13 ספרות

על הקסם החתרני של רפאל ספורטה / גליה עוז

רשימה מיוחדת לכבוד צאת הספר "ארמון החול" לרפאל ספורטה

ינואר 14, 2013  

פעם, לפני שחשבנו שצריך לתקן ילדים, או לפחות להסתיר מהם את החיים, מותר היה לעשות בספרות ילדים כל מה שעושים ברומנים המיועדים למבוגרים: להפחיד, לזעזע, לדבר על הצד האפל והיצרי, לכתוב נונסנס, לעשות פארודיות, לשים על השולחן דילמות שאין להן פתרון. פרט לכתיבה מפורשת על סקס, הכול היה אפשרי.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

13 תגובות:

  1. ליאורה גרוסמן הגיב:

    החרוזים היפים האלה החזירו אותי דווקא שוב לגן גורים המופתי. האם שמתם לב לקצב המשתנה, כמו קצב ג'אז של הספר הזה? כמי שגדלה על חרוזים של פושקין בשפת המקור העתיקה, על צ'וקובסקי, שידע לכתוב ישר מתוך נפש הילד, ומארשאק, בעל ההבחנה – תמיד קשה לי עם חריזה בסיסית. שורה ראשונה מתחרזת עם שורה שלישית, שורה שניה מתחרזת עם שורה רביעית, שלא לדבר על חריזה פשטנית (חלון לא מתחרז בעיני עם חלום, ומכנסיים לא מתחרזים עם נעליים), ומשקלים לוקים בחסר – ספורטה היה בשבילי התגלות. אתם זוכרים את השורות של אבא-פיל-אבא-פיל-אבא-פיל-אוטומוביל? זה כמו מקצב של תוף תם-תם, להבדיל מקטעי השיר שמתרחשים בגן עצמו – "הגננת היא דובה, לה עוזרת הבובה" וכו… כשמקריאים את זה ברצף, מתקבלת מוזיקה של המילים. המוזיקה הזאת גורמת לילדים לאהוב את המילים עצמן, את האפשרות להתבטא באמצעות מילים. אני רוצה גם לקחת רגע ולהחמיא לגליה (גילוי נאות: עבדנו יחד על שלושה ספרים, אבל אם הייתי מגבילה את עצמי רק לתגובה על אנשים שאני לא מכירה, הייתי נשארת עם ביבי נתניהו, ציפי לבני ושאול מופז). אני חושבת שרגישותה, עדינותה ותבונתה היתרה העניקו לספורטה את התאורה המחמיאה ביותר, את הבמה הנפלאה ביותר. כיף לקרוא ביקורת מעמיקה, אז תודה.

  2. הוי, איזה רהביליטציה עשית לו עכשיו! זה הכי אמא אווזה שיש. גם החריזה המשוחררת של שירי עם שהם תמיד קצת עבודת יד ולא בית חרושת. שיר הדוב וההר הוא כמו שיר העכבר:
    עכבר בתלבושת פאר ירוקה
    בא אל המלך ואל המלכה.
    רצה למצוא חן, וחן לא מצא,
    ולכן כלעומת שבא כך יצא.

    וגם שיר ה(חד) גדיה הוא הארדקור אמא אווזה. ובעקבות הרשימה אני נזכרת שגם ב"יגאל ואוניית הזהב" המקראה המגויסת עד מוות שלו, יש תבניות מאמא אווזה.

  3. נועה הגיב:

    עוררת בי געגועים עזים ל"היה היתה לי גפן" המופתי שאת כל שיריו אני זוכרת בעל פה גם היום. תודה

  4. אורנה הגיב:

    גם אני נוצרת בליבי את זכרון המילים של "גן גורים" במיוחד, עם אותם משפטים שכתבה ליאורה גרוסמן, עד היום (60) אני זוכרת את הספר שאבא שלי הקריא לי, ואני קראתי לילדי, ומחכה לנכדים שיהיו כבר כדי לקרוא להם. הכתיבה המוסיקלית, המתדקלמת מעצמה כמעט, המילים המתגלגלות, בדיוק מה שילדים אוהבים, לחזור ולדקלם בקצב, עד שזה הופך לשלהם. חבל שהיום אין עוד הבנה לחשיבות ההנאה שיש לילדים ממשחק במילים ממצלולים ומקצב, ומנסים לחנך ולהטיף. תודה לגליה שהחזירה בכתבה הנפלאה מעט סומק ורדרד ללחיי השירה המחורזת המהנה לילדים.

  5. פניה הגיב:

    מקסים ונכון. זוכרת שכילדה כבר הבנתי שספורטה המציא חלק משירי העמים האלה, כי השיר ה״ישראלי״ שסוגר את הספר (״שלום יונה / יונה לבנבנה״) היה ממש לא אמיתי. הוא גם החלש בשירי ״היה היתה לי גפן.״ מצד שני, יש שם תרגום לא רע ל״המפטי דמפטי.״ אוצר של ספר, קסם של רשימה.

  6. דפנה חיימוביץ' הגיב:

    כל שיר הוא פנינה. התענגתי והתרגשתי. ילדיי ידעו לדקלם בע"פ את 'גן-גורים' והיום נכדתי בת השנתיים מתחילה להשלים את המשפטים המחורזים.
    תודה על רשימה קסומה.

  7. זהרה הגיב:

    קסם של רשימה, מעלה נשכחות. "בית קט ועלייה" היה אחד הפייבוריטים שלי בילדותי, עלך אף שסצינות ההרס תמיד זעזעו אותי נורא, וממש בכיתי על הנמלה הקטנה והמסכנה, שכולה כוונות טובות, ובסוף נהרס לה הבית.
    יש לי אגב פרשנות אחרת משלך לגבי השיר האוסטרי שבו נשלח הילד הצעקן החוצה, לגרש ציפורים. הכי פיתרון קונסטרוקטיבי בעולם! לוקחים את החיסרון שלו ומראים לו שבהקשר אחר הוא יכול להפוך ליתרון, לדבר מועיל, ומילד מזיק הוא הופך לילד מועיל ועוזר….

  8. חוה חבושי הגיב:

    איזה יופי!
    שלא כמו המגיבות לפני, לא הכרתי את רפאל ספורטה.
    לא גדלתי בישראל, ומאוחר יותר, כאמא, הוא נשמט מהספרים שהעברתי לילדי.
    אני הולכת לעשות תיקון באמצעות נכדתי הקטנה.
    לא לעשות תיקון לילדים ולא להסתיר מהם את העולם – זה בדיוק מה שאני מחפשת בספרות טובה לילדים.
    תודה, גליה, על שהארת את עיניי.

  9. אביגיל הגיב:

    רשימה מקסימה, והטקסטים יפיפיים – שלא הכרתי. מסכימה מאוד עם דברייך. "בית קט ועליה" – איזה שיר כנה. אולי כל מי שעשה מסיבה גדולה (מידי) בביתו, יכול להזדהות במשהו עם הגדיה, ולתהות בדיעבד – בעודו עומד מול חורבן ביתו, "בשביל מה היה צריך את זה בעצם"..
    מזכיר לי במשהו את "לבד על המרבד" -עוד סיפור חתרני, שלא פוחד להציג את ה"אחר" כמפר שלווה.
    בשיר "יו גו יו אל תבכה", יש משהו משעשע ומחריד, בעבודה, שהברוזונים, שלא פעם משמשים בעצמם כמושא של סיפורי ילדים, פה הופכים מ"סובייקט" לאמצעי למילוי ה"ביטנונת". (מעין פגישה חזיתית עם שרשרת המזון..)

  10. חוה כץ הגיב:

    ואחרי הכאוס של בית קט ועליה – שחרור. ילדי תבל קוראים שלום. דגליהם – גזרי בד על אהלים:

    נשוט בתבל
    בשיר על שפתים \ נשוט בתבל, \ נושיטה ידים \ נגיל, נחולל. \ לבנו פתוח, \ דגלנו מורם, \ הבאנו שלום \ לילדי העולם.

    ולו הקטן חולם להיות חתן:
    סח לו הקטן:\לו הייתי חתן,\לו קנו לי כלה,\לא הייתי עלוב\כאפרוח בכלוב.
    הכלה,הכלה -\פנסים לי תדליק\בלילות אפלה,\את העצב תרחיק.\ספור תספר\ואיתי תשאר.
    אורז תשתול,\תצחצח הריקשה,\תאסוף את הפול\ותשקה המיקשה.
    את הכל, את הכל\תעשה בעצמה,\ובכל יום צמה\לי בעורף תקלע -\הכלה…

    הנה פתרון ישיר למלחמות ולבדידות בנוסף לטוני הפותר את החסר.
    עד כה כל השירים באתר מופיעים בספר כתביו: "ארמון החול".

  11. מרגניתה קלוזנר הגיב:

    יופי של מאמר, שמחתי לקרוא, החזרת אותי לימים רחוקים ושונים. אהבתי את השיר על הילד הצעקן, שלא הכרתי קודם. יישר כח.

  12. […] עוז כתבה פעם בפנקס משהו שמאד נגע […]

כתיבת תגובה