7 איור

על השהיית המבט / נעמה בנזימן

הפיקצ'רבוק כמייצר פער בין מילה ודימוי והשפעתו על התפיסה החושית שלנו

יוני 16, 2010  

אנחנו רגילים לבטוח בחושינו, ובכלל זה בחוש הראיה שלנו. כאשר מתברר לנו שחוש הראיה מסר לנו אינפורמציה חלקית, או שהדימוי שלפנינו מורכב ומתפענח בהדרגה, התודעה שלנו מאותגרת. ציורי גשטאלט מבוססים על הנטיה האנושית להתמקד בדימוי אחד בלבד. רק במבט שני מתגלה דימוי נוסף, כמו סוד שהוצפן ונחשף בהדרגה. פיענוח שני הדימויים, וההכרה שהם מתקיימים במקביל, מרחיבים את המבט ואת תפיסת המציאות שלנו. במבט ראשון אנחנו מזהים פן אחד. לדוגמא, אשה זקנה. במבט שני אנחנו מזהים גם את דמותה של האשה הצעירה. אנחנו מכירים בכך שניתן לראות באותו ציור שני דימויים, תוך הבנה שלא ניתן לראות את שניהם בו זמנית.

לעתים, מבטנו ייתקל באינפורמציה חזותית מורכבת, המכילה בתוכה סתירה.

בכניסה לתחנות הדלק של חברת "דלק" ניצבים שני שלטים: שלט המכוון למסלול בשירות עצמי, ושלט המכוון למסלול בשירות מלא. צבע השילוט במסלול השירות העצמי הוא אדום. צבע השילוט במסלול השירות המלא – ירוק. בכביש (ובמקומות רבים נוספים) הצבע האדום מסמן אזהרה, ומתקשר מיידית לעצירה. כשאנחנו מתלבטים באיזה מסלול לבחור, אנחנו מכריעים בין שני סוגי מידע: המידע החזותי, המעובד על ידי האונה הימנית של המוח (אדום – עצור, ירוק –סע) והמידע הטקסטואלי, המעובד על ידי האונה השמאלית (שרות עצמי, שרות מלא).

כדי לבחור במסלול החסכוני יותר אנחנו נדרשים להתעלם מההתניה החזותית, האינסטינקטיבית, המכוונת אותנו למסלול הירוק, ולהעדיף את הערוץ הלוגי, המכוון למסלול האדום.

בסיסית ככל שתהיה, הדוגמא הזו מייצגת פער בין מילה ובין דימוי – שני ערוציו של הפיקצ'רבוק. הטקסט לוכד את המבט, עבור אלה מאיתנו (המבוגרים) שיודעים לקרוא. עבור הילדים, הספר הוא קודם כל חוויה ויזואלית. הציורים נגישים להם, ואילו הטקסט מגיע בשלב שני, ותמיד בתיווך של מבוגר הקורא אותו בקול. שמעתי פעם מנירה הראל, שבשנים הרבות בהן לימדה באוניברסיטת תל אביב, ביקשה מהסטודנטים להביא לשיעור את ספר הילדים האהוב עליהם ביותר, ולציין מדוע בחרו בו. לכתה הגיע מגוון רחב של ספרים, אבל כמעט כולם נבחרו מסיבה זהה – בזכות האיורים שלהם. אבנר כץ, מאייר נפלא ומרואיין משעשע, תאר ב"ספר המאיירים הגדול" של מוזיאון ישראל את היחסים בין טקסט ואיור: "דיאלוג בין מלה לצורה. צד א' (הכותב) כבר אמר את שלו, וצד ב' (המאייר) משוחח מול מישהו שלא יכול להגיב, במקרים רבים משום שהסופר כבר מת. המאייר יכול לעשות את עבודתו בכמה אופנים: הוא יכול לשרת את הטקסט – לתאר באופן ברור סצינות מסויימות, והוא יכול גם לנקוט עמדה ולומר לסופר: בדרך כלל אני מסכים עם מה שאמרת, אבל יש לי משהו להוסיף, לפרש, להאיר באור חדש."

התיאור הזה מדוייק, אבל לא מלא. כמו בציורי גשטאלט, האיור יכול גם לסתור את הטקסט ולשנות את משמעותו, באופן שהספר השלם יכיל משמעות רחבה הניזונה מהפער בין המלה והדימוי. בסוף הספר "העץ הנדיב" (מאת של סילברסטיין, תרגם: יהודה מלצר, מודן, 1980) מצוייר איש זקן מאוד, אומלל וכפוף, כשהוא יושב על גזע של עץ כרות. בטקסט מתואר דיאלוג בין העץ והזקן, כשהעץ אומר לזקן: "בוא, ילד, שב לך ותנוח". העץ מכנה את הזקן "ילד" לאורך כל הספר, אבל האיורים מספרים על ילד קטן שגדל, מתבגר, הופך לנער ובהמשך למבוגר ולזקן. גם העץ, שמכונה "עץ" לאורך כל הספר, מצוייר בהתחלה כעץ גדול ומלא עלים ופירות, ובסוף הספר הוא גזע כרות וזקן. הפער הזה, בין נקודת המבט האימהית של העץ, שרואה בזקן ילד (ולכן סולח לו תמיד וממשיך לתת לו כל מה שהוא יכול), ובין האיור שממחיש היטב את הזמן החולף, הוא מרכיב מרכזי בקסם של הספר.

מתוך הספר "העץ הנדיב", מאת של סילברסטיין, הוצאת מודן

פיקצ'רבוק נוסף, פחות מוכר אבל לא פחות מעניין, הבונה פער קיצוני בין הערוץ החזותי לערוץ המילולי, הוא "רוני צוחקת" (מאת ג'ין וויליס, אייר: טוני רוס, תרגום: ענת לויט, ידיעות אחרונות 2001). "רוני צוחקת, רוני שרה, רוני מרחפת, ומתנדנדת עם תמרה." טוני רוס, מאייר בריטי ותיק, מראה לנו את רוני כשהיא מבהילה את סבתא שלה, מתיזה מים על אמא שלה, שוחה בים, מתחבאת מאחורי הסלעים, טסה במריצה, כועסת, גאה, משתוללת, מצליחה, נכשלת, הולכת לישון.

הקו של טוני רוס הוא מהיר, ידידותי, ספונטני, מלא תנועה והומור. האיורים ישירים וברורים, מצוירים בצבעי עיפרון – כמו שיש לילדים, הסצינות המאויירות אמינות ומוכרות, רוני מתוקה ומעוררת הזדהות. בדף האחרון בספר, לצד השורות: "כזו היא רוני, מקצה האף ועד הפוני. ממש כמוך – ממש כמוני" מופיע איור של ילדה יושבת בכסא גלגלים.

מתוך הספר "רוני צוחקת" מאת ג'ין וויליס, הוצאת ידיעות אחרונות

בספרו "מאמר לוגי-פילוסופי" כותב לודוויג ויטגנשטיין: "הלא ייאמר, לבטח, ישנו. הוא מראה את עצמו". (מאמר לוגי-פילוסופי, משפט 6.522. תרגום: עדי צמח, הקיבוץ המאוחד, 1994. ויטגנשטיין מתייחס לנושא רחב בהרבה, אבל דבריו על מסרים הנגלים מעצמם תקפים גם כאן). המבט שלנו, שמזהה מיד ילד נכה, מושהה בספר הזה. קודמת לו ההכרות עם אישיותה של רוני. אנחנו מלווים אותה, מתידדים אתה, ומתמקדים ביכולות שלה, בצד הבריא והרגיל שלה. ההפתעה מתרחשת בדף האחרון. המדיום החזותי הוא מיידי, ועל כן אין צורך בפרשנות מילולית שתלווה אותו. המלים מספרות לנו שרוני היא כמונו, ואילו המבט מגלה לנו שהיא נכה.

נדרש עיבוד נוסף כדי לעמת את שני הערוצים הללו למכלול שלם. כוחו של הספר נשען על הפיצול הזה. אם, נניח, היה מופיע בסוף הספר תיאור מילולי המספר על הנכות של רוני, היינו מקבלים ספר דידקטי וצפוי, שלא מחדש דבר.

השהיית המבט מאפשרת הזרה שלו. היא מעוררת התבוננות וזיהוי התגובה הרגשית שלנו למוגבלות. בקריאה חוזרת, היא מאפשרת בחינה של מנגנוני השיפוט והביקורת הקיימים אצלנו, אלה המשפיעים על יחסנו לרוני, שאולי אינה אלא אחת מאיתנו.

דוגמא שלישית לפיקצ'רבוק מצוין, המשתמש ביתרונן של התמונות על פני המלים הוא "לילה טוב גורילה" (פגי רתמן, מודן 1994). הקוראים הצעירים יספרו לעצמם את הסיפור כמעט ללא צורך בתיווך. הטקסט כולל משפט אחד – "לילה טוב", החוזר 18 פעם, בואריאציות שונות. הספר מתאר כיצד, לעת ערב, נפרד השומר בגן החיות מן החיות השוכבות לישון, וכיצד הגורילה הקטנה מערימה על השומר, מסתננת מן הכלוב ומתגנבת למיטתם של השומר ואשתו. גם כאן, הספר עוסק בסיטואציה מוכרת – הקושי לישון לבד, והנסיון של הילד להצטרף, בחסות החשיכה, למיטת ההורים.

מתוך הספר "לילה טוב גורילה" מאת פגי רתמן, הוצאת מודן

הבחירה בבעלי חיים מאפשרת בניית סיפור מטאפורי, שאינו מובן מאליו. הבחירה בערוץ החזותי כערוץ המתקשר את העלילה, מעניקה לילד יתרון על פני המבוגר: הילד והגורילה הם שותפים לסוד. יחד הם מערימים על השומר, יחד הם גוברים על המבוגרים האלה, שאומרים כל הזמן: "לילה טוב, לילה טוב, לילה טוב".

הראיה היא סוג של גילוי, דרכו מתפענחת תמונת עולם מלאה. אולם האיור מקבל את משמעותו מתוך ההקשר בתוכו הוא מופיע. על אף מיידיותו של הדימוי, פיקצ'רבוקס טובים אינם מבוססים, בהכרח, על וירטואוזיות ציורית, ואינם מהווים פלטפורמה להצגת פורטפוליו איורי מרשים. המייחד אותם הוא אותו דיאלוג שהוזכר בדבריו של אבנר כץ, אותו שיתוף פעולה גמיש בין טקסט ואיור.

כמו בכל זוגיות, אין ליחסים אלה מודל אחד. אפשר שאחד הוא דברן ושתלטן ואילו השני ביישן ושתקן, יתכן ויש ביניהם ויכוחים וחילוקי דעות. וכמו בחיים, מערכת יחסים בריאה תאפשר לשני בני הזוג לבוא לידי ביטוי, מתוך טווח רחב של דרגות חופש, ותבחן במדת יכולתם של השניים ליצור יחד מוצר חדש, אינטגרטיבי ושלם.

נעמה בנזימן – מאיירת וסופרת לילדים. ספרה "הכובע הגבוה של אלברט" ראה אור בהוצאת "עם עובד". בוגרת בצלאל ומרצה בHIT – המכון הטכנולוגי חולון

כתיבת תגובה

7 תגובות:

  1. מאת גבי רגב:

    מאמר יפה מאוד ומעשיר

  2. מאת שחר קובר:

    מעניין, תודה.

  3. כתבת מצויין, נעמה.

    האם את חושבת שהמשחק הזה, המושתת על הפער בין האנפורמציה הטקסטואלית לאנפורמציה החזותית, ראוי שיתקיים בכל סוגי האיורים (עיתונות, קריקטורה פוליטית, פרסום וכד')?
    למשל – האם במיתוג החדש של פריגת, שמצאתי באתר המשובח http://www.samlil.co.il/?p=3438 היו יכולים לוותר או על המשפט "פותחים בחיוך" או על איור החיוך כך שלא תהיה בינהם חפיפה מלאה?

    ובחזרה לאיור ספרי ילדים – הזדמנות להמליץ על ספר נפלא שמשחק בדיוק על הפער הזה בין הכתוב למאוייר:
    שבתאי מסכן שכתבה ואיירה אורית ברגמן (הוצאת כנרת)
    בתי בת ה-4 (וגם אני!) חוגגת על שותפות הסוד שלה ושל שבתאי הכלב, גיבור הספר, הפועל בניגוד לטקסט הכתוב הנאמר מפי דמות הילדה.

  4. מאת נעמה בנזימן:

    תודה על התגובות. לאורית – אני מעדיפה, תמיד, מסרים מורכבים ומעוררי מחשבה. במדה רבה זה עניין של טעם אישי.
    בפרסום, הדוגמא הבולטת ביותר שעולה בדעתי לקמפיין מורכב (גם היא, אגב, בתחום המשקאות) היא המיתוג של אבסולוט.
    לעניננו, בתחום ספרי הילדים – אני חושבת שכל מקרה לגופו. לא כל טקסט זקוק לתפיסה איורית שתציג אלטרנטיבה עלילתית.
    הספרים של דוקטור סוס, למשל, הם יצירות מבריקות, שהיו אף חדשניות בזמנו. לאיורים יש בהם כוח רב, על אף שהעמדה הפרשנית שלהם נשארת קרובה לטקסט והם וחיים איתו בהרמוניה וללא סתירות.

  5. מאת אורנה גרנות:

    איזה יופי של מאמר נעמה!
    מסכימה עם כל מילה.
    במיוחד אהבתי את הדוגמאות שבחרת: כל כך מדויקות.
    החיבור לאיור הוא תמיד מאוד ראשוני ולכן פעמים רבות הוא לא מתומלל. בשל כך פעמים רבות האיור והמאייר נשארים מאחורי הקלעים… אני חושבת שהאתגר הוא באמת ללמוד אייך להפוך את האיור ותמלולו לחלק בלתי נפרד מהסיפור. השאלה הגדולה מבחינתי היא: איך? לפעמים אני מפחדת שאם נדבר יותר מידי במילים על התמונות שהעיניים רואות זה יהיה קצת כמו להסביר בדיחות… טרחני משהו.
    מהסיבה הזו בדיוק ספרים בלי מילים או אפילו ספרים שהם כמעט בלי מילים מאוד מאתגרים את המבוגרים דווקא (לכאורה אין למבוגר תפקיד בהם) ובהקשר הזה יש ספר שאני אוהבת שנקרא:
    שבע דרכים לעשות הורים שמחים, איירה ליאורה גרוסמן כתבה גליה עוז, הקיבוץ המאוחד, 2006 .
    ספר שמספר על מעלילהם החביבים של הילדים בעת העדרות ההורים מהבית… הספר מצטיין במיוחד כי מבחינת הצורה של הפיקצ'רבוק הוא מממצה את הפוטנציאל של המדיום עם הפער עצום או אירוניה אם תרצו בין מה שכתוב למה שמתואר בתמונות. וכך גם במישור התוכן עוסק בדיוק בפערים בין הורים לילדים.
    ספר מאוד מוצלח שבעיני לא קיבל מספיק תשומת לב.

  6. מאת אבי פ:

    רציתי להאיר עוד משהו בנוגע לשלט האדום והירוק בכניסה לתחנת הדלק.

    לפני שקראתי את מה שאת כתבת, הסתכלתי בעצמי על שני השלטים. התמקדתי בעיקר באיור, ופחות במידע הטקסטואלי.

    בשלט הירוק – שירות מלא – רואים אדם עומד לייד מכוניתו. אני חשבתי שזו יכולה להיות הודעה, שאם אתה פונה למסלול הזה, אתה הנהג, תאלץ לעמוד ליד מכוניתך ולמלא בעצמך דלק.

    במסלול השני לעומת זאת, יש איור של משאבה בלבד. כלומר במסלול זה אתה לא תאלץ לעשות דבר, והמשאבה תגיע אליך מבלי שאתה תאלץ להתערב.

    הכוונה היא כמובן הפוכה ממה שאני הבנתי, מה שרק מחזק את הבלבול בנוגע לשני השלטים הללו

  7. […] עסקנו לא מעט בספרך "רוני צוחקת", במיוחד בנוגע ליחסים המבריקים בין טקסט ואיור. איך את רואה את הקשר בין מרכיבים אלו, […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.