1 כללי

סיפור על שני חברים / דב אלפון

בלעדי - אחרית הדבר שכתב דב אלפון על יוצרי "ניקולא הקטן", והפרק הראשון מתוך הספר השלישי בסדרה, "ההפסקה הגדולה של ניקולא הקטן"

ספטמבר 1, 2019  

בימים אלו רואה אור התרגום העברי לספר "ההפסקה הגדולה של ניקולא הקטן" מאת ז'אן-ז'אק סמפה ורנה גוסיני, בתרגומה של מיכל פז-קלפ (הוצאת "כנרת זב"מ"). לכבוד המאורע אנו גאים לפרסם את אחרית הדבר שכתב דב אלפון למהדורה העברית הראשונה של הספר הראשון בסדרה. הטקסט נכתב בשנת 2005, ופורסם רק באותה מהדורה, כך שלא ניתן למצוא אותו היום בדפוס. בנוסף, מצורף הפרק הראשון מתוך הספר החדש.

כריכת הספר (יח"צ)

זה סיפור על שני חברים שלא מצאו עבודה, בפריז של 1955. אחד היה בן עשרים ושלוש ולא ידע שהוא עתיד להיות למאייר הראשי של ה"ניו יורקר" ושל מגזינים רבים נוספים ברחבי העולם. השני היה בן עשרים ותשע ואיש לא חשד שהוא יהיה הסופר הצרפתי הפופולרי ביותר במאה העשרים. הראשון, ז'אן־ז'אק סמפה, שהִרבה לספר על ילדותו, שהיתה רצופה במעשי קונדס בחצר בית הספר. השני, רנה גוסיני, דווקא היה תלמיד מנומס ושקדן, וחשב שהזיכרונות האלה של חברו ממש מצחיקים, ושאולי אפשר לעשות איתם משהו. כך, במפגשים עליזים ויצירתיים שנמשכו יותר מארבע שנים, נולד לבסוף "ניקולא הקטן".

איור של ז'אן-ז'אק סמפה

אם ילדים (והוריהם) נהנים מהרפתקאותיו של "ניקולא הקטן" במדינות רבות כל כך – הספר תורגם לשלושים לשונות וזכה למעמד של ספר פולחן מטוקיו עד ונקובר – זה אולי משום שניקולא הקטן, ילד שמצטייר בעיני הקוראים כתלמיד צרפתי טיפוסי, הוא פרי דמיונו של סופר שלא גדל בצרפת כלל ועיקר.

רנה גוסיני היה בנם של שני פליטים, שמחה גוסיני, כימאי יהודי פולני שהיגר לפריז במלחמת העולם הראשונה, ואנה ברזניאק, מתרגמת אשר אביה, שהיה הרב של עיירה יהודית באוקראינה, ברח מאימת הפוגרומים. משפחתה עסקה במו״לות במשך דורות רבים, ובין השאר הוציאה לאור את המילון היידי־עברי הראשון.

גוסיני נולד אם כן למשפחה קוסמופוליטית, אולם היכרותו עם העולם הגדול רק החלה׃ שנתיים אחרי שנולד בפריז קיבל אביו משרה של מהנדס בדרום־אמריקה, ובשנת 1928 היגרה כל המשפחה לבואנוס איירס. ילדותו של גוסיני עברה עליו בארגנטינה, בברזיל ובאורוגוואי. הוא קרא ספרים ללא הפסקה, בשפות שונות, אולם מוריו האמינו שכישרונו הגדול הוא דווקא ציור. הוא נמשך לקומיקס האמריקאי, ובשנת 1940, בהיותו בן ארבע־עשרה, אף צייר ספר קומיקס על גיבור־על היוצא להילחם בהיטלר.

רנה גוסיני (מתוך: ויקיפדיה)

מותו הפתאומי של אביו, בשנת 1943, אילץ אותו לזנוח את הלימודים ולחפש עבודה. הוא יצא לניו יורק וניסה למכור את איוריו במשרדי פרסום, אך לשווא. הוא התפרנס מעבודות תרגום במשרד פרסום קטן, ואפשר שהיה נותר מתרגם אלמלא פגש שם קבוצת מאיירים שרצו להקים עיתון קומיקס. כך סייע גוסיני לייסד את "Mad Magazine", שהפך מאוחר יותר לעיתון הקומיקס הנפוץ בעולם. בעידודם של חבריו החדשים, גוסיני כתב ואייר שלושה ספרי ילדים ושני ספרי קומיקס, אשר זכו להצלחה.

בשנת 1950 החליט סופית לחזור לצרפת ולנסות שם את כוחו. עורכי העיתונים שנפגש אתם התלהבו מרמת הכתיבה של סיפורי הילדים שהוא פרסם באמריקה, ופחות מרמת האיור. הם הכירו לו מאייר, אלבר אודרזו, והציעו שהשניים יעבדו כצוות. ואכן, גוסיני־אודרזו יצרו יחדיו כבר באותה השנה שבע סדרות קומיקס שזכו להצלחה. הם עדיין לא ידעו שפחות מעשר שנים אחר כך הם עתידים להפוך למולטי־מיליונרים בזכותה של אחת הדמויות שיצרו יחדיו, "אסטריקס".

חמש שנים לפני הפריצה הגדולה שלו, בשנת 1955, פגש גוסיני את אחד המאיירים הגדולים ביותר של המאה, ז'אן־ז'אק סמפה. סמפה היה אז בן עשרים ושלוש, צעיר בשש שנים מגוסיני, אך כבר מפורסם. היתה לו פינה קבועה בשם "ניקולא הקטן" בעיתון בלגי, על תלמיד שובב וחבורתו, והשניים ניסו לשתף פעולה ביצירת סדרת קומיקס דומה.

כריכת המהדורה העברית של הוצאת "כנרת"

ברגע שגוסיני ראה את סמפה מצייר, החליט להפסיק לצייר בעצמו. חלום הילדות להיות לאמן קומיקס גדול התפוגג באחת, ופינה את מקומו למשימה בוערת ואולי אף קשה יותר׃ להפוך לסופר אמתי. היה עליו לכתוב את הרפתקאותיו של ניקולא הקטן, למרות בעיה קטנה אחת – לא היה לו מושג כיצד מתנהג תלמיד צרפתי. הוא כתב טקסט לסדרת הקומיקס "ניקולא הקטן", אך לא היה מרוצה. ואז החל שיתוף הפעולה האמיתי בין השניים, שאותו תיאר סמפה בספרו "החתולים ואני"׃

"גרתי אז בעליית גג. גוסיני היה בא אלי, עולה ברגל שש קומות. הייתי משחזר באוזניו מעשי קונדס שלי מהילדות, לא דברים מאוד מקוריים, אבל הם אפשרו לו להבין טוב יותר את האווירה בבתי הספר בצרפת. הוא היה רושם הכול בפנקס שהוציא מכיס חליפתו. כעבור שבועות הוא הופיע עם עמודים מודפסים והקריא לי את הסיפור הראשון, ובו ילדים בעלי שמות מוזרים. רק לאחד מהם היה שם נורמלי, ניקולא עצמו. באופן ברור, זה היה בן דמותו של גוסיני. הרעיון לספר את כל החוויות הללו מנקודת מבטו של ילד היה פשוט גאוני וכבש אותי מיד."

ואכן, לאורך כל הסיפורים מביט ניקולא הקטן בתימהון הולך וגובר בחבורת הילדים המקיפה אותו, אבל הוא עצמו ממעט מאוד לפעול. הוא המשקיף המוחלט, דמות המספר הקלאסית של הספרות הצרפתית. סמפה זיהה מיד את הפוטנציאל ודחק בגוסיני להמשיך. מכיוון שגוסיני עצמו היה תלמיד שקדן שתמיד הכין שיעורים בזמן, סיפוריו של סמפה היו חומר הגלם היחיד שממנו היה יכול לשאוב השראה. וכך, במשך ארבע שנים תמימות, נפגשו השניים מדי שבוע, האחד מספר ומאייר, השני ממציא וכותב. "היו לנו למעלה ממאתיים פגישות סביב ניקולא הקטן," אמר גוסיני בראיון מאוחר, "אני חושב שלו היינו ממשיכים בהן היינו כבר חונקים זה את זה."

הסיפורים נכתבו לאט, תוך הקפדה על כל מילה, על כל ניואנס, על כל פרט. כמו יצירות מופת רבות אחרות, ההצלחה לא היתה מיידית. סיפורי "לה פטי ניקולא" פורסמו תחילה בעיתון, בשנת 1959, וידעו תהודה רבה. אולם הספר אשר כינס את הסיפורים הללו – גרסתו העברית ראתה אור בסוף שנת 2005 בהוצאת "כנרת" – נכשל מסחרית בשנה הראשונה. הוצאת "דנואל" שקלה להפסיק את הפצתו, והעורך הראשי היה צריך לאיים בהתפטרות כדי ש"ניקולא הקטן" לא יועלם מהקטלוג. הוא ניצל, כיאה לגיבור מיתולוגי, בדרך נס.

תחילה היו אלה חנויות הספרים ברחבי צרפת אשר תמכו בספר כנגד כל הסיכויים. באותה התקופה העניקה ההוצאה כותר חינם על כל תריסר כותרים שחנות הזמינה, ובאופן שיטתי החנויות בחרו ב"ניקולא הקטן" כספר השלושה־עשר שלהן. גם ההצלחה של גוסיני עם "אסטריקס" עשתה את שלה.

ואז קרה הדבר המוזר באמת׃ הפופולריות של "ניקולא הקטן" צמחה דווקא ככל שהשנים חלפו. בשנת 1961 הוא עוד היה קוריוז; בסוף שנות השישים הוא כבר היה גיבור תרבות; בשנת 1982 הספר הופץ גם במהדורת כיס, כולל שלושה המשכים, ובסוף שנות התשעים הפך "ניקולא הקטן" לרב־מכר עולמי, המתורגם לשלושים שפות. נראה שגם הניסיון ההרואי של המהדורה העברית הראשונה של "ניקולא הקטן", בהוצאה פרטית של חנות הספרים התל אביבית "לה נובל ליבררי", הקדים את זמנו. ניקולא משגשג דווקא במאה העשרים ואחת. בשנת 2004 הוא נבחר לספר הילדים האהוב ביותר על הצרפתים, לפני "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט־אכזופרי.

התרגום הראשון של הספר לעברית

 

נראה, אם כן, שכוח המשיכה העיקרי של ניקולא הוא הגעגוע. לא סתם געגוע, אלא געגוע לחוויה שרוב הקוראים לא מכירים כלל, ולו רק כי היא מתרחשת בעולם הדמיוני שברא רנה גוסיני – האיש שכל כך רצה להיות ילד צרפתי שובב שלא מכין שיעורים.

 

הַהַפְסָקָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל נִיקוֹלָא הַקָּטָן

(תרגום: מיכל פז קלפ)

שָׁלְחוּ אֶת אַלְסֵסְט הַבַּיְתָה

הַיּוֹם קָרָה מַשֶּׁהוּ נוֹרָא בַּבֵּית סֵפֶר: שָׁלְחוּ אֶת אַלְסֵסְט הַבַּיְתָה! כֻּלָּנוּ שִׂחַקְנוּ "תִּפְסוּנִי". אַתֶּם יוֹדְעִים אֵיךְ מְשַׂחֲקִים: מִי שֶׁהַכַּדּוּר אֶצְלוֹ הוּא הַתּוֹפֵס, וְהוּא מְנַסֶּה לִפְגֹּעַ עִם הַכַּדּוּר בְּחָבֵר, וְאָז הֶחָבֵר בּוֹכֶה וְהוֹפֵךְ לְתוֹפֵס בְּעַצְמוֹ. זֶה מַמָּשׁ מַדְלִיק.

הַיְּחִידִים שֶׁלֹּא שִׂחֲקוּ הָיוּ זֵ'אוֹפְרוּאָה, שֶׁלֹּא בָּא הַיּוֹם, אָנִיאָן, שֶׁתָּמִיד חוֹזֵר עַל הַחֹמֶר בַּהַפְסָקוֹת, וְאַלְסֵסְט, שֶׁאָכַל אֶת הַלֶּחֶם־עִם־הָרִבָּה־שֶׁל־הַבֹּקֶר הָאַחֲרוֹן שֶׁלּוֹ. אַלְסֵסְט תָּמִיד שׁוֹמֵר אֶת הַפְּרוּסָה הֲכִי גְּדוֹלָה לַהַפְסָקָה הַשְּׁנִיָּה, שֶׁהִיא קְצָת יוֹתֵר אֲרֻכָּה מֵהַהַפְסָקוֹת הָאֲחֵרוֹת. הַתּוֹפֵס הָיָה אוֹד, וְזֶה לֹא קוֹרֶה הַרְבֵּה; בִּגְלַל שֶׁהוּא מַמָּשׁ חָזָק, תָּמִיד מְנַסִּים לֹא לִפְגֹּעַ בּוֹ עִם הַכַּדּוּר, כִּי כְּשֶׁהוּא הַתּוֹפֵס, הוּא מַמָּשׁ מַכְאִיב. הַיּוֹם אוֹד כִּוֵּן עַל קְלוֹטֵר, שֶׁהִשְׁתַּטֵּחַ עַל הָרִצְפָּה עִם יָדַיִם עַל הָרֹאשׁ; הַכַּדּוּר עָבַר מֵעָלָיו וּבּוּם! פָּגַע בַּגַּב שֶׁל אַלְסֵסְט, שֶׁהִפִּיל אֶת הַלֶּחֶם שֶׁלּוֹ, שֶׁנָּפַל בְּדִיּוּק עַל הַצַּד עִם הָרִבָּה. זֶה מַמָּשׁ לֹא מָצָא חֵן בְּעֵינֵי אַלְסֵסְט; הוּא נִהְיָה אָדֹם כֻּלּוֹ וְהִתְחִיל לִצְרֹחַ. אָז מָרָק־חַם – זֶה הַמּוֹרֶה הַמַּשְׁגִּיחַ שֶׁלָּנוּ – בָּא בְּרִיצָה כְּדֵי לִרְאוֹת מָה קָרָה. אֲבָל דָּבָר אֶחָד הוּא לֹא רָאָה – אֶת הַפְּרוּסָה – וְהוּא דָּרַךְ עָלֶיהָ, הֶחְלִיק וְכִמְעַט נָפַל.

מָרָק־חַם הָיָה הָמוּם, כָּל הַנַּעַל שֶׁלּוֹ הָיְתָה מְכֻסָּה רִבָּה. אַלְסֵסְט מַמָּשׁ הִשְׁתַּגֵּעַ, הוּא נוֹפֵף בַּיָּדַיִם וְצָרַח:

"חֲתִיכַת סָתוּם בָּרִבּוּעַ! אוּלַי תִּסְתַּכֵּל אֵיפֹה אַתָּה דּוֹרֵךְ? לֹא, בֶּאֱמֶת, אֲנִי לֹא צוֹחֵק אִתְּךָ!"

אַלְסֵסְט הָיָה מַמָּשׁ מְעֻצְבָּן; צָרִיךְ לְהַגִּיד שֶׁאָסוּר לְהִתְעַסֵּק עִם הָאֹכֶל שֶׁל אַלְסֵסְט, בֶּטַח לֹא עִם הַפְּרוּסָה שֶׁל הַהַפְסָקָה הַשְּׁנִיָּה. גַּם מָרָק־חַם לֹא הָיָה מְרֻצֶּה.

"הִסְתַּכֵּל לִי בָּעֵינַיִם," הוּא אָמַר לְאַלְסֵסְט, "מָה אָמַרְתָּ הָרֶגַע?"

"אָמַרְתִּי חֲתִיכַת סָתוּם בָּרִבּוּעַ, אֵין לְךָ זְכוּת לִדְרֹךְ לִי עַל הַלֶּחֶם!" צָרַח אַלְסֵסְט.

אָז מָרָק־חַם תָּפַס אֶת אַלְסֵסְט בַּיָּד וְלָקַח אוֹתוֹ מִשָּׁם. כְּשֶׁהוּא הָלַךְ, הַנַּעַל שֶׁלּוֹ הִשְׁמִיעָה קוֹלוֹת שְׁוִייק, שְׁוִייק, בִּגְלַל הָרִבָּה.

וְאָז מֶסְיֶה מוּשְׁמוּשׁ הִשְׁמִיעַ אֶת הַצִּלְצוּל שֶׁל סוֹף הַהַפְסָקָה. מֶסְיֶה מוּשְׁמוּשׁ הוּא מוֹרֶה מַשְׁגִּיחַ חָדָשׁ, וְעוֹד לֹא הִסְפַּקְנוּ לְהַמְצִיא לוֹ שֵׁם מַצְחִיק. נִכְנַסְנוּ לַכִּתָּה וְאַלְסֵסְט עֲדַיִן לֹא חָזַר. הַמְּחַנֶּכֶת הָיְתָה מַמָּשׁ מֻפְתַּעַת.

"אֵיפֹה אַלְסֵסְט?" הִיא שָׁאֲלָה אוֹתָנוּ.

כֻּלָּנוּ הִתְכַּוַּנּוּ לַעֲנוֹת לָהּ, אֲבָל אָז הַדֶּלֶת שֶׁל הַכִּתָּה נִפְתְּחָה וְהַמְּנַהֵל נִכְנַס, עִם אַלְסֵסְט וּמָרָק־חַם.

"לַעֲמֹד!" אָמְרָה הַמְּחַנֶּכֶת.

"לָשֶׁבֶת!" אָמַר הַמְּנַהֵל.

הַמְּנַהֵל לֹא נִרְאָה מְרֻצֶּה; גַּם מָרָק־חַם לֹא; הַפָּנִים הָעֲגֻלּוֹת שֶׁל אַלְסֵסְט הָיוּ רְטוּבוֹת מִדְּמָעוֹת וְהוּא מָשַׁךְ בָּאַף.

"יְלָדַי," אָמַר הַמְּנַהֵל, "חֲבֵרְכֶם פָּנָה בְּחֻצְפָּה בַּל תְּתֹאַר אֶל מָרָק… אֶל מֶסְיֶה דְיוּבּוֹן. אֵין הֶסְבֵּר מְסַפֵּק לְחֹסֶר כָּבוֹד שֶׁכָּזֶה כְּלַפֵּי אָדָם בּוֹגֵר וּבָכִיר. מִשּׁוּם כָּךְ חֲבֵרְכֶם יִשָּׁלַח הַבַּיְתָה. לֹא, הוּא לֹא חָשַׁב עַל הַכְּאֵב הֶעָצוּם שֶׁיִּגְרֹם לְהוֹרָיו. וְאִם לֹא יְשַׁפֵּר אֶת דְּרָכָיו בֶּעָתִיד, הוּא יִמְצָא אֶת עַצְמוֹ בַּכֶּלֶא, כְּפִי שֶׁקּוֹרֶה תָּמִיד לְכָל הַבּוּרִים. רְאוּ זֹאת כְּאַזְהָרָה לְכֻלְּכֶם!"

וְאָז הַמְּנַהֵל אָמַר לְאַלְסֵסְט לָקַחַת אֶת הַדְּבָרִים שֶׁלּוֹ. אַלְסֵסְט אָסַף אוֹתָם בְּבֶכִי, וְאָז הוּא עָזַב, עִם הַמְּנַהֵל וּמָרָק־חַם.

כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מַמָּשׁ עֲצוּבִים. גַּם הַמְּחַנֶּכֶת.

"אֲנַסֶּה לְטַפֵּל בָּזֶה," הִיא הִבְטִיחָה לָנוּ.

הִיא כָּזֹאתִי מַדְלִיקָה, הַמְּחַנֶּכֶת שֶׁלָּנוּ!

כְּשֶׁיָּצָאנוּ מִבֵּית סֵפֶר, רָאִינוּ אֶת אַלְסֵסְט, שֶׁחִכָּה לָנוּ בַּפִּנָּה שֶׁל הָרְחוֹב וְאָכַל קְרוּאָסוֹן שׁוֹקוֹלָד. הִתְקָרַבְנוּ אֵלָיו, וְהוּא נִרְאָה עָצוּב נוֹרָא.

"עוֹד לֹא חָזַרְתָּ הַבַּיְתָה?" שָׁאַלְתִּי.

"מָה פִּתְאוֹם," עָנָה אַלְסֵסְט, "אֲבָל כְּדַאי מְאוֹד שֶׁאֲנִי אֵלֵךְ, כִּי עוֹד מְעַט אוֹכְלִים אֲרוּחַת צָהֳרַיִם. מִתְעָרֵב אִתְּכֶם שֶׁאַחֲרֵי שֶׁאֲנִי אֲסַפֵּר לְאִמָּא וְאַבָּא מָה קָרָה, הֵם לֹא יִתְּנוּ לִי קִנּוּחַ. אָה! אֵיזֶה יוֹם, אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם…"

וְאַלְסֵסְט עָזַב. הוּא הָלַךְ לְאַט וְגָרַר אֶת הָרַגְלַיִם. נִרְאָה שֶׁאֲפִלּוּ לֶאֱכֹל הוּא הִתְאַמֵּץ. אַלְסֵסְט הַמִּסְכֵּן, מַמָּשׁ רִחַמְנוּ עָלָיו.

וְאָז, אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם רָאִינוּ אֶת אִמָּא שֶׁל אַלְסֵסְט מַגִּיעָה לַבֵּית סֵפֶר. הִיא הֶחְזִיקָה אֶת אַלְסֵסְט בַּיָּד וְלֹא נִרְאֲתָה מְרֻצָּה. הֵם נִכְנְסוּ לַמִּשְׂרָד שֶׁל הַמְּנַהֵל וְגַם מָרָק־חַם הָלַךְ לְשָׁם.

וּקְצָת יוֹתֵר מְאֻחָר, כְּשֶׁהָיִינוּ בַּכִּתָּה, הַמְּנַהֵל נִכְנַס עִם אַלְסֵסְט וְעִם חִיּוּךְ גָּדוֹל עַל הַפַּרְצוּף.

"לַעֲמֹד!" אָמְרָה הַמְּחַנֶּכֶת.

"לָשֶׁבֶת!" אָמַר הַמְּנַהֵל.

וְאָז הוּא הִסְבִּיר לָנוּ שֶׁהוּא הֶחְלִיט לָתֵת לְאַלְסֵסְט עוֹד הִזְדַּמְּנוּת. הוּא אָמַר שֶׁהוּא עָשָׂה אֶת זֶה כִּי חָשַׁב עַל הַהוֹרִים שֶׁל הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ שֶׁהָיוּ מַמָּשׁ עֲצוּבִים מֵהַמַּחְשָׁבָה שֶׁהַבֵּן שֶׁלָּהֶם עָלוּל לִהְיוֹת בּוּר וְלִמְצֹא אֶת עַצְמוֹ בַּכֶּלֶא.

"חֲבֵרְכֶם הִתְנַצֵּל בִּפְנֵי מֶסְיֶה דְיוּבּוֹן, שֶׁבְּטוּבוֹ הוֹאִיל לְקַבֵּל אֶת הַהִתְנַצְּלוּת," אָמַר הַמְּנַהֵל. "כֻּלִּי תִּקְוָה שֶׁחֲבֵרְכֶם יַעֲרִיךְ אֶת הַמֶּחֱוָה הַזּוֹ וְכִי בֶּעָתִיד, לְאַחַר שֶׁהֵפִיק לְקָחִים מִמִּקְרֶה מְצַעֵר זֶה, יִמְצָא אֶת הַדֶּרֶךְ לְכַפֵּר בְּהִתְנַהֲגוּתוֹ עַל הָעָוֶל הַנּוֹרָא שֶׁעוֹלֵל הַיּוֹם. נָכוֹן?"

"אָהָא… כֵּן," עָנָה אַלְסֵסְט.

הַמְּנַהֵל הִסְתַּכֵּל עָלָיו, פָּתַח אֶת הַפֶּה, הִשְׁמִיעַ אֲנָחָה וְהָלַךְ.

אֲנַחְנוּ הָיִינוּ מַמָּשׁ מְרֻצִּים. כֻּלָּנוּ הִתְחַלְנוּ לְדַבֵּר בְּבַת אַחַת, אֲבָל הַמְּחַנֶּכֶת דָּפְקָה עַל הַשֻּׁלְחָן בַּסַּרְגֵּל וְאָמְרָה:

"כֻּלָּם לָשֶׁבֶת. אַלְסֵסְט, חֲזֹר לִמְקוֹמְךָ וְהִתְנַהֵג יָפֶה. קְלוֹטֵר, גַּשׁ לַלּוּחַ."

כְּשֶׁהִגִּיעַ הַצִּלְצוּל שֶׁל הַהַפְסָקָה כֻּלָּנוּ יָרַדְנוּ לֶחָצֵר, חוּץ מִקְּלוֹטֵר שֶׁהָיָה בְּעֹנֶשׁ, כְּמוֹ בְּכָל פַּעַם שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ לַלּוּחַ. בֶּחָצֵר, כְּשֶׁאַלְסֵסְט אָכַל אֶת הַכָּרִיךְ עִם הַגְּבִינָה שֶׁלּוֹ, שָׁאַלְנוּ אוֹתוֹ מָה קָרָה בַּמִּשְׂרָד שֶׁל הַמְּנַהֵל, וּבְדִיּוּק אָז מָרָק־חַם הִגִּיעַ.

"נוּ, נוּ," הוּא אָמַר, "הָנִיחוּ לַחֲבֵרְכֶם. הַתַּקְרִית מֵהַבֹּקֶר הִסְתַּיְּמָה, לְכוּ לְשַׂחֵק! קָדִימָה!"

וְהוּא תָּפַס אֶת מַקְסָן בַּיָּד וּמַקְסָן הִפִּיל אֶת אַלְסֵסְט, וְהַכָּרִיךְ עִם הַגְּבִינָה נָפַל עַל הָאָרֶץ.

אָז אַלְסֵסְט הִסְתַּכֵּל עַל מָרָק־חַם, הוּא נִהְיָה אָדֹם כֻּלּוֹ, הִתְחִיל לְנוֹפֵף בַּיָּדַיִם וְצָרַח:

"חֲתִיכַת סָתוּם בָּרִבּוּעַ! זֶה לֹא יֵאָמֵן! אַתָּה שׁוּב מַתְחִיל! נוּ, בֶּאֱמֶת, בְּשִׂיא הָרְצִינוּת, אַתָּה מִקְרֶה אָבוּד!"

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. kseal הגיב:

    ניקולא המופלא 🙂

כתיבת תגובה