6 ספרות

על השראה, השפעה ושאילה בספרות הילדים והנוער (חלק ב') / יחיעם פדן

חלק שני מתוך שלושה של מאמר העוסק בהשפעות, מחווות ואינטרטקסטואליות בספרות ילדים ונוער

פברואר 14, 2014  

בחלקו הראשון של המאמר הצעתי את הגדרתו של אריך קסטנר למידת השאילה המותרת' הצגתי שאילות מהימים שקדמו לכללי הזכויות הנהוגים כיום ודיברתי גם על מחווה של איור כחלק מהספרות. כן שחזרתי את הגלגול של מוטיב בובת העץ מ"פינוקיו" דרך "הארנב הקטיפתי" ו"היטי, מאה שנותיה הראשונות" ועד "המסע המופלא של אדוארד טוליין". ניגש עכשיו להשפעות מוּדעוֹת שרק מקצתן מוכָּרוֹת.

מחווה אינטרטקסטואלית

האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות הייתה סלמה לגרלף (1940-1858). לאו דווקא על "המסע של נילס הולגרסון הקטן עם אווזי הבר" (1906), המפורסם בספריה, שנכתב לצורך לימוד גאוגרפיה ("מולדת", אם תרצו). בעצם, נילס הקטן נענש על שובבותו, וכל מסעו בחברת מרטין אווז הבית נועד להחדיר בו ערכים טובים. אין פלא שקארין מיכאליס (1950-1872) הדנית כתבה את ספריה, "ביבי" (1929) ו"המסע הגדול של ביבי" (1930), כמעין מחאה לא-חינוכית בעליל: בתו של מנהל תחנת רכבת מסולקת מבית הספר ויוצאת למסע על פני דנמרק – ואחר כך ברחבי אירופה – סתם בשביל הכיף, אף על פי שברור גם לילד הקורא, ולא רק למבוגר הקורא מעבר לכתפו, כי מוטב שתחזור לבית הספר ותלמד לכתוב בלי שגיאות.[I]

newsletter_99251254200820

חמש-עשרה שנים אחר כך ראה אור ספרה הראשון של אסטריד לינדגרן, "פיפי לונגסטרומפ" (תורגם לעברית בשם "גילגי ארך-גרב", 1956, ובשם "בילבי גרב-ברך", 2009), שאף בו ילדה שובבה. אלא שזו, שלא כמו ביבי, מעולם לא למדה בבית הספר. בגישתה הישירה מטילה פיפי את חיתתה על תושביה המנומסים של העיירה ויסבי באי גוטלנד ממזרח לשבדיה. אז מה היה לנו? שובב אחד הנמצא במסע ארוך על פני שבדיה; שובבה המתניידת ברכבות על פני דנמרק ואחר כך ברחבי אירופה – אולי מחווה לשובב הראשון; ועוד שובבה המגיעה לעיירה וכמעט אינה עוזבת אותה; אגב, מעשיה מסמרי שיער הרבה יותר משל קודמיה, והסופרת תומכת בהם… אין ודאות שמיכאליס אכן הושפעה מלגרלף או שלינדגרן יצרה גיבורה שובבה עוד יותר בהשפעת שתי קודמותיה, אבל זו אפשרות מעניינת.[II] ייתכן שאפשר לצרף לספרים המוקדמים המשתקפים בספרים החדשים מהם גם את הדמיון בין מהלך העלילה בספר "המכשפה הגרועה ביותר" של ג'יל מרפי (והמשכיו) לספרי "הארי פוטר" של רולינג: כאן וכאן בית ספר לכשפים, כאן וכאן הרפתקאות העוברות על מי שעדיין אינו שולט בקסמיו.[III] אוותר על הדיון בהם רק מפני שלספרים שמהם שאבה רולינג יוחדו לא מעט מחקרים, ומפני שהעושר שהיא יוצרת בספריה מגמד כל השפעה שהייתה נתונה לה.

960900

הקבוצה או  ה"חבורה"

נחתום את הניתוח של "השפעה" או "מחווה" בסיפורי החבורה, שאת שורשיה יש לראות אצל פרנץ מולנר (1952-1878) בספר "הנערים מרחוב פאל" (1907). סביר להניח כי חיי בנים למשפחות מעוטות יכולת בבודפשט בשנים האחרונות של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ריגשו לא רק קוראים מהשורה אלא גם סופרים-בדרך. אין זיקה ממשית בין בוקה ונמצ'ק של מולנר הנלחמים על ה"גרונד" (טריטוריה) ובין מאבקם של ילדים בברלין הרוצים רק לאכול לשובע – מאבק המתגלם בדמותו של קאי, ב"הילד מהארגז" שכתב וולף דוריאן (1926); ממש באותה המידה אין זיקה בין שני הסיפורים האלה ובין רדיפת הצדק והגנב והחזרת הגזלה ב"אמיל והבלשים" של קסטנר (1928). לעומת זאת, יש קשר אמיץ בין דוריאן וקסטנר, וזיקה עקיפה בין שלושת הספרים: וולף דוריאן (1969-1892) היה עיתונאי, וכך גם ידידו ועמיתו אריך קסטנר (1974-1899). הם הכירו במערכת העיתון שבו עבדו. את הילדים העזובים שתיאר בסיפור על קאי, הכיר דוריאן מהמציאות שהתהוותה בברלין לאחר מלחמת העולם הראשונה. החבורה האחרת, ב"אמיל והבלשים" של קסטנר, באה ממשפחות מבוססות קצת יותר (חוץ מאמיל עצמו). סיפורו של דוריאן החל להתפרסם בהמשכים ב-1924 וראה אור כספר שנתיים אחר כך.[IV] עברו שנתיים או שלוש נוספות – והנה נדפס ספרו הראשון של קסטנר.

kai-hayeled-mehargaz-664x1024

העובדות ברורות. האם קסטנר מודה בכך? לא מניה ולא מקצתיה! בספרו "משלגיה ועד אמיל" משחזר אוריאל אופק את לבטיו של קסטנר שהניבו את "אמיל" (הם נכללים גם בהקדמה הארוכה לספרו זה) וכן את השיחה שהתנהלה בין הסופר ובין המו"לית של ספרו, אדית יעקבסון, ובו הציעה לו לכתוב ספר לילדים. בין היתר אמרה לו, "בחודשים האחרונים הוצאתי שורה של ספרים שזכו להצלחה רבה: 'דוקטור דוליטל' של האנגלי לופטינג, 'הנערים מרחוב פאל' של ההונגרי מולנאר ו'מעשה השודדים' של צ'אפק הצ'כי. אבל סיפור מקורי טוב לא מצאתי עדיין."[V] מה עם "הילד מהארגז"? הס מלהזכיר…[VI] יהודה אטלס מדגיש כי "קסטנר השפיע השפעה מכרעת על הולדתו של ז'אנר ספרי ההרפתקה בארץ, במיוחד על 'שמונה בעקבות אחד' (1945) של ימימה אבידר-טשרנוביץ, שגם מאזכרת השפעה זו בספר."[VII] אטלס מסתמך על דבריה של המבקרת יעל דר על ספר הבלשים של ימימה טשרנוביץ, שנדפסו ב"הארץ": "היא בנתה את הספר המצליח והישראלי כל-כך על המודל של 'אמיל והבלשים' ממש אחד לאחד, עם הקדמה קסטנרית ארוכה ומשעשעת, שמות פרקים מגרים לקריאה, חבורת ילדים בהנהגת ילד אמיץ, שמצליחה לתפוס אדם מסוכן אחרי מעקב ממושך. והכול, כמו ב'אמיל והבלשים', בפרקים קצרים, חפים מדידקטיות ומסמכותיות מעיקה, שיודעים להסתיים בדיוק בחלק הכי מותח." אטלס מוסיף ומצטט מדבריה של דר: "קשה להגזים בתיאור הרעב שהיה כאן לסיפורי הרפתקה, שבהם לילדים יש כוח לעשות מעשה – דבר שכרוך […] בסולידריות מוחלטת של ילדים."

file001384

נקל לראות על מה מסתמכים חוקרי ספרות כשהם מצרפים לספרי ההרפתקאות המשובחים הללו את "השלושים מכפר עלייה" של מיכאל רכבי (1953), את ספרי "חסמב"ה" של יגאל מוסינזון (1950 ואילך), את "המלחמה בשכונה" ואת הבלשים הצעירים של אבנר כרמלי (1952 ואילך) ואחרים – וחונכים את "סוגת ספרי החבורה". האם לא מוטב לדבר על חיקוי של התופעה המתוארת לעיל, ובייחוד להיבט אחד בה, זה המאפשר להצמיד לכל אחת מהדמויות השונות בחבורה מאפיין אחד? נכון, המודל הישראלי מתאים לרוח השיתופית שנשבה בארץ מאז ימי הפלמ"ח, ובכל זאת חייבים להכיר בכך שסיפורי החבורה היו אפנה חולפת.

הילד העצוב והיתומה

ישנן דוגמאות נוספות לחיקוי מודע (או לא). בתום העשור הראשון לכתיבתה השופעת, המציאה אסטריד לינדגרן (2002-1907) את דמותו של קרלסון המעופף (1955). זהו סיפור על ילד המתנחם בחברתו של יצור-פלאי-קטן, ושניהם יחד מעופפים ומעוללים תעלולים. הספר ראה אור בעברית ב-1967, וכבר ב-1970 כתבה דבורה עומר את הסיפור על הילדה והידיד הסודי שלה, הגמד קרשינדו: "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (באמת) לקרשינדו ולי". צירוף מקרים? אולי. אחרון ודי: הסופר הצרפתי הקטור מאלו (1907-1830) כתב כשבעים ספרים, ועם השלושה שתורגמו לעברית, פעמיים, נמנה גם "בחיק המשפחה" (1893). זהו סיפורה של פרין בת השש-עשרה, שבמות אמה הלכה ברגל עד לכפר שכל תושביו עובדים במפעל של סבה. היא לא הציגה את עצמה בשמה האמתי, מחשש שהסב יגרש אותה, והתקבלה לעבודה. בזכות השפות שלמדה התבקשה לתרגם מסמכים ומכתבים; הבעלים – הסב – העריך את עבודה ולמד לחבבה. ואז…[VIII]

ספרו השני של כריסטופר פול קרטיס (נולד בפלינט, מישיגן, ב-1953), "באד, לא באדי" (1999), שזיכה אותו בפרס ניוברי, מספר על נער שהתייתם מאמו, ברח ממשפחת אומנה מתעללת כדי למצוא את אביו ונקלט בחום אנושי בחבורת נגני ג'ז, שרק מנהיגם מתכחש לו. די ברור לקורא שהאיש אינו אביו אלא סבו, אבי-אמו. מהלך העלילה הנוגעת ללב, המתרחשת בשנות ה"שפל" האיומות, מזכיר מאוד את ספרו של מאלו; האם נתקל קרטיס בתרגום לאנגלית (שמו "ילדה של אף אחד" ומאוחר יותר "סיפורה של פרין")? אין לדעת. מצד אחר יש לציין כי לפי עדותו של המחבר יש ב"באד" יסודות אוטוביוגרפיים; ויתר על כן, מרכז הכובד עובר מיחסי הנכדה עם סבה אצל מאלו, אל נגני הג'ז הנעשים מעין משפחה חלופית לבאד. ואם כן, האם אפשר לקבוע כי הסיפור מקורי מתחילתו הכואבת ועד סופו הטוב? ואולי בכל זאת הושפע קרטיס מסדרת ההנפשה היפנית שנעשתה לפי הספר הצרפתי והוקרנה ב-1978?[IX]

39002

הרבה מעבר לדמיון

מי שקרא בספרו של ארתור רנסום, "פיטר דאק", ודאי הבין שמשהו מהקסם של "אי המטמון" מאת רוברט לואיס סטיבנסון דבק בילדים – הסנוניות והאמזונות – היוצאים עם הדוד, קפיטן פלינט, ועם מלח זקן לאי שבו טמון אוצר של שודדים.[X] אבל חוץ מהד רחוק ומכינויו של הדוד אין בספר ה"חדש" דבר מן הספר ה"ישן"; ובתור חלק מסדרת ספרים נקל לקבל את הפרשנות שמדובר במסע שבדמיון ולא בהפלגה אמתית. פני הדברים שונים מעט כשבאים לבחון את רואלד דאל (1990-1916), סופר שנודע במקוריותו ואין פלא שיש חיקויים ליצירותיו; למשל, ספרו של אנתוני הורוביץ "ספתא", הדומה מדי לספר "התרופה הנפלאה של ג'ורג'" מאת דאל – בשניהם נכד נואש נפטר פשוטו כמשמעו מסבתא מעצבנת.[XI]

אבל בחינה מדוקדקת של ספרי דאל לנוער מגלה שלא פעם שלח הסופר הנערץ יד ביצירות של אחרים. נתחיל באחד מהסיפורים בספר "חרוזים נלוזים", שעניינו כיפה אדומה. הראשון שכתב פרודיה תמציתית על מעשייה זו היה ג'יימס ת'רבר (1961-1894; זכור יותר מכול בזכות ספרו "הרבה ירחים"). ת'רבר פותח במפגש של הזאב עם כיפה אדומה ביער; דאל מתעלם מהמפגש הזה, שבאמצעותו נודע לנו איך הזאב יודע שכיפה אדומה עומדת להגיע לבית סבתה. חרוזיו של דאל מענגים מאוד, כמובן, וכמה מהם קרובים יותר למעשייה הידועה (סבתא, סבתא…) – אבל עיקר השנינות בסוף חוזרת להמצאה של ת'רבר: כאן וכאן כיפה אדומה שולפת אקדח ויורה בזאב; אצל דאל היא גם לובשת פרווה בסוף הסיפור.

18625

מי שנהנה מספריו של דאל, ובייחוד מהמעופפלית המתוארת בספרי "צ'רלי", אולי לא ישמח לדעת שהמצאה זו מופיעה תחילה ביצירתה של סופרת הולנדית, אנני ג"מ שמידט (1995-1911), שספרה "מעלית הפלא" (1953) תורגם לעברית עשרים שנה אחרי שנכתב – והוא דומה בעלילתו ל"צ'רלי ומעופפלית הזכוכית" (1972): ארבעה נוסעים יוצאים למסע מסביב לעולם במעלית של חנות הכולבו… יש אפוא סופרים הזוכים לפופולאריות רבה בקרב סופרים מארצות אחרות. קרוב לוודאי שכריסטינה נסטלינגר קראה בספר אחר של אנני שמידט, "הרפתקאות ויפללא" (1957), על ננס שגורש מארצו וגרם לצרות צרורות, לפני שישבה לכתוב את ספרה האנרכיסטי (המצוין) "מצפצפים על המלך מלפפון" (1972).

בחלקו השלישי של המאמר: על התחום העמום באמת שבין השראה להשפעה. 

יחיעם פדן – סופר, עורך ומתרגם, חוקר בתחום ספרות הילדים והנוער ומרצה גם בתחומים נוספים. ערך את סדרת "מרגנית" בהוצאת זמורה-ביתן, את "הסדרה הצעירה" ואת סדרת "ראשית קריאה" בהוצאת כתר, עורך עם איילין מוסקוביץ את סדרת "מפרש" לבני 18-16 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרו "אודיסאוס" ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2007. מחקריו בתחום ספרות הילדים והנוער נדפסו בבמות ספרותיות שונות וכן כנספחים בספרים רבים שתרגם וערך.
  1. שני הספרים הראשונים – מתוך חמישה המספרים על ביבי והרפתקאותיה – תורגמו כבר ב-1935 וב-1944. []
  2. ספרי שובבים היו תופעה חוזרת בכתביה של א' לינדגרן. היו בהם אמיל ומדיקן, לוטה וקרלסון (ראו להלן). הראשון בספרי "אמיל" של לינדגרן כולל תעלול המזכיר את "ג'אני פגע-רע" של ואמבה; אולי כי זה תעלול בין לאומי… []
  3. ג'יל מרפי, "המכשפה הגרועה ביותר" (1974 ואילך), תרגום לעברית ראה אור רק ב-2012; ספרי "הארי פוטר" (1997 ואילך) תורגמו מ-2000 ואילך. []
  4. בעיתון הילדים Der heitere Fridolin; ואצל המו"ל שניידר: Kai aus der Kiste. Schneider, Berlin1926. []
  5. "בעוד אני שוכב על הרצפה וסופר כמה רגלי שולחנות וכיסאות יש בחדר," כך ההקדמה ל"אמיל והבלשים", "ניצנץ במוחי פתאום הסיפור… אולי מפני ששם-המשפחה של אמיל הוא טישביין (זאת אומרת, רגל-שולחן)?… שכבתי אפוא בלי לזוז וחייכתי בידידות אל הרעיון שלי. רציתי לעודד אותו. הוא נרגע מעט, התחיל לתת בי אמון, התקרב אלי לאט-לאט, צעד ועוד צעד…" (מן ההקדמה למהדורה שערך אוריאל אופק, 1987). []
  6. האם מפני שראה אור אצל מו"ל אחר, ויצר התחרות הוא שדחף את יעקבסון? אולי. []
  7. יהודה אטלס, "ילדים גדולים" (כרך שלישי, בעיקר אירופאיים), הפרק על קסטנר, עמ' 71. []
  8. הקטור מאלו, "בחיק המשפחה", מצרפתית מיכה פרנקל, 1995. []
  9. כ"פ קרטיס, "באד, לא באדי", מאנגלית: יוספיה סימון, 2002.וראו מאמרי "משפחות חלופיות" בכתב העת המקוון "הפנקס". []
  10. א' רנסום, "פיטר דאק" (1932); ראה אור בעברית ב-1987. []
  11. שני הספרים לא תורגמו: George's Marvellous Medicine של דאל מ-1980 ו-Granny של הורוביץ מ-1994. []
כתיבת תגובה

6 תגובות:

  1. מאת שלומית כהן-אסיף:

    מרתק!!!!!!!!!!!!!!

  2. מאת נעה סמלסון:

    תענוג

  3. מאת עינה:

    נהניתי מאד לקרוא את הדברים, מעמיקים וקלילים בעת ובעונה אחת.
    תודה!

  4. מאת שלומית ברנע:

    מעשה רוקם נפלא ומחווה ייחודית לקוראי "הפנקס".
    מצפה להמשך…

  5. בעניין המעלית, נזכרתי בסיפור הנפלא (למבוגרים) של פר לגרקוויסט "המעלית שירדה לגיהנום". גם אצלו זו מעלית רגילה (של בית מלון נדמה לי), שפשוט ממשיכה לרדת עד לגיהנום. לגרקוויסט זכה בפרס נובל ב1951, ומעניין אם זאת המעלית שלו שהתגלגלה לחדר הילדים. על הזליגות בין ילדים למבוגרים ולהפך כמעט לא מדברים, כאילו שספרות הילדים היא יבשת נפרדת ומבודדת.

  6. מאת נירה בר:

    מאוד מרגש לקרא , שמחתי כלכך על האיזכור של – "ביבי" ו"המסע הגדול של ביבי" הספרים הללו היו אצלנו בבית (כיום אצל אחותי) וקראתי בהם בהנאה רבה – ובעיקר האיורים היו נפלאים – דיו וצבעי מים קסומים –
    בסגנון ההוצאות של פעם – האיור היה מודבק בעמוד נפרד.
    ספרים אלה שייכים לתקופה שהתרגום היה בשפה עברית עשירה ונהדרת, כמו תרגומים ראשונים לפו הדב, קסטנר , קנת גרהם, טובה ינסון ורבים אחרים. מה שילדי קוראים בשיעורי הלשון שלהם " שפה גבוהה".
    ביטויים ומשפטים מתוך הספרים שמשו אותנו למצבים שונים בחיי היום יום,
    לאחותי ולי יש שפת קוד ששיכת לשפה העשירה הזאת – שכבר לא קיימת בתרגומים חדשים ומותאמים להיום –
    נכון שגם היום יש דברים נהדרים –
    למשל בהארי פוטר התרגום של גילי בר הלל הלך והשתפר מספר לספר, וכלל המצאות לשוניות חכמות ומבריקות..

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.