בעידן שלנו, ובעיקר כאשר יש צורך לחדש בתלת מימד, חייב לבוא על חשבון החלטות בימוי ובניית דמויות מעודנות יותר. הסרט גדוש בתנועות מצלמה, אורות מנצנצים, הפחדות תלת מימדיות (כמו כדור שלג ענק העף לכיוון הצופים) וכל זה מונע מאיתנו לשבת ברוגע ולהעריך דבר כמו ניואנס בהבעה של דמות. הדבר המדהים הוא שהסרט המקורי גדוש בניואנסים שכאלו. כמעט כל רגע בו מדויק להפליא בתזמון שלו ובדיוק ההבעה של הדמויות, שחלקן חסר גפיים וחלקן חסר פנים. בדרך זו אנו נדרשים להשלים בדמיוננו את הדמות השלמה המסתתרת מאחורי מתלה מעילים חסר פנים.

במסגרת הניסיון המאולץ לחדש על גבי המקור, כמעט כל רגע בסרט המקורי משוחזר בגרסה החדשה בתוספת פאנץ' שלא היה שם קודם לכן. לאורך הצפייה ישנה הרגשה כאילו היוצרים אומרים לנו שאנחנו כבר מכירים את הסרט ולכן מה שנקבל זה וריאציה מוחצנת. העניין הוא שהיצירה המקורית הייתה כל כך מדויקת בבדיחות שלה, כמו ברגעים הרגשיים, שכל ניסיון לעשות וריאציה על הנושא רק חושפת עד כמה זה היה מזוכך במקור. או כמו שקגוורת' (השעון) אומר בסרט המקורי: "אם זה לא בארוק אל תתקן את זה". ואכן בכל שלב של הסרט מצאתי עצמי מתגעגע לסרט הישן. לא רק בגלל שאני תופס אותו כאחד משיאי היצירה של דיסני ברנסנס השני שלהם אלא שהסרט החדש עצמו מאלץ אותי שוב ושוב לעשות את ההשוואה, בה הוא תמיד נשאר מרשים וצבעוני אך דל מבחינת רגש ועומק. ניתן לציין כי אפילו השחקנים האנושיים נופלים ברמת המשחק שלהם מדמויות האנימציה המקוריות, וזו כבר הפתעה של ממש.

כשניסיתי להבין מדוע המשחק האנושי בסרט משונה בעיני התגברה ההבנה שהשחקנים עצמם מודעים לכך שהם פועלים כמוצר נוסף בתוך "פאנדום" כלומר בתוך עולם מעריצים שנסוב סביב מותג תרבות פופולרי ובו אינספור התייחסויות לאותו מותג. עולם שהוא גדול בהרבה ממידותיהם כשחקנים בתפקיד ספציפי. לאורך הסרט נדמה שכל הדמויות מודעות לגירסא המקורית ולכן מתנהגות כאילו הן בתחפושת (בל מתרגשת להיות נסיכת דיסני) או בגרסה פרודית (כמו בשיר "התכבדי" בו הכלים מסלקים את האוכל במופגן מהשולחן לפני שבל טועמת משהו כקריצה לסצינה המקורית בה הדבר נעשה כבדרך אגב). גם הטוויסטים מאופיינים במאפיינים מעולם הפאנדום, כמו שימת דגש מוגזם על תלבושות ותחפושות, וריאציות על הדיאלוג המקורי (החיה בסרט אומר משפט שבמקור נאמר על ידי דמות אחרת בהקשר אחר), יצירת מערכות יחסית קוויריות לדמויות המקוריות ועוד.

בדרך כלל גישה זו יכולה להיות מהנה מאוד ולהגדיר את מערכת היחסים בין המקור לחידוש כמעין "מחווה". נעשה גם ניסיון להעשיר במעט את הרקע הפסיכולוגי של הדמויות, וגם זאת מבלי להזיק למבנה המוכר. אך ישנו מקרה אחד בו גישת הפאנדום חוטאת למקור באופן מהותי – באפיון דמותו של החיה.

לקראת סוף הסרט, החיה מעיד על עצמו: "אני לא חיה". למה הוא מתכוון? קצת קודם לכן בל אומרת עליו "הוא לא מפלצת" אבל היא לא מתכחשת לכך שהוא חיה. ואילו פה, החיה החדש אינו שונה בהרבה מאדם חם מזג, אבל הוא כבר לא "חיה" במובן המיתי, הטבעי המהותי-קיומי של המילה. הדבר בא לידי ביטוי בעמידתו, מבנה גופו ותנועותיו, כמו גם בשימוש במנעד היכולות החייתיים ובשפת הגוף שלו. החיה החדש, בהמשך לגישת הפאנדום, רק מחופש לחיה. רוב הסרט הוא מתנועע כאדם פרט לרגעי אקשן נדירים בהם הוא נזכר לפתע להשתמש ביכולותיו החייתיות שמתגלות לרגע ככוחות-על. זה מוזר בעיקר כי בסרט עצמו לא מדובר בשחקן בתחפושת אלא ביציר מחשב. על כך בדיוק כתב טולקין בספרו "על עץ ועלה", שהמעשייה "הנסיכה והצפרדע" אינה בא לעודד נישואי נסיכות וצפרדעים חלילה, אלא שהוא מבוסס על ההנחה שנישואין בין אדם לצפרדע הם אבסורד. אולי העובדה שכיום לא תקין לשפוט כמעט שום מערכת יחסים גורמת לכך שנישואין בין חיה לאישה אינם דבר מגונה או לפחות הם משהו שהתקינות הפוליטית לא מאפשרת לגחך או להזדעזע למולו כבעבר. וכך האבחנה החד-משמעית בין עולם הטבע הפראי לזה האנושי כבר אינה תקפה. בעולם כזה השיפוטיות מול דמותו של החיה חוזרת להיות שיפוטיות התנהגותית ולא מהותית-ביולוגית. כך מרכיב בסיסי בכוחה של האגדה ובאיפיון דמות החיה מתרוקן ממשמעותו וכאשר בל עוזבת את הטירה במקום אותה זעקת לב שבור של חיה פצועה אנחנו מקבלים שיר נוגה בסגנון ז'אן ולז'אן המיוסר…

חיה כזו היא פחות חיה. היא נטולת ציפורניים ושיניים. ואם מישהו מיוצרי הסרט חשב שתרבותיות בלבד היא היא הביטוי לאנושיות, הוא כנראה לא באמת ירד לעומקו של הסרט עליו הוא עובד.

 

יוני שלמון – ראש מחלקת אנימציה במנשר, אנימטור, בלוגר ואב לשלושה.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. מאת עירית:

    בעיניי, הבעיה הרבה יותר חמורה. דיסני נוהגים לנכס לעצמם מגוון סיפורים ואגדות ותוך כדי כך לשנות לחלוטין את התוכן המקורי. זה היה נכון ב"פינוקיו", עוד יותר נכון ב"עליסה בארץ הפלאות" והכי נכון (ונורא) ב"בת הים הקטנה", שגם הוא עומד להפוך לסרט מצולם.
    אולי מדובר בסרטים קלאסיים של דיסני, אבל חשוב לזכור שבראש ובראשונה מדובר ביצירות ספרותיות קלאסיות, פרט "קטן" שדיסני מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח כדי להמשיך את המסורת המסחרית שלהם. יש להם דרך פעולה מוכרת: הם יוצרים סרט אנימציה לפי סיפור/אגדה שמשנה לגמרי את המקור ואחר כך יוצרים סרט מצולם שמבוסס על ה"קלאסיקה" של דיסני, שכאמור מבוססת על תוכן שכל קשר בינו לבין הגרסה של דיסני מקרי בהחלט.
    בכלל, בשנים האחרונות יש לי תחושה שכל סרט שדיסני מפיקים נועד למטרה אחת ויחידה: למכור מוצרים קשורים (מישהו הזכיר את אלזה?). למרבה הצער, דיסני של היום היא ממש לא מה שהיתה פעם.

  2. מאת יוני:

    הי עירית. את כותבת דבר והיפוכו. דיסני מאז ומעולם ניכסו אגדות לעצמם, זה לא חדש. ומצד שני את אומרת "זה לא מה שהיה פעם". ואני חייב לומר שיחסית לפוטנציאל המסחור דיסני עושים מאמץ גדול מאוד כדי להוציא מוצרים איכותיים ולהתחדש על הדרך. מואנה וזוטרופוליס הם יצירות נהדרות וחדשות מהניילון. הלוואי עלינו מסחור כזה.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.