כללי

סקירת הצגות פסטיבל חיפה לתיאטרון לילדים 2019 / טלי עמית-כוכבי ומור פוגלמן-דבורקין

התרשמות אישית מהצגות הקדם של פסטיבל חיפה הבינלאומי ה-29 להצגות ילדים

אפריל 18, 2019  

שתי הכותבות הן חיפאיות פטריוטיות; וכאוהבות תרבות בכלל ותרבות ילדים בפרט, נעים לנו – ואפילו מרגש – שפסטיבל תיאטרון עשיר, איכותי ושמח לילדים מתרחש כל שנה דוקא פה (לפני הרבה-הרבה שנים, כשהפסטיגל רק נולד ולא היה שום קשר בינו לבין הפסטיגל של ימינו, שרו "טרלללה, טרללללי, יש פסטיבל בחיפה שלי", והמשפט הזה די מסכם את הרגשתנו עכשיו.)

כל שנה, לקראת הפסטיבל, התיאטרון העירוני של חיפה מזמין אנשי תקשורת לצפות בחזרות הגנרליות לקראת הפסטיבל ביום צפייה מרוכז וארוך. נסכם פה את התרשמויותינו, אבל חשוב לזכור שצפינו רק בהצגות בהפקת תיאטרון חיפה, והפסטיבל עצמו – שייפתח ביום א' הקרוב, 21.4, יכלול גם מבחר מגוון ועשיר של הצגות אורחות ושל הצגות רחוב.

"פומי – הטפיר שאיש לא מכיר"

טלי עמית-כוכבי: פתחתי את הבוקר בהצגה "פומי – הטפיר שאיש לא מכיר", שכתב יואב היימן בעקבות ספר מאת רוני חפר, וביימה מרב שפר. צפיתי בהצגה עם בני בן השבע. שנינו הגענו אליה עם ציפיות נמוכות – הוא חשש שהיא תהיה תינוקית עבורו, ואני חששתי שהיא תהיה בנאלית מדי, ושנינו הופתענו לטובה.

ההצגה עוסקת בפומי, טפיר קטן שמתוסכל לגלות שאין שום ספר על טפיר ואף אחד לא שמע על החיה הזאת. הוא יוצא למסע לאזור המסוכן של היער כדי לשכנע את הסופר הנודע יהויכין קרופניק לכתוב סיפור על טפיר. בדרכו הוא פוגש צב שברח מהבית כי רצה להיות רקדן, חזירה שעושה כושר, עטלף שפוחד מהחושך וזאב שכמעט טורף אותו (הסצנות עם הזאב עלולות להרתיע ילדים צעירים או רגישים במיוחד, וכדאי לתת על כך את הדעת.)

מתוך אתר הפסטיבל

ההצגה הקצבית והנעימה אמנם חוזרת על מסרים (חשובים לכשעצמם) שניתן למצוא בימינו ביותר מדי הצגות, סרטים וספרים – על כך שחשוב לכל אחד לקבל את עצמו כמו שהוא ולממש את חלומותיו. עיצוב התלבושות של ורוניקה שור מוצלח מאוד, למעט פספוס אחד רציני – הטפיר לא ממש דומה לטפיר… בטקסט מדברים לא מעט על פניו שמזכירים חזיר ועל האף דמוי החדק, ואין לשני אלו זכר בתלבושת, וחבל שכך, דווקא בהצגה שבמרכזה עומדת חיה לא מוכרת.

הילד שלי צחק בקול לא מעט, בעיקר כשפומי וחבריו הצליחו להביס את הזאב בעורמה, והשחקנים ביצעו את תפקידיהם היטב. לטעמי התעלתה מעל כולם הילה סורג'ון בתפקיד תולעת ספרים שמחוברת לגוגל ולוויז ובתפקידון קטן ומצוין של חסידה מלודרמטית. זו לא הצגה שנושאת בשורה אמנותית גדולה, אבל היא בהחלט הצגה מוצלחת ומהנה.

"הלילה השנים-עשר"

הצגת הדגל של הפסטיבל השנה – הצגה שאינה משתתפת בתחרות, שתיאטרון חיפה מפיק לכבוד הפסטיבל, היא "הלילה השנים-עשר" של שייקספיר. כשראיתי את זה לראשונה – ולחיפאים קשה לפספס את האירוע, כי שלטי חוצות עם איור פרסומת להצגה ממלאים את כל העיר – אני מודה שהייתי סקפטית. שייקספיר לילדים? ב-2019?

ובכן, בהחלט כן! אל הבן שלי הצטרפו שני חברים בני שש וחצי, ובאולם נכחה חברה נוספת. ההצגה מוגדרת כמיועדת לבני שש ומעלה, ולמרות שהילד הפרטי שלי עיקם את הפרצוף כששמע שזה בעיקרו סיפור אהבה, הילדים ישבו קשובים ומרותקים לבמה לאורך כשעה ורבע, עקבו בהצלחה אחר כל פיתולי העלילה המורכבת, התגלגלו מצחוק והמשיכו לדבר על ההצגה גם מאוחר יותר.

ההצגה נאמנה למחזה המקורי, והשילוב בין התרגום של דורי פרנס לעיבוד הטקסט של רוני ברודצקי הופכים את הטקסט לנגיש להפליא גם עבור ילדים שלא נתקלו בשייקספיר מימיהם. כששמעתי שההצגה כוללת שירים של אלביס פרסלי, הרמתי גבה אפילו יותר, אבל למרבה הפלא, השילוב ההזוי הזה עובד. כיוון שהמחזה הוא קומדיה קלאסית של טעויות, וכל ההתרחשויות על הבמה עקומות, התפאורנית שני טור בחרה בחירה מוצלחת ונועזת – לבנות תפאורה עקומה.

צילום: אריק רובין

הסיפור מתחיל בטביעתם של התאומים סבסטיאן וויולה בים, ולכן כל התפאורה מבוססת על חוף ים, אבל בכאילו. ברז ענק שלא מחובר לכלום מוזג לבמה את מי ה"ים", ולאורך ההצגה נעשה שימוש מקורי ומושכל בסממנים של חוף ים ישראלי – השיכורים שותים ממיכלי קלקר שכולנו מכירים מטיולים, הדו-קרב מתנהל בזירת אגרוף עשויה ממצופים מהסוג שמפריד בין מסלולים בבריכה, דיאלוג שלם מתנהל תוך משחק כדורשת סוער, וכולם רוקדים בסוף כשגלגלי הצלה למותניהם.

התלבושות שעיצבה שירה וייז גאוניות, מבריקות, מצחיקות מאוד ומדברות באותה שפה חזותית עם התפאורה. השוטה ממש מחופשת לאלביס, וכל השאר משדרים בתלבושותיהם ובפאות הסול הפרועות שלהם שזה לא באמת, שהכול צחוקים, והופכים את ההצגה לעכשווית ומפתיעה. מדובר בקומדיה של טעויות קלאסית, שבה התאהבויות סותרות, חילופי זהות, לבבות שבורים ותעלולים ומתיחות משמשים בערבוביה.

במהלך הצפייה תהיתי לגבי העלאת הצגה שהמוטיב הקומי שלה מבוסס כמעט כולו על ההנחה, האנכרוניסטית והמיושנת  ב-2019, לפיה גבר יכול להתאהב רק באישה ואישה יכולה להתאהב רק בגבר. שאלתי את עצמי אם בשבוע שבו נערה טרנסית מאושפזת בבית חולים ומסולקת מבית ספר בגלל הרצון להיות בת, יש מקום להצגה עם מסרים כה מיושנים.

צילום: אריק רובין

אכן יש פה בעייתיות, אבל אני לא חושבת שנכון לצנזר קלאסיקה ועיצוב התלבושות – שכולל, בין היתר, אביר שלבוש בגוונים שונים של ורוד ומשרת עם שפם וחצאית טוטו, נותן מענה מסוים וקונטרה להומופוביות המוטמעת במחזה. חשוב לזכור גם שבתקופה השייקספירית נשים לא הציגו על הבמה, וכך דמותה של ויולה שוחקה, במקור, על ידי גבר המחופש לאישה המתחפשת לגבר.

ניכר כי תיאטרון חיפה השקיע תקציב רב בהצגת הדגל, וראוי היה לו היו מפיקים גם תכנייה ספציפית להצגה הזאת, עם מידע מותאם ומונגש לילדים על שייקספיר ועל המחזה, בדומה לתכנייה המושקעת שתיאטרון הקאמרי הפיק בזמנו עבור "עוץ לי גוץ לי".

ענבר בת השש ביקשה למסור ש"ההצגה היתה מצחיקה. הכי אהבתי את הקטע שהמשרת הופיע לגבירה שלו עם הדברים שהיא שונאת. היה מצחיק שהשוטה והרוזן עשו את עצמם. והכי יפה היה השיר סיום עם גלגלי ההצלה". אני מסכימה אתה, ומדגישה שכל שחקני "החיפאית" עשו עבודה מצוינת, אבל ראוי ומצחיק מכולם היה רון ריכטר.

בסוף ההצגה שאלתי את הילדים אם הם יודעים ששיקספיר הוא המחזאי הכי ידוע ומצליח בעולם. "הוא כותב טוב, שיקספיר הזה", אמר הילד שלי.

"המסע לאי המוזר לפפה"

כשוחרי תרבות מיומנים, בני וחבריו עברו מהצגה מוצלחת אחת להצגה מוצלחת אחרת: "המסע לאי המוזר לפפה". סיפור המסגרת לא נשמע מאוד מקורי – ילד שמגיע לאי דמיוני כדי לחפש תשובות לכל השאלות. אבל יאיר שפירא שכתב וביים וצוות השחקנים שהציג עבודת אנסמבל מגובשת ומתואמת, הצליחו לרקוח הצגה מצוינת.

הילד טומי נוחת בפתח האי המוזר לפפה – לא ברור איך הוא הגיע לשם וקצת חסרה אקספוזיציה שתכניס אותנו לסיפור, אבל צמד השומרים הבירוקרטים בכניסה עושים עבודה מצוינת ומצליחים להכניס את הקהל לעניינים במהירות. לכל אורך ההצגה משולבות שתי נימות שלכאורה אין ביניהן קשר – מצד אחד סיפור קטן, עדין, אפילו לירי, על ילד שאיבד את משפחתו במלחמה נוראה שהיתה בארצו ומחפש את המכשף שיודע מה הסיבה והמשמעות של כל דבר כדי להבין למה יש מלחמות בעולם. מצד שני, הומור עכשווי ושירים וריקודים עם שואו בסגנון ברודווי. על הנייר החיבור בין שני הסגנונות נשמע מאולץ, אבל על הבמה הם מצליחים לאזן זה את זה ולשמור על קו האמצע בין ייאוש ודיכאון לבין הצגה קלילה ומצחיקה. נדב ויקינסקי על המוזיקה ועידו קולטון על התנועה בהחלט עשו כאן עבודה מצוינת.

מתוך אתר הפסטיבל

מלבד הילד טומי והאביר הלא יוצלח שמלווה אותו באי, שאר השחקנים מחליפים דמויות – הם עצים, הם קן נמלים, הם שומרים, מכשף, ינשוף, שייט נוגה, מנהלת משק בית זקנה ומוזרה – והשחקנים מבצעים את התפקידים השונים בהתמסרות מלאה, וניכר שהם גם נהנו מהמשחק.

כמבוגרת שחיה במדינה שבה הדמוקרטיה בסכנה והשליט מציג את עצמו בפני נתיניו ככל יכול, לא יכולתי להימנע ממחשבות פוליטיות לנוכח דמותו של המכשף, שמזכיר קצת את הקוסם מארץ עוץ מאחז העיניים, וגם "קוסם" אחר שלא אנקוב בשמו, שמתעניין רק באופן בו הוא מוצג בתקשורת ובחיי מותרות והנאות. משום כך, פחות אהבתי את הסוף החלש בו הנתינים אמנם מדיחים את המכשף מכס השלטון אבל ממליכים במקומו מלך חדש ולא מנסים לחשוב או למצוא משמעות בכוחות עצמם.

"ספר השיאים של פוז"

משם עברנו ל"ספר השיאים של פוז" – הצגה קטנה, סימפטית ונעימה, שהצטיינה גם היא בעבודת אנסבמל מוקפדת ומאוחדת. ההצגה, בעיבוד ובימוי מוצלחים של קרן חובב, מלווה את הארנב פוז (השחקן בן יוסיפוביץ' שבהחלט כבש את הבמה), ארנב קטן שלא מצליח בלימודים ומחליט שכדי להיות מישהו בעל משמעות הוא חייב לשבור שיא. אחיו הגדול עמיקוד מרפה את ידיו ומסביר לו כל פעם מחדש שאת כל השיאים כבר שברו.

ההצגה משובצת בהרבה הומור, כראוי להצגה המבוססת על ספר של דויד גרוסמן, ומשולבים בה הרבה חרוזים מוצלחים ומשחקי מילים מצחיקים מעולם הארנבים, שחייבים למשל "להעביר את הנסורת לדורות הבאים" ולכן לומדים על "הנשיא יצחק ארנבון" ו"ארנבהם אבינו".

מתוך אתר הפסטיבל

מערכת היחסים בין שני האחים מלווה בריבים ובמניפולציות, בעיקר מצד האח הגדול כלפי הקטן, אבל בסוף הטוב הם מתאחדים ומגלים נאמנות זה לזה – מסר פשטני אבל יעיל וחשוב.

התפאורה והתלבושות של נופר דרזנר נעימים ופשוטים, הטקסטיל כולו מבוסס על עבודת טלאים בגווני פסטל בהירים והשחקנים משתמשים מדי פעם בבובות, המעוצבות על פי אותו קו רך, כדי לייצג חיות שונות בספארי. השחקנים כולם טובים מאוד, ואני ושלל הילדים שלצידי נהנינו וצחקנו, גם אם לא יצאנו בתחושה של "וואו".

"אורח בא לדב"

להצגה הבאה ביצעתי "חילופי ילדים", ונכנסתי עם בתי הקטנה, בת שלוש ושמונה חודשים. ההצגה "אורח בא לדב" מבוססת על ספר ילדים מאת בוני בקר שאני מודה שלא הכרתי קודם, ורק מעיון בתכניה הבנתי שהמספר בהצגה, שהוא גם אחד משלושת הנגנים, הוא גבריאל הדר, שאני זוכרת מכמה שעות סיפור מוצלחות.

העלילה עוסקת בדב קודר וזועף שמסרב להכניס אורחים לביתו וללבו, ובעכבר שובב שמתעקש להיכנס לשני המקומות, ומצליח. היום, בעידן Me too#, אני לא בטוחה באשר להצדקתו של המסר הזה – אם אומרים לך "לא", אז תמשיך לנסות ולנדנד ובסוף ירצו אותך. אבל מלבד העניין הזה מדובר בהצגה מוצלחת מאוד שמשרטטת בעדינות מערכת יחסים מורכבת בין שני חברים.

הילדה שלי ישבה על ברכיי מרותקת ולא החסירה מילה, וניכר בה ובילדים האחרים באולם שהנושא נוגע בלבם, בעיקר כשהדב והעכבר רבו, פגעו זה בזה ובסוף השלימו. אני לא בטוחה שהכנסת האלמנט של "שעת סיפור"  – שהעכבר מארגן לכבוד הדב – משרתת משהו מלבד רמז לעיסוקו המרכזי של יוצר ההצגה, אבל האלמנט הזניח הזה נסלח משום שההצגה מצליחה לכבד את רגשותיהם של ילדים וילדות בגיל הרך שמערכות יחסים מורכבות עם חברים הם עבורם עולם ומלואו.

מתוך אתר הפסטיבל

את ההצגה מלווים, באופן מוצלח ומקורי ביותר, שלושה נגנים בחליפות – גבריאל הדר עצמו, ולצדו יובל בילגוראי ואלעד טל שכתבו את המוסיקה. הגיטרות, הסקסופון וכלי הנגינה הקטנים הנוספים מספקים להצגה טוויסט מקורי, ואני מוכרחה גם לציין לטובה את הנגינה בכלים חיים על הבמה, שנוכחת השנה רק בהצגה הזאת, והופכת אותה למעניינת יותר ועשירה יותר.

גיא רון בתפקיד הדב נוגע ללב, ורותי תמיר בתפקיד העכבר מעט מתיילדת לטעמי, אבל ההצגה ככלל נעימה, מעניינת ואפילו מרגשת עבור ילדים בגיל הרך.

"דב מצב רוח טוב"

גם ההצגה הבאה יועדה לגיל הרך וגם במרכזה עמד דב – "דב מצב רוח טוב". ההצגה מבוססת על ספרה של דניאלה לונדון-דקל, ועד כמה שאני מתפעלת ומתפעמת מהקומיקס, הכתיבה והאיור שלה למבוגרים ומהקו האמיץ, הכן והישיר שהיא נוקטת בהם, אני מוכרחה לומר שלא התפעלתי מהספר הזה, שמציג סיפור ילדים קצת פושר ו"פרווה" מדי לטעמי.

מתוך אתר הפסטיבל

עם זאת, ההצגה היתה נעימה והעבירה את הספר לבמה בנאמנות ומקצועיות. זה סיפור מאוד מינורי על צב, ארנבת ושני שבלולים (השבלולים, בהברקה בימתית, הם בובות שהשחקניות מפעילות) – ארבעה חברים טובים שלהם שגרה יומיומית נעימה. הם נתקלים בדב בודד שמוכן לשחק רק עם דובים כמוהו ולכן, בצעד קצת תמוה, לטעמי, הם מחליטים ביחד להתחפש לדב (שבלולים בתור אוזניים עגולות ושריון צב על תקן בטן עגולה, כשהצב והארנבת מתחבקים) ולשמש לדב "חבר" למשחק. אם בהצגות אחרות חיפשתי את נקודת המבט הערכית כמבוגרת, גם כאן קשה לי שלא לתהות לגבי הרעיון שאם מישהו לא רוצה להתחבר אתנו כדאי לנו להציג את עצמנו בתור מי שאיננו על מנת למצוא חן בעיניו.

השחקנים ביצעו את תפקידם נאמנה, ובמיוחד התפעלתי מהמחוות הצביות של השחקנית צליל-חן זקס. ילדתי ישבה מרותקת לכל אורך ההצגה ואמרה שהיה לה כיף, וגם ילדים קטנים אחרים שנכחו באולם נהנו מההצגה. ובכל זאת, לטעמי, היא חלשה יותר משאר ההצגות בהן צפיתי.

"הקטר האמיץ"

אחרי שתי הצגות ברצף, בתי היתה נחושה בדעתה להיכנס לעוד הצגה, אבל כיוון שחזיתי את הנולד, ביקשתי מראש ממור פוגלמן-דבורקין לצפות גם היא בהצגה "הקטר האמיץ", ולכן כתבנו עליה יחד.

טלי: מור, את הגעת להצגה עם ילדים גדולים יותר. איך התרשמתם ממנה?

מור: הגעתי להצגה עם בת שמונה וחצי ובן שש וחצי, והחוויה שלנו הייתה מורכבת. בברושור ההצגה כתוב אמנם שהיא מיועדת לבני 3-8, אבל אני וגם הילדים הרגשנו שהיא מתאימה לילדים צעירים יותר, בני חמש לכל היותר. ראשית מפני שהסיפור הבסיסי שממנו נולדה ההצגה מיועד באופן מובהק לילדים קטנים (3-4), ובתוספת בובות היד המשתתפות בה היא עלולה להראות לגדולים יותר תינוקית מעט. גם סגנון המשחק התאים לילדים צעירים יותר, עם פניות ישירות לקהל שמאפיינות הצגות לגילאי הגן, ומשחק מעט מוגזם וקולני (בעיקר של חנאן חילו).

טלי: אני מסכימה מאוד. הבת שלי הייתה מוקסמת כי היא בדיוק בגיל הרלבנטי, ואני חושבת שהפרסום ה"נדיב" מדי לגבי הגילאים, עלול להיות בעוכרי ההצגה הזאת וגם בעוכריהן של "אורח בא לדב" ושל "דב מצב רוח טוב". שלושתן מתאימות לטעמי מקסימום לבני חמש, ולא עד גילאי 7-8 ככתוב בתכניית הפסטיבל. ראיתי בכל שלוש ההצגות ילדים גדולים שהשתעממו ובעיקר צחקו על ההצגות, כי הם הרגישו, כנראה, ובצדק,  שההצגות לא מיועדות לגילם.

מור: החלק המוצלח יותר היה השילוב החלק למדי בין עברית לערבית, שנעשה בדרך של דיאלוג אורגני וקולח, ואפשר לילדים דוברי שתי השפות להבין היטב את ההתרחשויות על הבמה (בן השש וחצי התלהב במיוחד, ניסה לנחש את משמעותן של מילים בערבית והתרגש מכך שיוכל לספר לחבר ערבי מהכיתה שראה הצגה בשפתו).

טלי: איזה יופי! אם כך, ההצגה באמת הצליחה להשיג את מטרתה, בהקשר הזה. אני מסכימה שההיבט הדו-לשוני היה מוצלח מאוד, ואני מודה שחששתי קצת שילדים עלולים לגלות קוצר רוח לנוכח שפה שהם לא מבינים. הבת שלי זרמה עם שילוב השפות בקלות וניכר שהיא הבינה הכול.

זה המקום לגילוי נאות – עם גיא אלחנן, שמשחק ושותף בבימוי ההצגה לצד המחזאית והשחקנית חנאן חילו, אני מיודדת מאז שהיינו ילדים. ולא בגלל ההיכרות הזו נהניתי מאוד מהמשחק שלו בהצגה. אני יודעת שהשפה הערבית, החיים המשותפים על האדמה הקשה הזאת בכלל ובחיפה בפרט, ודו לשוניות הם בנפשו של גיא, ולשמחתי הם הצליחו לנהל דיאלוג שוטף וטבעי בו שני השחקנים עוברים בקלילות בין עברית לערבית וחזרה, לא מתרגמים זה את זו אבל מאפשרים לקהל להבין את ההתרחשות בכל רגע, וזה הישג עצום.

אחרי שבשנים קודמות קמה מהומה תקשורתית, ובצדק, מהיעדר תרגום לערבית של תכני הפסטיבל והיעדר הצגות בערבית, אני חשה שהפסטיבל עושה כאן מהלך חשוב של תיקון, עם שתי הצגות אורחות בערבית והצגת תחרות דו-לשונית. זה עוד לא מספיק, לטעמי, אבל זה בהחלט צעד בכיוון הנכון.

הזכרת את השימוש הרב בבובות שעיצבה ויטה טנאל. אני מסכימה איתך לגבי התינוקיות של הבובות, שהשחקנים הפעילו במיומנות רבה. אבל תגידי, רק לי הן הזכירו את רחוב סומסום של ילדותנו ובעיקר את השיר האלמותי – "אגס הוא נג'ס ומוז היא הבננה, אננס זה אננס, תופח הוא התפוח?"

מור: נכון, זו הייתה גם האסוציאציה שלי, והרגשתי שיש בה קריצה מלאת מתיקות ותקווה להורים דוברי העברית שקיבלו בילדותם חשיפה מצומצמת כל כך לשפה הערבית, ולהורים דוברי הערבית שזכו לייצוג דל כל כך בתרבות הילדים הכללית בישראל, והנה הם לוקחים את ילדיהם לאותה הצגה.

טלי: בנוסף, שני השחקנים בתפקידי אח ואחות שמשחקים לפני השינה לבשו מכנסי פיג'מה עם איורים של עוגי, כדי לחדד את מיתר הנוסטלגיה של ההורים וגם לחבר אותו להיום, וטוב שכך.

מתוך אתר הפסטיבל

את השירים בהצגה פחות אהבתי, אולי כי אני נוטה להיות שמרנית בענייני חריזה: לא חובה לחרוז, אבל אם כבר בוחרים בחריזה, היא צריכה להיות חריזה מצוינת, לא חריזה "על בערך". המחזה מבוסס (בעיבוד חופשי מאוד) על ספר הילדים האמריקאי הקלאסי "הקטר הכחול שיכול", ועותקים מהספר, בעברית ובערבית השתלבו בתפאורה ונכחו על הבמה, במהלך יפה שכיבד את המקור הספרותי. אגב, מהלכים דומים היו גם ב"ספר השיאים של פוז" וב"דב מצב רוח טוב" וזה ראוי ויפה בעיניי, שמכבדים על הבמה את הספר שעליו מבוססת ההצגה. ועדיין, אני מוכרחה להודות שהסיפור על הקטר הכחול שיכול הוא סיפור שמעולם לא התלהבתי ממנו במיוחד.

מור: הטוויסט של סיפור המסגרת והפיכתו לסיפור שאחות מספרת לאחיה הקטן היה מוצלח מאוד בעיני. ומאחר שלטעמי הסיפור המקורי חביב ותו לא, שינויו של הסוף, כך שבמקום הקטר הכחול מושכים השניים את הרכבת מעבר להר, מצא חן בעיני ושמר על המסר המקורי של כוח הרצון שיוצר יכולת, בתוספת טוויסט אורגני לעלילת ההצגה. עם זאת, דווקא החלק הזה היה חטוף מעט ולא בנוי ומגובש דיו, כפי שראוי לסיום שחורג לגמרי מהמקור. ייתכן מאוד שבמתכונת הנוכחית הוא יבלבל ואולי קצת יאכזב ילדים שמכירים את הספר, ולכן כדאי היה להדק ולהצדיק טוב יותר את השינוי בעלילה.

"האיש והתיבה"

מור פוגלמן-דבורקין: לקינוח, הלכתי עם ילדיי לצפות בהצגה "האיש והתיבה", הצגת יחיד ללא מילים המשלבת תנועה, מוזיקה ואנימציה. זו הייתה ההצגה שסגרה את היום, כך שמרבית הילדים בקהל (ובעצם גם המבוגרים) הגיעו אליה עייפים. אבל העייפות נשכחה כליל ברגע שנדלק האור על הבמה, ואוריין ברייר והתיבה שלו מילאו אותה בנוכחותם.

איש אחד גר בתוך תיבה. כאשר ההצגה מתחילה, אנו רואים אותו ישן בתוכה בשלווה, ורק רגליו מציצות החוצה, כאילו היו גוף אחד, שרוי בהרמוניה. אלא שההרמוניה מופרת כמעט מיד, עם צלצול של השעון המעורר, שברור כי יש לו רצון משלו שאינו מתיישב עם זה של האיש. מאותו רגע אנחנו מלווים את האיש בשורה של תקלות ואי הבנות עם התיבה בה הוא גר – מעין "כל מכונה", במה שמתברר לאט-לאט כסיפור על היחסים של כולנו עם המכונות בחיינו, על שלל רגשות התסכול, התלות, הזעם, הסיפוק והיופי שיחסים אלו מקפלים בתוכם.

מתוך אתר הפסטיבל

המשחק של ברייר מצוין, מלא הבעה והומור, אך מדויק ולא מוגזם. המוזיקה נהדרת והאנימציה הפשוטה כביכול, מרחיבת לב ומותאמת היטב, ויוצרת דינמיקה זורמת ומלאת עניין בין האיש לתיבה. פרצי הצחוק ונשימות ההתפעלות מקהל הילדים וההורים גם יחד, הוכיחו כי כאשר הצגה עשויה היטב אין צורך באפקטים מיוחדים, רעש וצלצולים ואפילו לא במילים, כדי לרגש ולהלהיב את בני ובנות כל הגילאים.

 

טלי עמית-כוכבי – אוהבת ילדים, אוהבת תרבות וספרות, אוהבת תרבות וספרות ילדים. בעלת תואר שני בחינוך, עורכת, מבקרת ומרצה על ספרות ילדים ונוער. ספר הביכורים שלה, "ביום שמש בהיר" ראה אור בהוצאת איגואנה וכנרת.

מור פוגלמן-דבורקין – מבקרת ספרות ילדים ונוער.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה