4 איור

עיניים עצומות לרווחה / יניב טורם

על האתגר האיורי בייצוג האלוהים בספר "רק בעיניים עצומות רואים אותו" של אמונה אלון ונועה קלנר

אוגוסט 6, 2015  

על מדף ספרי הילדים בחנות ראיתי ספר חדש שמהרהר באלוהים ולו שם חידתי – ״רק בעיניים עצומות רואים אותו״. תמה וסקרן, הרמתי אותו וראיתי שכתבה: אמונה אלון, ואיירה: נועה קלנר. שתיהן נשים, יוצרות ישראליות עכשוויות, המגיעות מהציבור הדתי–לאומי. אז אתחיל מהסוף ואומר לסיכום, שיפה לאלון ונאה לקלנר שבחרו להתייחס לנושא הזה. קיימים זה מכבר כמה וכמה ספרים ושירים העוסקים באלוהים, בין אם בפנייה (״רציתי שתדע״ לעוזי חיטמן או ״תפילה״ למרים ילן–שטקליס) ובין אם בתיעוד (״מכתבי ילדים לאלוהים״ לאריק מרשל והמפל) וכתובים מנקודת מבטם של ילדים. אך זה משמח ומעודד לקבל ספר תיאולוגי משהו, שנכתב בישראל בתקופה מתוחה שבה כל הערה על מגזר או מגדר מציתה את "מהדורת השבט"; ספר שאינו מתיימר להיות דתי אבל כן מעלה נקודה אמונית. זה דבר שראוי לציון ומעניין לראות כיצד יגיב אליו הרחוב הישראלי.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

ספויילר: זוהי לא רשימת ביקורת. אלו הרהורים בנושא ייצוג האלוהים, בעקבות הספר.

מלאכת האיור של טקסט מסוג זה מציבה מלכוד למאייר המופקד על המשימה. מצד אחד, דימוי מוכר ושחוק של אלוהים כסבא זקן ודומיו יעשה עוול לספר אשר מציג את דמיונם התמים של הילדים. ומצד שני, איור מורכב (או מופשט) שאינו מעוניין לתת צורה פיגורטיבית לישות העליונה – תהיה אשר תהיה – יחטא לקולו ושפתו הפשוטה של דובר הספר, כאמור: הילד. ומעל לשני אלה, מרחפים ומצלים עוד שני מכשולים נוספים. האחד דתי–חוקתי–אמוני והוא קשור לכל עניין בנושא ייצוג האלוהים, והאחר איורי–סגנוני–טרנדי והוא ספציפי לספר זה. אך שניהם מאיימים, לדעתי, באותה המידה.

בספר שמות נכתב בדיבר השני מתוך עשרת הדברות: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות, פרק כ',פסוק ג'). משמע, נאסר עלינו, על העברים, ליצור כל דימוי או צורה שמתארות את האלוהים. איסור זה מגיע מייד לאחר הדיבר הראשון שאוסר על ריבוי האלוהויות ("לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני") ומבסס את אופיה המונותאיסטי של היהדות. מקומו של האיסור מקבל חשיבות גבוהה בדת המאמינה במוחלטותו של האל, ופרויד אף התייחס לכך בספרו "משה האיש והדת המונותיאיסטית" בכותבו על היהדות שהיא: "מונותיאיזם עיקש ונשגב; יש אל אחד בלבד, יחיד, כול יכול, בלתי נגיש; אין אדם יכול לשאת את מראהו, אסור לעשות צלם או תמונה בדמותו, אסור אפילו לבטא את שמו". השני, והקשור באופן ישיר לשמו של הספר הזה בלבד, הוא סגנון דמויות עם עיניים עצומות (כלומר, סגורות) שהפך שגור בידי המאיירים, ובעיקרם אלו של ספרי הילדים, בלי כל קשר לאם נכתב הדבר בטקסט אם לאו.

אבהיר רק למי מקוראי השורות שלא מכירים בתופעה, שעצו לעצמם המאיירים עצה כיצד להתמודד עם אפיון עיניים שונות ומשונות – והתשובה – עיניים עצומות. כמו ילד המחסה את עיניו בחושבו שבכך ברח ונעלם מן העולם ואיש אינו יכול עוד למצוא אותו, עצמו להם המאיירים את עיני דמויותיהם – וחסל. הדמות שמחה? גבות מוקשטות ועיניים עצומות; הדמות עצובה? גבות קעורות ועיניים עצומות; הדמות מסמיקה? רק אצבע את לחייה באדום ואעצום את עיניה והנה כל כולה סומק. אך כשאנו ניגשים לקרוא ספר זה בעל השם שכבר נאמר עליו שהוא חידתי, ואיך נוכל לדעת האם פעל המאייר על פי צו–האופנה האיורי או שהילדים המאוירים אכן כן חושבים על אלוהים? ואולי כפי שעושים הילדים מפעם לפעם, נרדמו רק לרגע באיזו פינה בגן? אם כן, גם אם צלחה המאיירת את המשוכה הראשונה, היא נבלמת בדברי אלוהים חיים, ואם גם תחתם הצליחה להשתחל, היא נתקלת בקיר המאיירים המלא כל גובהו באיורים עצומי עיניים.

איור: נועה קלנר, טקסט: אמונה אלון

איור: נועה קלנר, טקסט: אמונה אלון

קלנר מתמרנת יפה בין כל המכשולים ומוצאת פתרון פשוט ומעניין לתפוח האדמה הלוהט הזה. היא בוחרת להראות את אלוהים, בדיוק כמו הסופרת, באופן שבו הילדים רואים (בעיניים עצומות כמובן) ומביעים אותו, כלומר באמצעות ציורי הילדים. פעם ילד מצייר את אלוהיו כגמד מחודד אוזניים עם מגבעת, ופעם ילדה חושבת שהוא דווקא שמש. וזו גם דרך נהדרת להתבונן על איסור עשיית הצלם בעיני הילדים. קלנר מאיירת איור של ילד שהיא איירה – מאייר. בבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולה בה". לכל אורך הספר משתמשת קלנר בהבחנה שכבר עשה לפניה הד"ר לחינוך סר קן רובינסון בספרו "המקום הנכון". רובניסון מספר על ילדה בעלת קשיי קשב וריכוז שישבה בקצה הכיתה בשעת שיעור ציור, וציירה בינה לבין עצמה בלי לשים לב לשאר הכיתה. בעוד היא מציירת, ניגשה אליה המורה ושאלה אותה, "מה את מציירת?", ענתה לה, "אני מציירת את אלוהים." במבוכתה, אמרה המורה, "אבל אף אחד לא יודע איך אלוהים נראה." והילדה מצידה השיבה לה, "עוד רגע כולם יידעו". בריגשותה, משתמשת קלנר בתמימות ובדמיון האינסופי של הילדים כדי לייצר דימוי אמין ואמתי ליישות חסרת דימוי.

אודה ואתוודה שלא אהבתי את הכריכה. דווקא משום, ואני מצטט את עצמי מהפסקה הקודמת, שיפה עשתה קלנר בכך שנתנה לציורי הילדים חלק משמעותי באיור הכפולות. המלים "בעיניים עצומות" המופיעות בחלקה העליון של הכריכה הקדמית, הם בבחינת תמרור אזהרה למאייר לא לאייר ילד עם עיניים עצומות(!) בכל עמודי הספר מקפידה קלנר על רישום נהדר של תנועות הגוף של הילדים וניכר שעשתה מחקר וצפייה בילדים משחקים, אך הילד בכריכה הקדמית נחתך מאפו ומעלה ומונע מהקורא מלהאמין לו. להאמין לו שהוא תמים, שהוא חולם, שיש לו בראשו תמונה של אלוהים שהיא רק שלו. ממש מצידה השני, בכריכה האחורית, קולעת קלנר לכל אותם אלמנטים חסרים. הילדים שוכבים על הדשא בתנוחה אופיינית ומשעשעת, ועוצמים עיניהם אל מול הרקיע. ייצוגו המוכר של אלוהים כשמים או כקרני שמש מגיח מהדלת האחורית ומופיע כסבטקסט לאיור, ובעיני זו דרך נפלאה לספר את סיפורה של המאיירת בתוך הטקסט הנתון של הכותבת.

כריכה אחורית

כריכה אחורית

גם השער הפנימי, בו מופיעים כל ילדי הגן עם ציוריהם הוא דימוי מוצלח ומחוכם הרבה יותר. לזכותו גם אציין שהוא מתפקד נהדר כתוכן עניינים. בסיפור של אלון אין עלילה רציפה וכל כפולה היא מחשבה בפני עצמה, אבל קלנר בוראת גן ילדים הממשיכים יחד עם הקורא מעמוד לעמוד. כל איור של ילד המופיע בשער מתפקד כייצוג אחר של אלוהים, ופוגש את הקורא שוב בכפולה משל עצמו. המהלך האיורי שבחרה קלנר הזכיר לי מהלך ספרותי דומה שעשתה לאה נאור כשכתבה את "זרעים של מסטיק" בשנת 1965 (בהתחלה כמחזמר בקיבוץ אלפא ושנה לאחר–מכן כספר). נאור, כמו אלון, כתבה ארבע–עשר שירים שונים אך אגדה אותם יחד ל"סיפור מתח על מלחמה נוראית בין הבנים והבנות סביב ערוגת מסטיק" (לאה נאור מתוך אתר דףדף), וקלנר כמו נאור, השכילה להבין שאי–אפשר שכל הספר יסוב סביב ילד אחד ויחיד כי פנים רבות לו לאל בעיני הילדים, ויצרה את הגן המלווה את הספר.

איור: נועה קלנר

איור: נועה קלנר

לא אכנס אל תוך דפיו של הספר שיש בו טובים יותר ופחות. אך אסיים בנקודה שבה התחלתי, די לנו רק אם נשים את הציניות והאטימות בצד בכדי שנוכל לחזור לתום הילדות. לא צריך להאמין באלוהים כדי לקרוא את הספר ולא צריך לפחד מאיבוד האמונה באלוהים בכדי לבקר אותו (את אלוהים). כמו המיניות שיצאה מחוץ לחוק (מאז התחתונים של הילדה ב"ויהי ערב" לפניה ברגשטיין) בספרות הילדים, גם אלוהים כפרה קדושה שלא נוגעים בה, נדמה שנזכר אך כבדרך אגב. טוב נעשה אם נלמד קצת מהילדים, ששואלים שאלות על דברים שאינם מבינים. קצת יותר "למה?" וקצת פחות "ככה". בעיקר כי ככה זו לא תשובה. ויש דברים שקשה להסביר, גם לילד וגם לעצמנו, ויש "מחשבות של אין–סוף ושל אין–מלים, שאי אפשר לומר אותן אבל אפשר לנסות לצייר אותן" (מתוך הספר). ובעניין הזה, בעיסוק בנושאים מופשטים ולא מוחלטים, זהו ספר חשוב. חשוב מאוד.

 

"רק בעיניים עצומות רואים אותו" מאת אמונה אלון, איורים: נועה קלנר. עריכה, יעל גובר, הוצאת כנרת זב"מ, 2015.

 

יניב טורם – בוגר המחלקה לתקשורת חזותית ב"בצלאל" במסלול איור. אוהב ספרות ילדים ועדיין קורא סיפור לפני השינה.

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. מאת נגה:

    יופי של רשימה, יופי של ספר!

  2. מאת מוטי:

    גירסא דינקותא לא משתכחת" [א] גם אלוהים / מוטי לקסמן
    מאיה לוין, כתבה על הספר רק בעיניים עצומות רואים אותו של אמונה אלון. [ב]
    מאיה, בלשון המעטה, אינה אוהבת את הכתוב בספר.
    דבר שלא מנע ממני לקרוא בו.
    אני מציע שילדים לא יקראו בו.
    לדעתי, יש בספר דברים חמורים, על אחת כמה וכמה שהשירים מיועדים לילדים.
    מה סופג ילד ששומע שירים כאלה או קורא אותם?
    נציג שתי דוגמאות.
    אחריות להתנהגות
    "דחפתי את עדי, / והיא נפלה / ובכתה, / וכולם כעסו עלי נורא / ונחמו רק אותה.
    אלוהים ידע, גם מבלי שאספר, / כמה אני מתחרט / וכמה אני מצטער." [ג]
    הדוחף לא ניגש אל עדי לראות האם נפגעה גם לא לבקש סליחה, אולי להתנצל.
    הדוחף "סומך" על אלוהים שיודע שהדוחף, "מבלי שאספר, / כמה אני מתחרט / וכמה אני מצטער".
    מנין יודע הדוחף על ידיעת אלוהים?
    האם בילד הקורא שיר זה, מתפתחת אחריות אישית להתנהגות?
    נראה לנו בדיוק להיפך, ילד הקורא או שומע שיר זה לומד שעדיף, כנראה, להתעלם או להתחמק מנטילת אחריות אישית!
    אלוהים כל יכול?
    "אלוהים יודע / מה יקרה לי מחר / הוא יודע מה אעשה / ויודע במה אבחר." [ד]
    אם אלוהים בשיר יודע תמיד מה יקרה, מה ייעשה אדם ומה יבחר לעשות, הרי וודאי "ידע" שישי שליסל בחר לדקור שישה צועדים, ביניהם את שירה בנקי ז"ל, במצעד הגאווה בירושלים.
    אותו אלוהים שיודע הכל, וודאי גם "ידע" על רעולי פנים שמתכוונים להשליך בקבוקי תבערה אל שני בתים בכפר דומא ליד שכם. לגרום לשריפת תינוק למוות, ולפציעה בצורה אנושה את הוריו ואחיו בן ה-4, גם לרסס על קירות הבית "נקמה ו"יחי המלך המשיח".
    אם אלוהים "ידע" על ישי שליסל ועל רעולי הפנים, איזה אלוהים עולה כאן?
    האם זה אותו אלוהים שמזהיר, באופן ברור, "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". [ה] וקובע נחרצות, "לֹא תִּרְצָח"! [ו]
    או אלוהים שלמרות ש"יודע" מה יקרה מה יעשה ובמה יבחר הוא אלוהים שאינו מונע פגיעה באדם?
    לא קראתי על גירסת הינקות של ישי שליסל ושל רעולי הפנים.
    אבל כנראה, ישי שליסל, גם רעולי הפנים גדלו וספגו תפיסה שאלוהים אינו מונע פגיעה ורצח של בני אדם.

    מסוכן מאוד שהשירים שצוטטו לעיל, יהוו "גירסא דינקותא לא משתכחת"!

    מראה מקום
    א. שו"ת גינת ורדים חלק אורח חיים כלל ב סימן כג
    ב. מאיה לוין "אלוהי הספרים הקטנים", הארץ ספרים 31/07/2015, עמ' 15.
    ג. אמונה אלון, רק בעיניים עצומות רואים אותו, תל אביב 2015
    ד. אמונה אלון, רק בעיניים עצומות רואים אותו, תל אביב 2015.
    ה. בראשית ט, ו.
    ו. שמות כ, יג, דברים ה, יז.

  3. מאת תמר:

    אני מסכימה מאוד עם מוטי.
    עוד לא ראיתי ספר ילדים שעומד בגאון בזכות האתאיזם. שבו ילד שואל את אביו אם יש אלוהים ואביו אומר "לא" ללא כחל ושרק.
    למה לא? למה צריך לכבד רק את רגשות המאמינים? למה לא לכבד גם את רגשות הלא מאמינים?

  4. […] על האיורים בספר מוזמנים לעיין ברשימתו של יניב תורם ב"פנקס" על "רק בעיניים עצומות רואים אותו". הנכונות להקשיב לילדים ולאפשר לכל אחד לייצג את […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.