1 ספרות

סנופי מכה שנית / רחל סטולרו-חיים

על רצועת הקומיקס "פינאטס" ועל הרומן הגרפי שמבוסס עליה וראה אור בעברית - חלק שני

דצמבר 24, 2015  

לקריאת החלק הראשון של המאמר.

מקובל לטעון שדמותו של צ'ארלי בראון התבססה על חוויות הילדות של שולץ, ועל אופיו ואישיותו כאמן צעיר ורעב להכרה. חלק מהמבקרים טענו שבהמשך, בהתאמה להפיכתו של שולץ לעשיר ולמפורסם, תפס סנופי את מקומו של צ'ארלי בראון – דמות מרוכזת בעצמה, שקועה בעולם של דמיונות ופנטזיות. אכן ניתן להניח, כי שולץ בראשית דרכו ובנישואיו הראשונים הכושלים, חש הזדהות עם צ'ארלי בראון הרגיש, המתוסכל, המנסה ונכשל שוב ושוב. לעומתו, שולץ המפורסם והעשיר, שזכה להכרה ולהערצה בזכות אמנותו, היה אולי דומה יותר לסנופי, שחי בעולם פרי דמיונו. אך אפילו סנופי, כאשר נאלץ להתמודד עם המציאות, לא הצליח לשנותה על פי רצונו: שוב ושוב התאכזב מהעולם שראה בו לא יותר מאשר כלב, הפסיד בעקביות בקרב מול החתול האכזרי של השכנים, וחש אבוד וחסר אונים ללא ארוחת הערב שלו.

כמה דמויות משנה, שהיו פעילות ברצועה בתחילת שנות ה-60, מגיחות בספר "סנופי והמרוץ אחר השמיכה" להופעות אורח סתמיות ולא מעניינות: פיג-פן, הילד המלוכלך תמיד, וכן ויולט, שרמי ופאטי – ילדים שתכונות האופי שלהם לא היו חזקות מספיק, וכתוצאה מכך חדל שולץ להשתמש בהם. התעקשותם של היוצרים על דיוק בפרטים ודמויות שאכלסו את הרצועה בשנות ה-60 המוקדמות, גרמה לכך שדמויות מאוחרות יותר – אך משמעותיות בהרבה – נעדרות ממנה. בסוף שנות ה-60 הופיעו פפרמינט פאטי, פרנקלין ומארסי, שהפכו לדמויות אהובות ועוררו הזדהות רבה בקרב קוראי הרצועה. פפרמינט פאטי היא ילדה אתלטית, בת לאב חד הורי, מוכשרת בספורט אך גרועה בלימודים. היא מאוהבת בצ'ארלי בראון, אותו היא מכנה צ'אק, אך הוא מאוהב במישהי אחרת (הילדה הקטנה אדומת השיער, אשר – כיאה לאשת חלומות בלתי מושגת – מעולם לא הופיעה ברצועה. שולץ נשבע שלעולם לא יצייר את דמותה).

פרנקלין

פרנקלין הוא ילד אפרו-אמריקני ההופך לחברו של צ'ארלי בראון, ומארסי היא ילדה ממושקפת, אינטלקטואלית וחובבת קריאה, חברתה ומעריצתה הנאמנה של פפרמינט פאטי. דמותו של פרנקלין האפרו-אמריקני עוררה תגובות חריפות מצד הקוראים. החלטתו של שולץ להפוך את המרחב של "פינאטס" למעורב מבחינה גזעית הייתה נועזת לזמנה. גם דמותה של פפרמינט פאטי עוררה הדים, בהיותה דמות נשית בעלת תכונות שנחשבו לא נשיות, ובזכות המשפחה הלא קונבנציונלית שלה.

כאן מתארת פפרמינט פאטי בפני ליינוס את המפגש שלה עם נערת החלומות של צ'ארלי בראון. היא אומרת: "עמדתי לפני אותה ילדה קטנה אדומת שיער, וראיתי כמה היא יפה… לפתע, הבנתי למה צ'אק תמיד אהב אותה, והבנתי שאיש לא יאהב אותי כך לעולם… התחלתי לבכות, ולא יכולתי להפסיק… התנהגתי כמו טיפשה, אבל לא היה לי אכפת! רק הסתכלתי בה ובכיתי ובכיתי ובכיתי… יש לי אף גדול ולקצוות המפוצלים שלי יש קצוות מפוצלים, ותמיד אהיה משונה למראה ואני חושבת שאני עומדת לבכות שוב…"

משמאל: פפרמינט המקורית של שולץ, מימין: דמותה כפי שהיא מעוצבת בתלת-מימד בסרט פינאטס

משמאל: פפרמינט המקורית של שולץ. מימין: דמותה כפי שהיא מעוצבת בתלת-מימד בסרט "פינאטס".

באמצע שנות ה-60 הופיעה לראשונה דמותו של וודסטוק, ציפור המתקשרת רק עם סנופי. וודסטוק מתבטא באמצעות קווים אלכסוניים קטנים שאינם מובנים לקורא, ובכך הוא מקצין עוד יותר את ההתכנסות הפנימית וחוסר התקשורת החברתית המיוצגים בדמותו של סנופי. יחד עם זאת הוא מרכך את בדידותו של סנופי, בהיותו בין הדמויות היחידות המאפשרות לו לייצר עמו דיאלוג. בספר הוא מצויר רק פעמיים, ואינו זוכה לאינטראקציה עם אף אחת מהדמויות.

וודסטוק וסנופי

שולץ ניצל את הרצועה כדי להביע דעה על נושאים קיומיים, כמו אהבה, בדידות, מערכות יחסים, התמודדות עם מסגרות ועוד. הוא השתמש בנושאים הלקוחים מחיי היום יום של אמריקה, כמו בייסבול, מחנות קיץ, מטלות בית ספר, חגיגות חג המולד, ובכך נטע את גיבוריו עמוק בתרבות האמריקאית. הדמויות התעמתו עם קשיים של קיום יום יומי ותפקוד חברתי, והציגו אסטרטגיות שונות להתמודדות עם חוסר ההבנה וחוסר האמפתיה שהוטחו בפניהם. באווירה עגומה זו, היווה סנופי לעתים הפוגה נחוצה בתוך עולם של דמויות מתוסכלות, המיטלטלות בין אכזבה אחת לשנייה. הסיפור של "פינאטס" הוא בבסיסו סיפור טראגי-קומי – כל הדמויות שואפות לקבל דברים שלעולם אינן מצליחות להשיג, אך בלית ברירה ממשיכות לשאוף ולייחל אליהם, מכוח האינרציה של החיים ושל מבנה האישיות שלהן.

פורסם לראשונה ביולי 1970

פורסם לראשונה ביולי 1970 (לחצו להגדלה)

כוח ההתמדה המפורסם ששולץ העניק לצ'ארלי בראון, לא נופל מכוח ההתמדה של שולץ עצמו. "פינאטס" הייתה חברת אמת נאמנה לכל האנשים הבודדים, המודעים לפגמיהם, חסרי הביטחון והנכשלים. היא לא עסקה במעשי גבורה או בהרפתקאות גדולות, אלא נברה בחולשות, בפחדים ובספקות של גיבוריה. היא הציגה את הדמויות במערומיהן, חשפה את הפגמים ללא היסוס או בושה, ובכך גרמה לקוראיה להרגיש פחות בודדים.

בהחלטה להתמקד בספר בליינוס ובניסיונותיו להיפרד מחפץ המעבר שלו, במקום למשל לקחת את הדמויות לאיזו הרפתקה מלהיבה, יש מרוחו של שולץ. ראויה לציון גם ההחלטה לא להתמקד בסנופי, על אף היותו הדמות הפופולארית ביותר. זה אינו סיפור ילדים אופייני של התגברות על מכשולים והצלחה כנגד כל הסיכויים. הסיפור מסתיים (זהירות, ספויילר) בכך שליינוס מודה באי יכולתו לוותר על שמיכת הביטחון שלו, ומשלים עם עובדה זו. הבעיה המוצגת בתחילת הסיפור זוכה לפתרון לא חינוכי במיוחד (ליינוס מערים על סבתו ונותן לה שמיכה תחליפית), אף אחת מהדמויות אינה עוברת שינוי ניכר לעין, ובסופו חוזרות כולן לאותם דפוסים אופייניים. התהליך שליינוס עובר הוא תהליך פנימי של קבלה והשלמה, והוא מגיע לשיאו במונולוג שבו הוא מדבר על הצורך של כולם בביטחון.

אך הרוח הנוסטלגית השורה על הספר אינה נעדרת בעיות. במהלך הקריאה הרגשתי לא פעם שהיוצרים ניסו להכניס יותר מדי אינפורמציה לספר אחד. בסיפור משובצות סצנות המוקדשות לבדיחות שחזרו פעמים רבות ברצועה המקורית: משחק הבייסבול הכושל, ניסיונותיו של צ'ארלי להעיף עפיפון, ניסיונותיה של לוסי לקבל ביטוי של אהבה מצד שרודר, ושל סאלי לזכות באהבתו של ליינוס. הכוח של התמות הללו היה בחזרה האינסופית, שהניבה בכל פעם פתרון מעט שונה. בסיפור הנפרש על פני שנים, ניתן ואף רצוי לפרוש כמה קווי עלילה. אך מטבע הדברים, קשה להעביר בדיחה חוזרת בספר אחד, שבו ניתן לחזור עליה לא יותר מפעמיים-שלוש. הכוח הנובע מעצם החזרה האינסופית – אובד. נדמה לי שנכון יותר היה להתרכז בקו עלילה אחד ברור מאשר להתעקש להכניס לספר קווי עלילה משניים, שהם אולי אופייניים אך במקביל יוצרים בלבול ברצף הסיפורי.

פורסם לראשונה במאי 1982

פורסם לראשונה במאי 1982

בנוסף, עלילות המשנה שנבחרו מציגות דמויות נשיות שטוחות, דומות מדי זו לזו, ובעיקר דומות ללוסי. כל הילדות בספר מוצגות כמעצבנות, מטיפות ונוזפות, וכאשר אינן עסוקות במתיחת ביקורת, הן חולמות על אהבה ונישואים. גישה זו צורמת ומקוממת בייחוד בשנת 2015, ויותר מכך, היא אינה נאמנה למורשתו של שולץ, שהתייחס למשיכה בין גברים ונשים כאל דבר מורכב ודו-צדדי.

עבודה רבה הושקעה בשימור הקו האופייני, סגנון הדמויות, ההבעות והתנוחות הייחודי לשולץ. הצצה מרתקת לתהליך הזה יש במוסף המקסים שבסוף הספר, המציג רישומים וסקיצות מתהליך העבודה.

מתוך הספר "סנופי והמרוץ אחר השמיכה"

מתוך הספר "סנופי והמרוץ אחר השמיכה"

סגנון האיור ששולץ פיתח, אשר הושפע ממגבלות המקום והדפוס, שירת את הפילוסופיה שלו וגרם לקורא להתמקד בניואנסים הדקים של הסיפור. הדמויות צוירו באופן חסכוני ומדויק, בדגש על הבעות פנים ומחוות קטנות. שולץ עבד לרוב בפורמט קבוע ומצומצם של ארבעה פאנלים, בדרך כלל ללא רקע או עם רקע מינימליסטי ומרומז.

זה הספר הראשון של חבורת "פינאטס" בפורמט של רומן גראפי. כדי להתאים לפורמט, עברו הרצועות הקומיות עליהן מבוסס הסיפור שינוי וארגון מחדש. למשל, רצועה בת ארבעה פאנלים המתארת את סנופי ישן על השמיכה, וממשיך לישון גם לאחר שליינוס מושך אותה תחתיו, זוכה ברומן הגראפי לתפאורה אחרת, לתוספת צבע, ונפרשת על פני עמוד שלם.

 

הקומיקס המקורי משנת 1960

הקומיקס המקורי משנת 1960

מתוך הספר "סנופי והמרוץ אחר השמיכה"

מתוך הספר "סנופי והמרוץ אחר השמיכה"

העיבוד לפורמט של רומן גראפי יצר משהו חדש לגמרי, שמעולם לא נעשה על-ידי שולץ. השפה של שולץ הייתה מצומצמת, חסכונית וברורה. הוא דיבר במלים ותמונות שהיו מובנים לכל אחד. במעבר לרומן גראפי, הורחבה השפה והוכנסו אליה "מלים" ומושגים חדשים, הלקוחים מהשפה של רומנים גראפיים, ומוכרים פחות לקהל הרחב. השפה הפכה עשירה יותר, אך פחות קריאה.

המהלך הזה אינו חסר הגיון: קריאה בספר היא תהליך אטי יותר מקריאה של רצועה קומית בעיתון יומי. רצועה קומית נדרשת להיות ברורה מאוד, ולהעביר את המסר בשניות ספורות. כשאנו לוקחים ספר ליד, אנו מוכנים לעבור תהליך אחר, להשקיע מאמץ רב יותר, להתעכב על כל עמוד. אך המהלך מעלה שאלה – האם ניתן להפריד את הסיפור מהסגנון? האם האופן שבו היוצר בוחר לספר את סיפורו אינו חלק בלתי נפרד מהיצירה? (כאן המקום לציין עובדה מעניינת, אליה שמתי לב בעת כתיבת המאמר: כאשר קוראים את הרצועות הקומיות כפי שפורסמו, טקסט וציור יחד, יש בהן משהו קומי ומתוק. גם כשהן עצובות, העצב הוא מחויך, מריר-מתוק. אך כאשר קוראים את הטקסט בנפרד מהציור, הוא משאיר רושם אחר, הרבה יותר מדכא, אפל ומייאש. נדמה כאילו הקו הקליל של שולץ מונע מהעצב לזלוג החוצה, תוחם אותו בגבולות הפאנל, מרכך והופך אותו קל לעיכול.)

הפורמט המצומצם, מבוסס הפאנלים, היה חלק בלתי נפרד מהקצב של הסיפור. הוא הכתיב סגנון ענייני, מהודק וצנוע. הפאנלים כיוונו את העין לקריאה בסדר מסוים, וחילקו את הסיפור לנקודות זמן. הצופה הביט בדמויות דרך חרך צר שנע רק לרוחב. הדמויות נעו בחסכנות ולא במחוות גדולות, והרקע היה דל בפרטים. זה גרם לכך שכל קו היה בעל חשיבות.
ברומן הגראפי, בו אין מגבלה במבנה העמוד או במספר העמודים, נטלו לעצמם היוצרים את החופש לשחק עם תנועה אורכית ורוחבית, ויצרו מהלכים רבי רושם הנפרשים על פני עמוד או כפולה שלמה. הם השתמשו בטריקים כאלה בעיקר כדי לתאר מסלולי ריצה ארוכים של סנופי, למשל כאשר הוא חותר בעיוורון קדימה לעבר צלחת ארוחת הערב שלו, ומשאיר אחריו שביל של בלבול והרס. חרך ההצצה דרכו הביט הקורא על הדמויות התרחב בספר והפך למצלמה משוכללת. המצלמה משנה זוויות צילום, עולה למבט על, מתרחקת ומתקרבת. כמו כן מוצגות בפני הקורא מספר נקודות זמן בציור אחד – כאשר סנופי רץ, מסלול הריצה שלו מסומן בקו,  לאורך הקו מצוירים הילדים לאחר שסנופי חלף על פניהם, וסנופי עצמו מופיע מספר פעמים. כל זה הופך את הסיפור לתזזיתי ולפרקים מעט מבלבל.

snoopy-41

נראה כי היוצרים נהנו מאוד לפרק ולחבר מחדש את רכיבי הסיפור בפורמט חופשי יותר. הם נהנו כל כך עד שהשתמשו כמעט בכל טריק עיצובי אפשרי. הפאנלים מופיעים ונעלמים באינספור שילובים, גדלים ומידות; הכיתוב משנה גודל וסגנון פעמים רבות; הכול מודגש יותר, דינאמי, גדול וצבעוני (משחקים טיפוגרפיים היו אופייניים לשולץ, אך הם לא חרגו מגבולות הפאנל).

אין ספק שהושקעו מאמצים רבים בהפיכת הספר למושך מבחינה וויזואלית. אך בעיניי, התהליך הזה שינה את אופי הדמויות והסיפור במידה רבה. הכוח של "פינאטס" לא היה בציור וירטואוזי ובמחוות רבות רושם, אלא בצמצום ובהומור היבש והממוקד. סגנון הציור הצבעוני, הראוותני, הסלפסטיקי, יוצר רושם צורמני מעט כשהוא מתנגש בנקודת המבט השולצית – האנושית, הצנועה, הכובשת בפשטותה. שולץ לא נזקק להרבה כדי ליצור קשר עם הקורא – הדמויות שלו הסתפקו בהטיה של הראש, קימוט מצח או מבט עגום, דיברו מעט, במלים פשוטות, ובכל זאת הצליחו שוב ושוב לסדוק את הלב. המהות החמקמקה הזו, המרירה מתוקה, שגרמה לקוראים להתרגש, לחייך ולעקוב בנאמנות אחר עלילותיהם הלא מסעירות של חבורת ילדים וכלב, היא הדבר הקשה ביותר לשחזור.

למעלה: שולץ בתמונה משנת 1956. למטה: שולץ בתחילת שנות התשעים

למעלה: שולץ בתמונה משנת 1956. למטה: שולץ בתחילת שנות התשעים

כוחן של הדמויות ושל העולם שיצר שולץ הוא גדול כל כך, עד שאנשים נוטים להסתכל עליהם כעל אלמנטים עצמאיים. האם יכול סיפור גדול כל כך, רב השפעה ורחב היקף, להסתיים באמת? עד כמה ניתן לנתק את הדמויות מיוצרן? זו שאלה הראויה למאמר נפרד. המציאות הפשוטה היא, שסיפורו השאפתני של שולץ הסתיים עם מותו, ואנו נאלצים להסתפק בתחליפים, או לחזור ולקרוא את המקור.

 

במהלך כתיבת המאמר נחשפתי לכמות רבה של חומר ברשת, הקורא הסקרן מוזמן לקרוא עוד:

פינאטס – האתר הרשמי

הדף של פינאטס באתר Go Comics, המעלה מדי יום רצועה מקורית מהעבר (ניתן לדפדף אחורה באמצעות החיצים).

Peanuts begins באתר Go Comics – השנה, לכבוד יום ההולדת ה 65 לחבורת "פינאטס", פתח האתר דף בו מועלות כל הרצועות החל מהרצועה הראשונה שפורסמה, בתוספת צבע.

– אתר מוזיאון צ'ארלס מ. שולץ

פינאטס ויקי – מתוך אתר ויקיה המוקדש למידע בנושאי תרבות פופולרית

– המאמר המעניין והמקיף של שרה בוקסר, סופרת, מאיירת וקרטוניסטית (cartoons), על סנופי ועל פינאטס בכלל – כאן המקור באנגלית, וכאן המאמר המתורגם לעברית.

– המאמר העוקצני של העיתונאי והמבקר כריסטופר קולדוול נגד סנופי (Against Snoopy)

בקורת (חיובית) על הרומן הגראפי

 

"סנופי והמרוץ אחר השמיכה" מאת צ'רלס מ. שולץ. תרגום: אורנה כץ. הוצאת כנרת, 2015

רחל סטולרו-חיים – מאיירת ואוהבת ספרי ילדים.

 

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת נורית יובל:

    זו ההזדמנות להזכיר את שלושת הספרים בסדרת "העולם על פי סנופי" בהוצאת זמורה ביתן מודן בשנת 1985,בתרגום מחורז שלי, בצורת "פתגמים" שימושיים למצבים שונים. (בניגוד למקור שאיננו מחורז). כל משפט מול עמוד ציור רלבנטי הקלסי של שולץ עם הכלב סנופי. יצאו לאור: חבר הוא… . שמחה גדולה היא… , האהבה היא… . עוד תרגמתי את "הבית הוא בראש המלונה" אך לא ראיתי שיצא לאור.
    דוגמאות: "חבר לא יעשה בושות / ולא יזכיר לך חולשות", "חבר יצחק בהנאה / גם מבדיחה הכי גרועה"," האהבה היא קשב רב / אל בן הזוג ודיבוריו", "שמחה זה עונג אמיתי / לשכב לישון במטתי".
    נורית יובל

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.