2 במה ומסך

עיתון לילדים זה מין דבר כזה / איריס ארגמן

על התערוכה "דבר לילדים", מוזיאון נחום גוטמן

מרץ 22, 2016  

כשהייתי ילדה נהגתי לחכות בכל שבוע ליד תיבת הדואר, לעיתון הילדים – "הארץ שלנו". עמדתי דרוכה ומלאת ציפייה לרגע בו יגיע הדוור וישלוף מתוך התיק שלו את העיתון המגולגל ועטוף בנייר דק וחום. מהרגע בו נחת העיתון לידיי לא הנחתי אותו עד שסיימתי לקרוא את כל הכתבות, הסיפורים, השירים ואת המדור הנפלא "חברים לעט". העיתון הדק והאפור מילא את עולמי והעניק לי שעות נפלאות של חסד, שעות בהן צללתי לסיפורים בהמשכים, קראתי כתבות על העולם וחיפשתי חברים לעט – ילדים השולחים מכתבים (עם מעטפה ובול) האחד לשני ומספרים זה לזה על חייהם.

זיכרון ילדותי הוביל אותי כבמטה קסם אל התערוכה "דבר לילדים" המוצגת ב"מוזיאון נחום גוטמן", השוכן בשכונה הציורית נווה צדק. הדרך אל המוזיאון היא חוויה נפלאה, מעוררת השראה בפני עצמה וכמשוטטת ותיקה אני תמיד שמחה לעשות את דרכי אל המוזיאון הקטן והמקסים.

התערוכה מספרת את סיפורו של עיתון הילדים הראשון בארץ ישראל, עיתון שנוסד בשנת 1931 כמוסף לילדים של עיתון "דבר", עיתון ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. בשנת 1936 הפך המוסף לשבועון עצמאי שפעל תחת "דבר". בשנת 1985 התמזג "דבר לילדים" עם השבועונים "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים" לשבועון בשם "כולנו".

העורך הראשון של עיתון "דבר לילדים" היה יצחק יציב והוא זה שיצר את התפיסה המיוחדת של העיתון- העמדת הילד במרכז העשייה, תפיסה שהקדימה את זמנה.

דבר-לילדים8

עם הופעת הגיליון הראשון יציב פונה אל הילדים הקוראים: "אבל מערכת "דבר לילדים" תרצה גם לשמוע את דעתך על העיתון ועל הדברים הבאים בו, ודאי ישנם עניינם המושכים את ליבך, המטרידים אותך או מעוררים את סקרנותך ואתה רוצה לקרוא עליהם בעיתון שלך. ובכן הודיע לנו מה רצונך ושאל את שאלותיך. המערכת תקשיב לדבריך ותענה לך כאשר תוכל, אם בעיתון ואם במכתב פרטי. אנחנו מקווים כי נדע לעזור איש לרעהו בשיחות גלויות מלב אל לב."

פנייה זו של יצחק יציב אל הילדים היא פנייה סובלנית ומשתפת, פנייה "בגובה העיניים", יצחק יציב יוצר עיתון שאינו מדבר מעל הראש של הילדים, אינו מחליט בשבילם מה טוב ונכון אלא הופך אותם לשותפים לעיתון וזה מעשה אשר מקדים את זמנו.

במאמר לרגל מלאת עשור ל"דבר לילדים" כתב יציב כי מטרת השבועון היא 'לגדל קורא חושב', שלוש מילים המתמצתות את ה'אני מאמין' שלו כי מחשבה היא פסגת מעשה גידול הילד, והקריאה מביאה למחשבה. דהיינו, הילד הוא יציר תרבות שבגידולו מעורבים שלושה כוחות: המבוגר המגדל, הילד הקורא והאדם החושב שיצמח ממנו.

בין הכותבים בעיתון נמנו מהיוצרים המרכזיים בספרות העברית המתחדשת: פניה ברגשטיין, ימימה טשרנוביץ, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, מרים ילן שטקליס ועוד.

בין השירים והסיפורים שהתפרסמו לראשונה בעיתון: "דני גיבור", "פזמון ליקינתון", "מיכאל", "בארץ סין", "בארץ לובנגולו מלך זולו", "אורי מורי", "אורי כדורי", "ניסים ונפלאות", "בעקבות שביל קליפות התפוזים", "מיקי מהו", "ערב מול גלעד", מאז הם הפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית.

דבר-לילדים5

נחום גוטמן, יוצר חשוב ומרכזי באמנות הישראלית, הופקד על הצד העיצובי של העיתון והוא זה שגם אייר את הטורים, הסיפורים והשירים שהופיעו בעיתון במשך 33 שנים.
גוטמן יוצר שפה חזותית קלילה, הומוריסטית ומקומית. בשרבוטים קוויים פשוטים ודקים הוא יוצר את הילד הישראלי, "הצבר", הילד במכנסי החאקי הקצרים והסנדלים התנכיות.
את טורי הקומיקס "אורי כדורי" ו"אורי ומורי" מצייר אריה נבון לצד החרוזים הקולחים של לאה גולדברג.
התערוכה בנויה על פי מדורים שונים שהיו בעיתון "דבר לילדים", כמו: "זה קרה השבוע", "שי לטף", "קוראינו כותבים", "הידעת?", "קומיקס", "דבר המערכת", שירים, סיפורים ושעשועונים.התערוכה כוללת אזור מיוחד ובו שעשועונים ומשחקים שמתאימים לילדים ולכל המשפחה, כולל לסבים ולסבתות המעוניינים להוריש ולהנחיל את הידע והזיכרונות שיש להם מ"דבר לילדים" לדורות הבאים.

בתום הסיור בתערוכה פגשתי את אוצרת התערוכה ומנכ"לית המוזיאון, מוניקה לביא. השיחה עם מוניקה הייתה מרתקת, מסקרנת ומלאת עניין. מוניקה דיברה וסיפרה לי על ימיו הראשונים של העיתון בעיניים נוצצות המעידות על תשוקה ואהבה גדולה למלאכת האוצרות.

כיצד בחרת להציג את הילדים לתערוכה? האם התערוכה מותאמת לילדים? אני שואלת בעקבות התבוננות ארוכה בתערוכה והתרשמות כי התערוכה, על אף הנושא – עיתון לילדים – אינה מותאמת לילדים, לטעמי התערוכה "שטוחה" מדי, הרבה מאוד מלל וטקסט, הקירות נעדרים מיצגים ויזואליים שיתפסו את העין ויאתגרו את החשיבה היצירתית של הילדים.

נכון, התערוכה אינה מותאמת לילדים, אלא להורים, סבים וסבתות וילדים. בפנטזיה שלי רציתי ליצור שיחה בין המבוגר לילד על התכנים שהיו ב"דבר לילדים". רציתי ליצור חוויה בין דורית – בין סבא לנכד, הורה לילד "איך זה היה כשהייתי ילד", חלמתי על יצירת שיחה אנושית, בלי נוסטלגיה. אני חושבת שחשוב לנו להעביר לילדים דרך הסיפור את הקשר למקום, לספר סיפור פשוט לילדים בלי מוסר השכל. בלי מסר.

מדוע חילקתם את התערוכה לקטגוריות?
התערוכה לוקחת כתב-עת והופכת אותו לתערוכה ויזואלית, בכל כתב-עת יש חלוקה נושאית, יש מאמרים וטורים.
אני חיפשתי את הדברים שחוזרים על עצמם – אקטואליה, קוראים כותבים, סיפור בהמשכים.
כל מדור בכתב העת "דבר לילדים" הוא היסטוריה של הישוב היהודי, של מדינת ישראל.  בעבר הסתכלתי על העיתון מנקודת מבט של ילד וכעת מנקודת מבט שונה. התערוכה מאפשרת לצופה לחלוף על פני הזמן ולראות את השינויים על ציר הזמן וכך נוצרת תמונה מרובדת.

אלו דילמות עמדו בפנייך בבניית התערוכה?

לקחתי כרך גדול של "דבר לילדים" לידיים וכעת אני צריכה להפוך את זה לתערוכה וזה לא פשוט, המעבר מעיתון לתערוכה אינו פשוט כלל וכלל.  בתערוכה ניסינו לשחזר את הכריכות של העיתון, רק הכריכות של העיתון היו בצבע ואילו דפי העיתון בשחור- לבן. חילקנו את הקירות לצבעים שונים לפי הצבעים שבהם היו משתמשים לכריכות העיתון.

דבר-לילדים11

איך מנגישים את התערוכה לילדים?

ניסיתי להראות את הטקסט בראשיתו, כפי שהוא. לדוגמא: השיר "פזמון ליקינתון"- רואים שזה התחיל במילים, כשורות ישרות ולא כשיר מולחן. בתערוכה אפשר לראות את המקור- השיר נברא לראשונה בתוך העיתון וזה רגע גדול.

רציתי לחזור אל השיר לפני שהיה לו לחן, לחזור אל "הדבר הנקי הזה" וכך כל אחד יכול לקחת את זה אליו ולעשות בו כרצונו. אנשים מופתעים לגלות שהשירים נכתבו על ידי משוררים כמו לאה גולדברג והם כתבו את לראשונה ב"דבר לילדים".

הטקסטים מוצגים בתערוכה והמבקרים בוחרים לאן לקחת אותם, כל אחד והחוויות שלו. זה הכוח של התערוכה.

יצרתי את התערוכה מתוך התפישה של יצחק יציב, העורך הראשון של העיתון, הוא זה שהכריז על מטרת העיתון: לגדל קורא חושב, הקריאה מביאה לקריאה עצמאית, גורמת לילד להיות בן אדם שחושב באופן עצמאי.

למרות שהעיתון קשור לתנועת ההסתדרות הוא ראה לנגד עיניו את האדם החופשי, הוא והיוצרים שחברו לו התייחסו לנפש הילד ולא ממקום מתיילד. מערכת העיתון לא ניסתה להגן על הילד.
כתב-העת הציג ילדות ישראלית כילדות נורמלית, אמנם זו ילדות שגדלה לתוך בניין הארץ ומצב לא פשוט ויחד עם זאת זוהי ילדות "רגילה".

מה את מצפה שאקח מהתערוכה?

אני מצפה שתיקחי את האהבה לטקסט, את ההקפדה על הבחירות הספרותיות והמדורים, את היחס לילד – יחס של כבוד.

דבר-לילדים10

בתום השיטוט והשיחה עם מוניקה יצאתי חזרה אל הרחובות הקטנים של נווה צדק והמשכתי להרהר בתערוכה ובדברים שראיתי ושמעתי. התערוכה מוצגת באורח אסתטי ונעים מאוד, החללים מוארים באור רך המקנה תחושה של שלווה ונועם ומייצר חווית מוזיאון רגועה ולא תזזיתית. חזרתי ודקלמתי לעצמי את השירים היפים של מרים ילן ולאה גולדברג שהחזירו אותי לימי ילדותי. אך משהו קטן בכל זאת היה לי קצת חסר, רציתי לחזור אל החוויה של הציפייה לעיתון, אל רגע פתיחת העיתון, אל רשרוש הדפים הדקים, אל העלעול בדפי העיתון. התערוכה אמנם מציגה את רבגוניות העיתון ואת חדשנותו לאותם ימים אך המעבר מעיתון לתערוכה משכיח קצת את החפץ עצמו.

לסיכום, הביקור בתערוכה מומלץ מאוד וכדאי לשלב אותו בשיטוט איטי בסמטאות הקטנות של נווה צדק ולסיים בפסיפס של נחום גוטמן המוצב כעת ברחוב רוטשילד 1.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. מאת אלכס פז-גולדמן:

    איריס,
    אהבתך למדור "חברים לעט" ולמכתב עם בול היתה ההשראה שבעקבות נוצר הספר "הרפתקה בחולות" שמתחיל בהתכתבות בין ילדה שמצאה פיסת עיתון של "דבר ילדים" ובה המודעה הבאה:
    "שלום, שמי אורי ואני בן 10. מבקש אני חבר או חברה שאוכל להתכתב עִמם.
    אני גר בתל-אביב. התחביבים שלי הם: קריאת ספרי הרפתקאות, רכיבה על אופניים, איסוף בולים (יש לי בולים מפַּלֶסְטִינָה ומארצות שמעבר לים), ציור וכתיבה.
    כתובתי: רח' הרצל 58, תל- אביב. ועוד בקשה קטנה: שַׁלְשְׁלוּ את המכתב לקופסה האדומה ברחוב קִינְג ג'וֹרְג' (לשעבר הכרמל) , מול שני עצי השקמים. "

  2. מאת איריס ארגמן:

    תודה אלכס על תגובתך, אמנם זה נכון אך בכתבה זו לא התכוונתי לדבר על עצמי אלא על התערוכה "דבר לילדים" בלבד.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.