11 איור

ספרי לא לא / נעמה בנזימן

על הגלוי והנסתר בשני ספרי ילדים

מרץ 31, 2010  

אחד הספרים האהובים ביותר על בתי הקטנה הוא הספר אלונה לא (כתבה: רימונה די-נור, אייר: מישל קישקה, כתר, 1995). "אלונה לא, אלונה לא, אלונה לא רוצה לקום. אומרים לה: הי! אומרים לה: די! מה את חולמת? עד מתי? אומרים לה: קומי, בוקר כאן. כולם מזמן הלכו לגן. אבל אלונה נמה נום, ולא ולא אכפת לה כלום".

הסיפור חינני ומתנגן, יש לו קצב מצוין ומשחק מוצלח בין צליל ה"לא" ובין השם אלונה. גם בתי, כמו גיבורת הספר, נמצאת בתקופת הלא-לא שלה. אלא שערב אחד התברר שהיא אוהבת את הספר מסיבות אחרות. היא סיפרה לעצמה את "אלון אלון", ספר שעוסק –  לדעתה –  בילדה שמחפשת את אמא שלה. "פה אין לה אמא, פה אין לה אמא, פה אין לה אמא. הנה אמא שלה!" שיאו של הסיפור, לדברי בתי, בעמוד בו מופיע איור של ידיים נשיות המושיטות לאלונה בגדים.

ילדים מבינים סיפור בדרך עמוקה, ופעמים רבות שונה לגמרי ממבוגרים. כהורים, הטקסט נגיש לנו ומשפיע על היחס שלנו לסיפור כולו. הילדים קודם כל מתבוננים. אלונה של מישל קישקה מופיעה תמיד לבד, ובכך מבטאת את הצורך שלה במרחב ובעצמאות. בתי ראתה באיורי הספר בעיקר את מה שאין בהם – חסרה בהם אמא.

ספר נוסף שעוסק באותו נושא הוא לא, דני! (כתב ואייר: דיוויד שנון, תרגמה: שרי גוטמן, זמורה ביתן, 2000). "לא, דני" הוא Picture Book או בעברית – ספר תמונות, שבו מעט מאוד טקסט, ועיקר כוחו באיוריו.

בניגוד לאלונה, שבעיקר אומרת לא, דני הוא ילד שאי אפשר לעצור אותו. הוא נכנס הביתה מלא בבוץ, מציף את האמבטיה, בורח עירום מהבית, דופק על הסירים במטבח, מחטט באף, מוציא את כל הצעצועים מהארון, משחק בייסבול בסלון, שובר אגרטל, ובסוף בסוף – מצטער, ובא לאמא לחיבוק.

דני לא מדבר. הקול בספר – הטקסט – שייך לאמא, שאומרת "לא" בכל מיני ואריאציות ("די! תפסיק כבר! אני אמרתי לך לא, דני! לך מיד לחדר שלך!"). האמא מצויירת בספר פעמיים, ובשני המקרים מופיע הגוף שלה בלבד: בתחילת הספר היא עומדת עם ידיים על המותניים ונראית נוקשה וכועסת.

בסיום נראות הידיים שלה שמחבקות את דני. הנוכחות האיורית שלה, האישור שהיא נמצאת שם כל הזמן –  גם כשהיא כועסת, ובעיקר כשהיא סולחת לו, נותנות לילד את המרחב שהוא זקוק לו. דני יכול להתרחק, ואפילו לברוח, כי יש לו אל מי לחזור. בהתחלה ובסוף יש אמא.

האיור תמיד מוחשי יותר מהטקסט. ההחלטה לצייר את אמא של דני בפתיחה ובסיום, לוותר על האישיות שלה, על הפנים וההבעות שלה, ומצד שני להבהיר את האהבה שלה לדני – כל אלה מאפשרים לילד להיות במרכז.  גם הספר הזה אהוב מאוד על בתי. קל לה לזכור את הסיפור, והיא שמחה לספר אותו בעצמה ולנזוף בדני. בעיקר חשוב לה להיווכח שלמרות הכל, אמא של דני חוזרת אליו. קורה שהיא מדלגת על הספר כולו ומגיעה מיד לסוף, ל"דנדוש בוא אלי" שבו היא מושיטה אלי ידיים, ול"כן דני, אני אוהבת אותך", שבו אני מחבקת אותה.

דיוויד שנון יצר את לא, דני (במקור –  “No, David” ) על פי ספר שכתב וצייר כשהיה בן חמש. "קראו לו "לא, דיוויד" והיו בו ציורים של דיוויד שעושה כל מיני דברים שאסור לו לעשות. המלים היחידות בספר היו "לא" ו"דיוויד". אלה היו המלים היחידות שידעתי לכתוב" (מתוך דברי המחבר, כפי שהם מופיעים בספר). שנון תיאר את "לא , דני" כספר שיצירתו הסבה לו את ההנאה הרבה ביותר, לאורך כל שנות עבודתו כמאייר. הספר איפשר לו לחזור לילדותו ולהתחבר לילד הפנימי שבו; תחילה צייר את דני כדמות ריאליסטית יותר, בדומה ליתר האובייקטים בספר, וכפי שהוא מצייר ילדים בדרך כלל. אלא שהדמות לא עבדה. הוא חזר לספר המקורי שכתב בהיותו ילד והשתמש בו כבמקור השראה. לדבריו, בכל פעם שהרגיש שהוא נתקע, שאל את עצמו: איך היה דיוויד בן החמש מצייר את זה? כך נוצרה דמותו של דני שבספר, שהיא פרימיטיבית ופרועה, אבל יש בה משהו אותנטי וכובש, שאי אפשר לעמוד בפניו. האיורים בספר אקספרסיביים ומלאי הבעה. יש בהם כוח, חופש, תנועה, צבע ואנרגיה. נשמרת בהם נקודת המבט של הילד, שחייב לחזור ולבדוק כמה רחוק הוא יגיע לפני שיציבו לו גבול ברור.

נעמה בנזימן – מאיירת וסופרת לילדים. ספרה "הכובע הגבוה של אלברט" ראה אור השנה בהוצאת "עם עובד". בוגרת בצלאל ומרצה בHIT – המכון הטכנולוגי חולון

כתיבת תגובה

11 תגובות:

  1. מאת עפרה:

    היי נעמה, מאוד מעניין – אני מכירה את הספרים ואף פעם לא חשבתי עליהם באופן הזה – תודה!

  2. מאת מיכל:

    מקסים

  3. מאת גילה רונאל:

    נעמה יקרה,
    כמה חכם, כמה יפה וכמה מעורר השראה. על הגלוי והנסתר, היש והאין בחכמת הזן:

    שלושים חישורים מתחברים לתותבת הגלגל;
    החלל הריק ביניהם יניע את הגלגל;
    מן החומר נוצר הכלי;
    ולפי החלל הריק בו – שימושו;
    פתחים ואשנבים נקרעים בכתלי הבית;
    מהיותר חלל ריק נוכל להישתמש בם.
    הוו אומר: מזה יועילנו היש ומזה – ישמשנו האין.
    טאו טה צ'ינג/ לאו טצה תרגום לעברית: ש. קאלו
    תודה על המאמר היפה.
    גילה

  4. מאת טלמונה:

    תודה לך (ולזוהר) על פתיחת זוית ראיה חדשה .נהניתי

  5. מאת טניה:

    יפה מאיד! תודה וחד שמח! טניה

  6. מאת יעל שמיר:

    תובנות מרתקות על הצרכים המניעים את עולמם של ילדים: לבעוט, ולהיות נאהבים.
    גם אלברט עשה את ה"לא" הנורא מכל (איבד את הכובע) ובכל זאת זכה בחיבוק מאמא (ובאיור שמבטא אמהות שלמה), וגם בחופש.
    שרק תמשיכו לקבל השראה זו מזו!

  7. מאת דרורית אמיתי-דרור:

    מברכת על הקמת האתר!
    אשמח לספר עליו לסטודנטים שלי במסלול לגיל הרך

  8. מאת טלי:

    באמת מרתק!

    את הספר על אלונה לא הכרתי והוא מושך ומסקרן.

    "דני לא" הוא ספר שחשוב שהוא קיים, יש לו משמעות פסיכולוגית ורגשית חזקה לילדים ולהורים אבל אני מודה שאני לא אוהבת אותו. לא את ההקצנה של השלילה- שהמינימליזם הופך אותה למדי קשה, לטעמי, בניגוד, למשל, לשיר על "אל ואל ואל ואל מי המציא אותה בכלל?" של מרים ילן שטקליס (נכון לא טעיתי במשוררת? מקוה….), ב"דני לא" הכל מדי קשה, וגם האיורים קשים לי היעדר הפנים של האמא והשדוניות הזאת בפנים של דני, הספר הזה יוצר אצלי בעיקר תחושת דחיה מודה.

    אבל הניתוח של נעמה בנזימן דוקא עושה לי חשק לעוד…

  9. מאת גיא:

    רק עכשיו התוודעתי במקרה לאתר, כשחיפשתי באינטרנט תמונות מתוך 'אלונה לא' לצורך מתנה לבתי.
    בלוג מרתק!
    והפוסט הזה במיוחד – אכן לא שמתי לב עד עכשיו להיעדרה של האם מהסיפור על אלונה (או שאולי שמתי לב והדחקתי…)

    אבל מעניין לשמוע את דעתך – מה תפקידה של בובת החמור שמופיעה בכל האיורים בספר (וגם ב'לילה טוב אלונה', הספר השני בסדרה)?

  10. תודה על התגובה. הבובה של אלונה נמצאת בין אלונה ובין העולם, אולי מתאים לתאר אותה כ"שלוחה" של אלונה. ישנם ספרים מאויירים בהם הבובה הופכת לדמות בפני עצמה, אבל זה כנראה נושא למאמר אחר.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.