2 ספרות

ספר הקיץ / טובה ינסון

בלעדי - פרסום פרק ראשון מ"ספר הקיץ" שכתבה טובה ינסון

אוגוסט 8, 2014  

טובה ינסון מוכרת כיוצרת סדרת "המומינים" האהובה. אולם מפעלה הספרותי-אמנותי רחב מאוד, וכולל בין השאר ספרים למבוגרים. עד כה לא פורסמו בעברית טקסטים שלה, פרט לסיפורי "המומינים", אך בהמשך השנה עתיד סוף-סוף לראות אור תרגום לעברית של "ספר הקיץ" בהוצאת "קרן" ובתרגומה של דנה כספי, שגם תרגמה מחדש את סדרת "המומינים" בהוצאת "כתר".

כספי מספרת: "'ספר הקיץ' ראה אור בשנת 1972 ומתאר קיץ אחד בחייהן של סופיה וסבתה על אי בארכיפלג הפיני. הוא לא נכתב כספר ילדים, אך ריבוי הפרספקטיבות שבו מאפשר לבני כל הגילים הצצה נוספת לעולמה הקסום של טובה ינסון". בשל כך, ומשום שקוראים צעירים (בני 15 ומעלה) עשויים להתעניין בספר, וכיוון שמדובר באחת היוצרות הגדולות והחשובות ביותר בספרות הילדים העולמית – אנו שמחים להציג בפניכן/ם הצצה בלעדית לפתיחת הספר לכבוד יום הולדתה ה-100 של טובה ינסון.

   

מימין לשמאל: המהדורה האנגלית של הספר, המהדורה השוודית המקורית

מימין לשמאל: המהדורה האנגלית של הספר, המהדורה השוודית המקורית

 

"ספר הקיץ" / טובה ינסון

תרגום: דנה כספי

פרק ראשון – שחיית בוקר

זו הייתה שעת בוקר מוקדמת של יום חם מאוד ביולי, אחרי לילה גשום. הסלע החשוף העלה אדים, אבל הטחב והבקיעים היו ספוגי לחות וכל הצבעים העמיקו. בצללי הבוקר הפכה הצמחייה לרגלי המרפסת ליער גשם שופע עלים ופרחים מרושעים, והיה עליה להיזהר לא לשבור אותם בעודה מחפשת. היא כיסתה את פיה בידה וגיששה בפחד מתמיד שמא תאבד את שיווי המשקל.

"מה את עושה?" שאלה סופיה הקטנה.

"שום דבר," ענתה סבתה. "כלומר," הוסיפה בכעס, "אני מחפשת את השיניים התותבות שלי."

הילדה ירדה מהמרפסת ושאלה בנימה עניינית: "איפה הן נפלו לך?"

"כאן," השיבה. "עמדתי בדיוק שם והן נפלו איפשהו בין האדמוניות."

הן חיפשו יחד.

"תני לי לחפש," אמרה סופיה. "את לא עומדת על הרגליים. זוזי."

היא התכופפה מתחת לגג הפורח של הגינה וזחלה בין הגבעולים הירוקים. כאן למטה, על האדמה השחורה הרכה, הכול היה יפה ומסתורי. והנה השיניים מונחות שם, בלבן וּורוד, מלוא הפה שיניים זקנות.

"מצאתי!" צעקה הילדה והזדקפה. "תכניסי אותן לפֶּה!"

"אבל אסור לך להסתכל," אמרה סבתא, "זה עניין פרטי."

סופיה החזיקה את השיניים מאחורי הגב.

"אני רוצה להסתכל," אמרה.

וסבתה הכניסה את השיניים לפיה בצליל נקישה, תנועותיה היו מיומנות, ולמען האמת זה לא היה סיפור גדול.

"מתי תמותי?" שאלה הילדה.

וסבתא השיבה: "בקרוב. אבל זה לא נוגע לך בכלל."

"למה?" שאלה הנכדה.

היא לא ענתה, רק טיפסה על הסלע והמשיכה לעבר הנקיק.

"אסור ללכת לשם!" צעקה סופיה.

הזקנה ענתה לה בלגלוג: "אני יודעת. לשתינו אסור ללכת לנקיק, אבל עכשיו בכל זאת נלך כי אבא שלך ישן והוא לא יודע על זה."

הן פסעו על הסלע, הטחב היה חלקלק, השמש כבר טיפסה כברת דרך בשמים ועכשיו הכול העלה אדים, האי כולו נמלא ערפל זוהר והיה יפה להפליא.

"יחפרו לך בור?" שאלה הילדה בחביבות.

"כן," ענתה. "בור גדול." והוסיפה בערמומיות: "גדול כל-כך שיהיה מקום לכולנו."

"למה?" שאלה הילדה.

הן הוסיפו להתקדם לעבר הכֵּף.

"אף פעם לא הלכתי רחוק כל-כך," אמרה סופיה. "ואת?"

"לא," ענתה סבתה.

הן הלכו עד הקצה, במקום בו הצוק יורד אל המים בטרסות הולכות ומשחירות, כל צעד בדרך למטה אל החושך היה מתוחם בגדילי אצות ירוקים-בהירים, שנסחפו הלוך ושוב עם תנודות המים.

"אני רוצה לשחות," אמרה הילדה. היא ציפתה להתנגדות אך זו לא באה. היא התפשטה, לאט-לאט ובחשש. אי-אפשר לסמוך על מי שפשוט נותן לכול לקרות. היא טבלה את רגליה במים ואמרה: "הם קרים."

"מובן שהם קרים," השיבה האישה הזקנה, שמחשבותיה נדדו למקום אחר. "למה ציפית?"

הילדה החליקה פנימה עד שהמים הגיעו למותניה וחיכתה בדריכות.

"שחי," אמרה סבתה. "הרי את יודעת לשחות."

זה עמוק, חשבה סופיה. סבתא שכחה שאף פעם לא שחיתי במים עמוקים בלי שמישהו ילווה אותי. ולכן שבה ועלתה, התיישבה על הסלע והכריזה: "נראה שהיום יהיה יום יפה."

השמש טיפסה גבוה בשמים. האי כולו והים זהרו. האוויר היה קליל ביותר.

"אני יודעת לצלול," אמרה סופיה. "את יודעת מה מרגישים כשצוללים?"

סבתה השיבה: "מובן שאני יודעת. מרפים מהכול, לוקחים תנופה ופשוט צוללים.אשכולות האצות מלטפים את הרגליים, האצות חומות והמים צלולים, בהירים יותר למעלה, מבעבעים. את גולשת. עוצרת את הנשימה וגולשת ומתהפכת ועולה כלפי מעלה, מניחה לגופך להתרומם ולנשוף את האוויר החוצה. ואז את צפה. פשוט צפה."

"וכל הזמן העיניים פקוחות," אמרה סופיה.

"כמובן. אף אחד לא צולל בעיניים עצומות."

"את מאמינה שאני יודעת לצלול גם אם לא אראה לך?" שאלה הילדה.

"כן, בהחלט," השיבה סבתא. "עכשיו תתלבשי כדי שנספיק להגיע הביתה לפני שהוא יתעורר."

העייפות הראשונה החלה להשתלט עליה. כשנגיע הביתה, חשבה, כשנחזור, אני חושבת שאתפוס תנומה. ואני מוכרחה לזכור להגיד לו שהילדה הזאת עדיין מפחדת ממים עמוקים.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. […] היתה כותבת (או חותמת על התרגום שלך בשתי ידיים)". והנה פרק ראשון לטעימה. זה לא ספר ילדים, אבל הוא מתאים לכל מי שאתם אוהבים באמת […]

כתיבת תגובה