2 פרויקטים מיוחדים

על אסטריד / יהודה אטלס

קטעים מתוך הפרק על אסטריד לינדגרן בספרו של יהודה אטלס "ילדים גדולים 3"

אוקטובר 14, 2010  

הקטעים המובאים ברשימה זו לקוחים מתוך הפרק על אסטריד לינדגרן בכרך השלישי של סדרת ספרי העיון "ילדים גדולים" שכתב יהודה אטלס, ושראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות בשנת 2003. רשימה זו מספקת הצצה לחייה של לינדגרן ופועלה הספרותי, ובאמצעותה ניתן לעמוד על דמותה רבת המשמעות בחברה, התרבות והפוליטיקה השוודית. אנו מבקשים להודות ליהודה אטלס והוצאת ידיעות אחרונות, על שיתוף הפעולה באישורם לפרסום קטעים מן הספר.

אסטריד אנה אמיליה אריקסון נולדה ב-1907 בחוות נס, חווה חכורה בת חמש-מאות שנה, סמוך לעיירה ווימרבי, בחבל סמולנד שבדרום שוודיה. אחד האזורים העניים ביותר בשוודיה, שאיכריו הוציאו בדי עמל את לחמם מאדמת הטרשים הדלה. דמויות ואירועים שזכורים לה מילדותה ישמשו בידה בעתיד חומרי-גלם לספריה, שיתובלו גם בארומה לשונית מקומית.

החווה ניצבה בלב איזור כפרי יפהפה, משופע ביערות עבותים, שהצמיחה בנופיו זכורה לאסטריד כחוויית ילדות קסומה. גם שנים רבות אחר-כך, כשתגור בכרך, בשטוקהולם, תישאר קשורה בחבלי אהבה עזה אל תלוליות תותי-הבר, אל בכורי-האביב הפורחים באחו, אל רפידות הטחב הזרועות פעמוניות ורודות, אל חבצלות-המים בנחל, אל פריחות הדובדבן והתפוח, אל התעלות, המדרונות והעצים עתירי-העלווה, ש"אותם אני זוכרת טוב יותר מאשר את האנשים."

לימים, ישמשו תיאורי הטבע בספריה לא רק כרקע לעלילה אלא, על פי מיטב המסורת של הספרות והמחזאות הקלאסית, גם כשיקוף למצב-רוחו של הגיבור. הילד בספריה ה'כפריים' יהיה מעין מתווך בין הטבע לבין התרבות, כשהטבע תמיד משמש לו מפלט מפני פגעי הציוויליזציה. בספרי מדיקן, לדוגמה, ימצא הקורא תיאורים קסומים של נופי החווה הכפרית ושל שיגרת יומם של האיכרים, כאשר מבקרות האחיות מדיקן וליסבת בחוות אפלקולן, הלא היא "גבעת עץ התפוח", כך גם כשבאים ילדי רחוב הרעשנים לביקור אצל סבא וסבתא בכפר. גם גן-העדן, עולם ילדים שכולו טוב, יצטייר בספרי הפנטזיה שלה מיו מיו שלי והאחים לב ארי כבקתות-איכרים עתיקות עם גגות קש, מוקפות עצי תפוח ושיחי לילך ויסמין, טובלות בנופים ירוקים ושלווים.

חווית הילדות המאושרת ניזונה גם מן החום, הביטחון, האהבה והחינוך לחופש ולעצמאות, שהשפיעו הוריה על שלוש בנותיהם ועל בנם. ביטחון וחופש יהיו מרכיבי-היסוד העיקריים בסיפורים שתכתוב על הילדות; גם כשבסיפור עצמו מתגלגלת עלילה מסמרת-שיער, הקול הדובר יהיה תמיד יציב, שקט, אחראי ובוטח. כמספרת, היא תאחז ביד הקורא ותוליך אותו לבטח בין נפתולי הסיפור הסוער.

בבית הספר התיכון התבלטה אסטריד בכתיבת חיבורים. כשהיתה בת 13 פורסמה רשימה ראשונה שלה בעיתון מקומי, ובעטיה נהגו להקניטה ולכנותה "סלמה לגרלף של ווימברי". היא כה תיעבה את הקינטורים הללו עד שהחליטה שלא להיות לסופרת לעולם. לימים, ב-1950, היא אכן תזכה במדליית נילס הולגרסון, על-שם ספרה של לגרלף.

בזכות כישרון הכתיבה שלה התקבלה לעבודה במקומון בווימרבי, שבו כתבה ביקורות ורשימות לוקאליות. בת 19 גילתה, שגם היא אינה חסינה מפני פגעי העולם, כאשר נאלצה לנטוש בבהילות את עבודתה ואת ווימרבי ולעבור לשטוקהולם, נושאת ברחמה תינוק, שעם אביו סירבה להתחתן. היא החליטה החלטה אמיצה, ללדת אותו ולגדל אותו בכוחות עצמה. באווירה הקרתנית, הצדקנית והרכלנית של העיירה הקטנה, לידת ילד מחוץ לנישואים היתה אירוע שערורייתי, שהדעת אינה סובלת.

שנים קשות ואפלות עברו עליה בשטוקהולם. היא למדה קצרנות ומצאה עבודה כמזכירה. כדי ללדת את בנה, בסוף 1926, הרחיקה עד קופנהגן שבדנמרק. כיוון שקצרה ידה מלפרנס את שניהם, נאלצה למסור את לארס למשפחה אומנת בבירה הדנית. משכורתה הספיקה אך בקושי לשכר-דירה ומדי פעם לכרטיס הלוך ושוב ברכבת לקופנהגן, לביקורים אצל בנה.

רק ב-1930 השיבה לידיה את לארס, וגם אז נאלצה למסור אותו לטיפולם של הוריה. כך, עד שנישאה לסטורה לינדגרן, ממנהלי "מועדון המכוניות המלכותי" השוודי, שבו עבדה כמזכירה. הזוג קבע את מעונו בשטוקהולם וכעבור שלוש שנים נולדה בתם, קארין. ההזדהות עם ילדים שהגורל התאכזר אליהם והמרי נגד מוסכמות לוחצות של חברה שמרנית יעברו בספריה כחוט-השני.

פיפי ארך-גרב יצא לאור ב-1945 עם איורי אינגריד ואנג ניימן (1959-1916), שטבעה את האבטיפוס של פיפי המצוירת. תוך זמן קצר הפכה פיפי לילדה האהובה ביותר על ילדי שוודיה. בשנה שלאחר הופעתו שודר הסיפור בהמשכים ברדיו השוודי וגם הפך למחזה. מאוחר יותר הופקו בשוודיה בלבד ארבעה סרטים על-פיו, וב-1988 גם בהוליווד.

רשויות-החינוך השמרניות בשוודיה התקשו תחילה לעכל את הילדה העצמאית, האנרכיסטית, הבלתי-חינוכית בעליל, שבודה דברים מדמיונה, מדברת בעגה משובשת, עושה ככל העולה על רוחה ועלולה להוות דוגמה שלילית לקוראים צעירים. אבל גם הם לא יכלו לעמוד בפני  קסמה ובפני ההצבעה הגורפת, פה אחד, שהצביעו בעדה הילדים.

מכל 115 ספריה של לינדגרן, שרבים מהם זכו לתפוצה נרחבת בשוודיה ומחוצה לה, ספרי פיפי הם האהובים והמצליחים ביותר. עד היום נמכרו בשוודיה בלבד כשבעה מיליון עותקים מספרי פיפי.

אין ספק, שבדמותה שזרה לינדגרן, ביודעין או שלא ביודעין, אלמנטים מתוך סרטי סלפסטיק משנות השלושים והארבעים, וכן מדמויותיהם הקסומות של ליצנים עממיים, עושי-להטים ופוחחים ספרותיים, כמו טום סוייר, מרי פופינס ופיטר פאן. האסרטיביות ויכולת הביטוי שלה, השיער הג'ינג'י, הנמשים, כמו גם היתמות, הם מחווה בולטת לאן מאבונלי, האסופית, גיבורת הסדרה של לוסי מוד מונטגומרי, מן הספרים האהובים ביותר על לינדגרן בילדותה.

הספר, כרוב ספריה של לינדגרן, כתוב מנקודת מבטו של ילד, מגובה קומתו, בשפה ובהומור של ילדים. "אתה יכול לכתוב דברים שמצחיקים רק ילדים ובכלל לא מצחיקים מבוגרים," כתבה פעם. "אתה יכול לכתוב דברים שמצחיקים גם ילדים וגם מבוגרים. אבל, לעולם אל תכתוב בספר ילדים משהו ששכלך הישר אומר כי הוא מצחיק רק מבוגרים. אינך כותב כדי שהמבקרים יחשוב שאתה פיקח ומיטיב להתבטא. כותבים רבים מנסים לקרוץ, מעל לראשי הקוראים הצעירים, אל המבוגרים. ובנסותם לרַצות את אלה, הם נוטשים את הילדים בצד…זהו עלבון לילד, שאמור לקנות ולקרוא את הספר."

עם פיפי נפרץ הסכר. "אם אתה מתחיל לכתוב – דבר לא יוכל לעצור בעדך. כל-כך נפלא לכתוב לילדים," אמרה לינדגרן פעם. מאז פיפי היא הפכה לסופרת הלאומית של ילדי שוודיה, כתבה כמאה-ועשרים ספרים/סיפורים בז'אנרים שונים ולגילים שונים, גם למבוגרים, הפכה לסופרת השוודית המתורגמת ביותר, זכתה בעשרות פרסים ועיטורים, שוודיים ובינלאומיים, והפכה לכוהנת הגדולה של ספרות הילדים בארצה.

בסקר שנערך ב-1997 נמצא שמבין עשרות הספרים האהובים והנקראים ביותר בשוודיה, חמישה הם ספרי לינדגרן. בגרמניה בלבד מצויים עשרות בתי-ספר הקרויים על שמה. יותר מארבעים סרטים וסרטי-טלוויזיה נעשו על-פי ספריה, מלבד סרטים קצרים. היא עצמה כתבה את רוב התסריטים. אם לא די באלה, עוד תרגמה ספרי ילדים משפות אחרות לשוודית, בשם העט אנה אריקסון או אמיליה אריקסון. על-פי הערכה זהירה נמכרו בעולם כולו כשמונים מיליון עותקים מספריה. מעבר למסך הברזל בלבד נמכרו, על-פי אומדן, 45 מיליון עותקים פיראטיים של ספריה, ובראשם קרלסון המעופף דווקא.

"בכל ספריה," נאמר בנימוקי השופטים, כשקיבלה את פרס אנדרסן ב-1958, "בולטת אהבתה לילדים וסגולתה הנדירה להלהיב את רגשותיהם. סגנונה גמיש וצלול והיא מחוננת בכישרון לתאר כל מעמד בחוכמה וברגישות." יש בספריה מזיגה של ריגוש והומור, מעשיוּת ופואטיות, אומץ ועדינות, לוקאליות ואוניברסאליות, ריאליזם ופנטזיה. נמזגים בהם יחד ניגודים שכביכול אינם יכולים להתלכד: התנגדות וקבלה, אמת ושקר, טבע ותרבות, ילדות ובגרות, מסורת ומרי. על כוחה של לינדגרן לצייר תמונות ילדות אותנטיות יכול ללמד מכתב שקיבלה פעם מילדה אוסטרית שקרה את ספריה הכפריים. "האם כפר המהומה באמת קיים?" שאלה הילדה והוסיפה: "כי אם באמת יש כפר כזה –  אני לא רוצה יותר לחיות בווינה."

שנה אחרי צאתו לאור של פיפי הוזמנה לינדגרן לשמש עורכת ספרי הילדים בהוצאה שפרסמה את ספרה ושהפכה להוצאת-הבית שלה. היא החזיקה במישרה זו 24 שנים עד צאתה לגמלאות. מדי בוקר היתה כותבת בביתה – ספרים, מחזות, תסריטים, עיבודים של ספריה למחזות, תסכיתים לרדיו, תרגומים הרצאות ומכתבים. ההוצאה אף יסדה, ב-1967, פרס ספרותי חשוב על-שמה. היא סברה שהכתיבה היא תכונה מוּלדת. "אני מאמינה", אמרה, "שאדם הופך לסופר בדיוק באותו אופן שהוא הופך לערבי או לסיני."

היא אמרה שיש להעניק לילדים אהבה בלתי מותנית, בייחוד כשהם בצרה או במצוקה; שיש להתייחס אליהם באותו כבוד שמתייחסים למבוגרים. וכיוון שרוב הילדים שהכירה לא זכו ליחס כזה, היא יצרה בספריה עולם דמיוני שבו מכבדים ילדים או שבו הילדים לוקחים את גורלם בידיהם וכך נוטלים גם את הכבוד המגיע להם. היא יצרה ילד-גיבור רגיש, בטוח בעצמו, בעל יכולת להיות מאושר, שלגביו החיים הם שרשרת מרתקת של הרפתקאות ואתגרים.

עם כל האופטימיות וההומניות, אין בספריה אפילו קורטוב של מתקתקות, אשליה או התבוננות בחיים דרך משקפיים ורודים. כדוגמה ניתן להביא את ספרי מדיקן, מן הריאליסטיים בספריה. יש בסיפורים אפיזודיים אלה שיגרת יום-יום ואירועים יוצאי-דופן, שמקנים תחושה כי חיי אדם בכלל, וחיי הילדים, בנויים ממעלות וממורדות, מימים טובים ורעים, מהצלחות ומכישלונות, אך תמיד ניתן למצוא פתרון, להתפייס, להפוך את הרע לטוב, כי הרי בסופו-של-דבר כולנו אחים. יחד עם זאת, אין לינדגרן נמנעת מתיאורים ומאזכורים של הצדדים הפחות מלבבים של האופי האנושי.

לא רק פיפי עורר מחלוקת ציבורית. כשראה אור, ב-1973, האחים לב-ארי, זועזעה שוודיה והתלהט בה ויכוח סביב "המוות בעיני ילדים." בספר זה שברה לינדגרן באומץ טאבו מקודש נוסף: שאין מדברים על מוות בספרי ילדים. אין פלא ש-23 מבין 24 המבקרים שכתבו על הספר עם הופעתו, שללו את רעיונו המרכזי מכל וכל.

"לפני כל דבר אחר," כתבה לינדגרן, "לפני בידור, דרמה, שעשוע וריגוש, חייב ספר ילדים לספק לקוראיו תחושות של נינוחות וביטחון. ואלה, הרי, נחוצים להם יותר מכול במצבים של משבר, של ייאוש ושל פחד מפני המוות."

המסר העולה מספריה ומסיפוריה הוא שלגבי ילדים רבים הילדוּת אינה בדיוק גן-עדן, ושהדמיון הוא כלי הרכב הטוב ביותר שבעזרתו הם יכולים לחרוג ממעגל הייאוש ואוזלת-היד, לקבל את עצמם ואת מצבם ללא מרירות, לנוע קדימה ולסייע גם לאחרים.

היא מאמינה שילדים שהיו אהובים על הוריהם יהיו הורים שיאהבו את ילדיהם ויוכלו לבסס יחסי-אהבה עם סביבתם. לכשיגדלו, הם יעצבו את חברתם באותה צורה שבה עיצבו אותם. אם יתייחסו אליהם באלימות ובאי-כבוד, הם ייצרו אלימות ואי-כבוד בבגרותם. על כן היא נלחמה בעקביות, כל חייה, נגד ענישה גופנית של ילדים מצד הורים ומחנכים.

המודלים שהציבה לינדגרן לפתרונות של שלום בעימותים בין ילדים למבוגרים אכן סייעו לעורר, בשוודיה ובארצות אחרות, רגישות ומודעות לאלימות כלפי ילדים, עוד הרבה לפני שהאו"ם וארגונים אחרים החלו לנסח את זכויות הילד. גם בנובלות הדרמטיות שלה, שבהן אומנם נטושה מלחמה בין הטובים לבין כוחות-הרשע, הגיבורים אינם קוטלי דרקונים מן הזן המיתולוגי. האומץ בספרים אלה הוא בן לוויה קבוע לאהבה, לעדינות, לחום ולאכפתיות, ואת כוחות הרשע מנצחים בעזרת תחבולות מחוכמות ולא בעזרת כלי נשק ושפיכות-דמים.

היא התבוננה בעין מודאגת בתמורות שחלו בחיי הילדים מאז ילדותה: "ילדים כבר לא משחקים היום כמו שאנחנו שיחקנו. כן, הם משתתפים בשיעורי ספורט, אבל הם לא משחקים!!! הם יושבים הרבה מול הטלוויזיה. הטלוויזיה מרחיבה את דעתך במובן אחד ומצרה אותו במובן אחר. היא נותנת לך יותר עובדות ומילים ומידע – אבל מגבילה את הדמיון… בגלל הטלוויזיה יש הרבה בתים שבהם הורים וילדים לא מחליפים מלה."

היא היתה גם פעילה פוליטית. בעת מלחמת העולם השנייה היתה חברה בארגון שסייע ליהודים להימלט מגרמניה הנאצית. בשנות השישים כתבה נגד מלחמת וייטנאם. היא נרתמה, בשעתה, למסעי הבחירות של הסוציאל-דמוקרטים בארצה, ונטשה אותם ב-1976 לטובת הליברלים. […] במאמרים שפרסמה בעיתונים תקפה את בירוקרטיה ואת המנגנון המשרת את עצמו. ב-1976 מתחה ביקורת חריפה על המדיניות ה"רצחנית" של מס-ההכנסה השוודי,[…]בעקבות מאמריה אומנם עבר מס-ההכנסה השוודי רפורמה מקיפה. […] היתה פעילה גם בקמפיין נגד התאכזרות לבעלי-חיים – במיוחד אלה המגודלים על-ידי בני-האדם – שבעקבותיו נחקק בפרלמנט השוודי ב-1988 חוק זכויות החיות, שמכונה, עד היום, "חוק לינדגרן". היתה פעילה מרכזית בשדולה להגנת זכויות ילדים ונשים. לא פעם כונתה "המצפון של שוודיה".

לעת זקנתה הפכה למונומנט לאומי. חוש ההומור לא נטש אותה גם בזקנתה. כשנשאלה פעם בראיון על תחושתה בגיל כה מופלג ענתה: "לא איכפת לי למות. אעשה זאת בשמחה. אבל לא עכשיו. קודם אני צריכה לנקות את הבית." כשנשאלה מה היא מבקשת ליום-הולדתה ה-94 ענתה: "שלום עלי אדמות ובגדים יפים."

היא הותירה אחריה כמאה ספרים לילדים, שתורגמו לכשמונים שפות ושנפוצו בעולם כולו ביותר ממאה מיליון עותקים, ארבעים סרטים שנעשו על-פי ספריה, מחזות, עיבודים, תרגומים ומאות ספרים שערכה ושטיפחה את כותביהם. עם מותה, הסתלק אחד המאורות הגדולים משמי ספרות הילדים והספרות בכלל, דמות-אם שהאירה את הילדות בהומניות ובחמלה.

כתיבת תגובה

2 תגובות:

  1. תודה-רבה על האפשרות להציץ לתוך עולמה של אישיות מופלאה ונדירה "שהאירה את הילדות בהומניות ובחמלה", הן ביצירתה והן בפועלה.
    ואכן, כפי שאמרה לינדגרן: "כל-כך נפלא לכתוב לילדים", אפשר להוסיף: כל-כך נפלא לקרוא ספרות טובה לילדים וכן ניתן להוסיף: כל-כך נפלא לקרוא על מי שיוצר אותה.

  2. […] אבל משהו מהותי אחד דווקא שונה, כנראה ברוח הצעת החוק החדשה של משטרת המחשבות, האוסר על שימוש בסמלים נאצים. לאיש החזק שבקרקס כבר לא קוראים אדולף החזק, כמו במהדורה הקודמת וכמו במהדורה השוודית המקורית. לא, אדולף זה מעליב מדי, וזה גם עלול להכניס לקוראים רעיונות מוזרים אם ילדה נונקונפורמיסטית אחת יכולה לנצח גבר שקוראים לו אדולף. אז בגרסה החדשה קוראים לו דווקא אולוף החזק. כן, למה לא? אולוף נשמע די שוודי, בעצם. ומה הילדים כבר מבינים בסאטירה, ואז מה עם כתוב לו A על החולצה, ואז מה אם סופרת הומניסטית כמו אסטריד לינדגרן בטח בחרה במלוא תשומת הלב את השם הזה (זה ניחוש, אבל הוא די מושכל). […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.