ספרות

• רשימות ומאמרים

על השראה, השפעה ושאילה בספרות הילדים והנוער (חלק ג') / יחיעם פדן

חלק שלישי מתוך שלושה של מאמר העוסק בהשפעות, מחווות ואינטרטקסטואליות בספרות ילדים ונוער

בחלקו הראשון של המאמר הצעתי את הגדרתו של אריך קסטנר למידת השאילה המותרת, הצגתי שאילות ומחוות – גם באיור – ושחזרתי את הגלגול של מוטיב בובת העץ או החרסינה. בחלקו השני תיארתי ילדים המתמרדים נגד הנימוסים שהיו מקובלים בזמנם, עסקתי בצמיחתה של חבורת הילדים – המחליפה את הגיבור הספרותי היחיד– ובהשפעות אחרות. ניגש עכשיו לתחום העמום באמת שבין השראה להשפעה.

מארנבים לדרקונים

אחד מספרי המופת שהשפיעו על סופרים רבים וזכו ללא מעט חיקויים הוא "הרוח בערבי הנחל" מאת קנת גרהם (1908). בסיפורי פו הדוב של אלכסנדר אלן מילן ניכרת ההשראה שספג מגרהם, ודאי באופן שבו מתוארים חוף התמזה אצל גרהם ויער ת"ק פרסאות (או חורש מאה העצים) אצל מילן.^[I] ואם כך, מה נגיד על החלקים הפסטורליים ב"גבעת ווטרשיפ" של ריצ'רד אדמס, וודאי ב"יער דנקטון" של ויליאם הורווד; ומוטב שנפסיק כאן כדי שלא להאשים סופרים חיים בגנבה ספרותית. בשנה שעברה ראה אור במקומותינו תרגום לספרו של טוני דיטרליצי, "קני והדרקון", שאף הוא חיקוי לספר ישן שכתב קנת גרהם, "הדרקון הסרבני". יצירה אזוטרית זו על דרקון פציפיסטי הספיקה להוליד חיקויים רבים מאז כתיבתה, ובהם שיר ישראלי, ועניינה החלטה נחושה של בני אדם להשמיד דרקון לא מזיק.^[II] רוב החיקויים מתעלמים מההקשר ההיסטורי – מחרחרי המלחמה באירופה – ומחילים את המשל על מצבים אחרים לגמרי. המיוחד בסיפור של דיטרליצי הוא שאינו סתם חיקוי אלא שחזור מדויק, אחד-לאחד, של גרהם; אפילו שמות גיבורי הסיפור הם קנת (קני) וגרהם…^[III] ומדוע אפשר להניח כי הסיפור של דיטרליצי מקורי? אולי מפני שגיבוריו הם ארנבים! אציין כי ציור העטיפה הוא מחווה ל"הסיפור שאינו נגמר" של מיכאל אנדה.

שנה אחרי שראה אור "הדרקון הסרבני", כתבה אדית נסביט (1924-1858) סיפורי דרקונים למגזין "סטראנד". צריך להיות תמים כדי לא להבין שסיפורו של גרהם – שלא התקבל בהתלהבות – יצר בכל זאת משיכה לסוגה זו. סיפורים אחרים של נסביט נדפסו בכתבי עת ורובם נכללו בספרים. ב"ספר הדרקונים השלם" של נסביט נכללים כמה מהסיפורים האלה מ-1899 – וסיפור אחד נוסף. מייד הוא מגיע, ועוד לפני כן תיווכחו שהוא עסיסי למדי. שנה לאחר מותה של נסביט קיבלה עליה רוזמאנד, שנולדה לבעלה של נסביט מחברתה הטובה, להפוך כמה מסיפוריה של נסביט לספר. היא כתבה קטעי קישור ובנתה את הספר "חמישה מאיתנו – ומדליין", ובתוכו גם הסיפור "אחרון הדרקונים",^[IV] שבו מלך ומלכה הקובעים שהנסיך שיזכה בידה של בתם יהרוג תחילה דרקון. הנסיכה – פמיניסטית שכמותה – אינה רוצה בכך; היא מתחפשת לגבר, צדה את הדרקון ומגלה שאין לו שום עניין להילחם.^[V] דומה מדי לסיפור של קנת גרהם? חכו, מייד נוסיף עליו.

בין סיפורי הדרקונים של המאה ה-20 תופס מקום של כבוד "האיכר ג'יילס בן הכפר דון" שכתב ג'.ר.ר טולקין ב-1937 (ונדפס ב-1949), אבל הוא יוצא הדופן ברצף שלנו, מפני שהדרקון שבו מזיק וזדוני.^[VI] רק ב-1980 ראה אור ספרו של רוברט מאנץ', "הנסיכה שלבשה שקית נייר", ובו חוטף הדרקון את הנסיך רונלד, החתן המיועד, ושורף בנשיפת פיו את בגדיה של הנסיכה אליזבת. מהשריפה נשארה רק שקית נייר, והנסיכה לבשה אותה. מתחיל מאבק בין הנסיכה ובין הדרקון, מצד אחד, ובינה ובין רונלד מצד אחר.

כך מתנסח יותם שווימר בביקורת מפורטת שכתב: "הפעם ישנו גם שינוי מהותי במערך הסיפורי המוכר: לא הנסיכה היא שנחטפת כי אם הנסיך. לאור המצב החדש […] יוצאת אליזבת להציל את רולנד. האיור המלווה את הקטע הזה מראה את אליזבת, עירומה כמעט לגמרי (מהלך רדיקלי!) […] אליזבת נראית כנערה בוגרת וזועמת, הלבושה בשקית נייר בלבד – הפריט היחידי ששרד את השרפה (באופן מפתיע יש לומר, בכל זאת – שקית נייר…)".^[VII] זאת ועוד: "גם מבחינה פמיניסטית וגם מההיגיון הספרותי – האם באמת ישנו הכרח להשיל מהדמות הנשית את הסממנים החיצוניים המרשימים שלה […] ולהותיר אותה עירומה כמעט לגמרי כדי שתממש את הכוח הנשי הטמון בה? האם שכל, תושייה ואומץ לב אינם יכולים לבוא עם שמירה על מראה חיצוני מצודד? הרי לשקית הנייר אין שום משמעות לאורך העלילה ובלב לבה של הדרמה."^[VIII]

רגע, עוד לא סיימנו. ב-1986 נדפס לראשונה ספרה של גיל הראבן, "אגדה חדשה". הנסיכה רוזמרין, שלא הסכימה לחכות לנסיך שיציל את הארץ, לבשה בגדי גבר ויצאה להרוג את הדרקון בעצמה. הפעם יש בסיפור שני נסיכים, אניסון המאוהב בעצמו וסולד מהרפתקאות, ומיורן – חוקר הטבע שאינו מתעניין בנסיכות. יחד הצליחו רוזמרין ומיורן למצוא את הדרקון, שרצה שיאלפו אותו, ואז חזרו לארמון וחשפו את פרצופו האמתי של אניסון הנוכל.

עם הופעת הספר גמרה עליו הביקורת את ההלל. שלומית יונאי כתבה: "האגדה באמת חדשה ומקורית, משעשעת וכתובה בהומור שופע והרבה חן. החידוש והמקוריות המרעננת מצויים, בעיקר, בשבירת מוסכמות הז'אנר והצגה הומוריסטית של גיבורים סטראוטיפיים."^[IX] יונאי מציינת, בצדק, כי "ה'רשע' של האגדה כלל אינו רשע, הוא רק משתדל למלא את תפקידו בחיים באי רצון בולט: 'לא רוצה שום תפקיד בסיפור אגדה! רוצה בבוקר חמים לשחק כדור עף או סתם מחבואים…'" אבל אין למבקרת שום כוונה לבדוק איך נראים הדרקונים שהתנחלו במעשיות ובספרות הרבה לפניו ושיחרו לנסיכות (שנקשרו לסלע). גם אסנת גביאן מצטרפת למשבחים וכוללת את הסיפור בסוגת "הדיאלוג הביקורתי" מהצד הפמיניסטי: "מתוך כוונה להשפיע על דפוסי ההתנהגות ותפיסות העולם של המינים בחברה […] יוצריה של ספרות הילדים הפמיניסטית מחברים לא רק עיבודים למעשיות קיימות אלא גם סיפורים חדשים ומקוריים. ידוע במיוחד הוא הסיפור 'אגדה חדשה' מאת גיל הראבן."^[X]

על כמה מהקביעות האלה מתבקש לחלוק באמצעות תכונות בולטות בסיפורהּ של נסביט, ובראשן האמירה הפמיניסטית כי אישה שווה לגבר באומץ לבה ובתושייתה – ובלי להתחפש לגבר, כמו שעשתה הגיבורה של הראבן. כדאי גם להקדיש רגע קל למחשבה על צירוף המקרים: בשמה של רוזמרין מהדהד שמה של הבת-המאומצת שדאגה להוציא לאור את "אחרון הדרקונים", רוזמאנד. מובן שבין הספר ובין הסיפור יש הבדלים ניכרים, המעניקים ל"אגדה חדשה" של הראבן מעמד עצמאי, ובהם קביעתה המוצדקת של גביאן כי "אלמנט נוסף המאפיין את היצירה של הראבן כיצירה מקורית הוא הרובד הלשוני; הספר כולו משובץ במשחקי מילים ופזמונים הומוריסטיים מחורזים בנקודות מפתח של הסיפור, המעניקות לו אתנחתאות קומיות; כל פזמון מחורז גולש אל הטקסט בפרוזה המגיע אחריו באופן מפתיע ושנון." ויש אצל הראבן בגדי הגבר של הנסיכה והרמייה שבעזרתה היא מגייסת את מיורן. והנה הבדלים נוספים: שמו של הדרקון – פידו אצל נסביט, קינמון אצל הראבן; וגם היחס אל הנסיכה – אצל נסביט היא מקבלת ממלכה משלה, ואילו אצל הראבן מתייחסים אליה כאל ילדה. רק המקוריות והחדשנות שייכות לנסביט, ואולי  לגרהם…

סוף דבר

בשלושת חלקי המאמר הצגתי דוגמאות שונות הממחישות את ההבדל בין השראה והשפעה ובין מחווה – ובין אלה לחיקוי ושאילה; בין השיטין עולה גם האפשרות שלשני יוצרים הייתה מחשבה דומה או זהה כתולדה של צירוף מקרים. אכן, יש גם אפשרות לטעון שאין גבולות ברורים מבחינה זו באמנות (ובספרות בתוכה). למשל, ראו טענתו של פרנק ארנו בספרו ""The Art of the Faker – 3,000 years of deception (1959):  "The boundaries between permissible and impermissible, imitation, stylistic plagiarism, copy, replica and forgery remain nebulous".^[XI]

ואילו גישה שונה מציג אחד מהמספרים האמריקאים הגדולים, דיימון ראניון, שכתב בטור שלו בעיתוני זמנו גם על הרגלי השאילה שלו תחת הכותרת "הגנב הבררן": אחת מקוראותי, כנראה נחמדה במיוחד, כתבה לי שהטור היומי שלי הוא הטוב בעולם, לדעתה. אין פלא! אני הרי גונב למענו מטובי המחברים שחיו אי פעם כדי לשעשע ולהשכיל את הקהל שלי… אינני אומר שהטור שלי לא היה נחשב טוב למדי אילו הסתמכתי רק על מה שמצוי בגולגולת שלי, אבל נוכח האוצר העצום של דורות שבו אני יכול לחטט, הייתי נחשב בעיני לעלוב נפש לולא נעזרתי בו. אני גונב מיוצרים כמו אפלטון, וודרו וילסון, שייקספיר, מונטיין; מלינקולן, מהעיתונים המצוירים וגם מיוליוס קיסר, דיקנס, קאטו, ת'וֹרוֹ, אמרסון וּויטמן. אני סוחב מדאנטה, גיתה, אזופוס, קרל מרקס, סטלין, דמוסתנס, די'שראלי, מניק ה"יווני", צ'רלי ברנשטיין "כל טוב" [דמויות בסיפוריו] ואחרים.

רוב כותבי הטורים גונבים פה ושם, ועושים זאת באיפוק; ואילו אני גונב מכולם ובלי שום בושה. להרגשתי אני רובין הוד של האינטלקט, הגונב מהעשירים-בידע לטובת מי שעניים בו, אם תסלחו לי על המשל. אני נזהר מלגעת ביצירות של מי שמת רק לפני שנים מעטות, וזאת בגלל זיכרונם של הקוראים החיים, העלולים לתפוס אותי בשעת מעשה. […] לא בגלל העונש – אלא בגלל שיטילו ספק בכל מה שאני כותב. בטוח הרבה יותר לגנוב מהמחברים הקלסיים, שמרבים לדבר בהם וממעטים לקרוא בכתביהם. מובאה קלסית, בשינויים קלים, יכולה להיחשב למקורית ולהקנות לי תהילה רבה."

איזו כנות!

יחיעם פדן – סופר, עורך ומתרגם, חוקר בתחום ספרות הילדים והנוער ומרצה גם בתחומים נוספים. ערך את סדרת "מרגנית" בהוצאת זמורה-ביתן, את "הסדרה הצעירה" ואת סדרת "ראשית קריאה" בהוצאת כתר, עורך עם איילין מוסקוביץ את סדרת "מפרש" לבני 18-16 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרו "אודיסאוס" ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2007. מחקריו בתחום ספרות הילדים והנוער נדפסו בבמות ספרותיות שונות וכן כנספחים בספרים רבים שתרגם וערך.

1. עוד ב-1921 החל א"א מילן לחשוב על המחזה "קרפד מטירת קרפד" לפי "הרוח בערבי הנחל" (כך בביוגרפיה שכתבה אן ת'ווייט, עמ' 225); "למרות שהקשרים מרומזים בלבד, אין ספק כלל ש'הרוח בערבי הנחל' ניצב מאחורי 'פו הדב', ושבלעדיו אולי לא היה מילן כותב את ספרו" (שם, עמ' 226-225). "מילן העריץ את גרהם והושפע ממנו," כותב יהודה אטלס בספרו "ילדים גדולים" (כרך א, עמ' 144); "יש הרואים את 'הרוח בערבי הנחל' כאביו החוקי של 'פו'." ושוב: "אין ספק שמילן הטמיע […] את השפעות ספרו של גרהם בשני ספרי פו" (שם, עמ' 113). [↩]
2. הסירוב להילחם הוא נושא מרכזי בספרו הנפלא של מונרו ליף לקטנים, "סיפורו של פרדיננד" (1936), שמחווה לו – "פרדיננד והשעמום הגדול" – כתבה דתיה בן דור, וצורפו לו איוריה המקסימים של רונית גוליק (2010). [↩]
3. השוו  Keneth Graham, "The Reluctant Dragon"(מ-1898) עם טוני דיטרליצי, "קני והדרקון" (מאנגלית: אסנת הדר, 2012). [↩]
4. ייתכן שהחלטתה של רוזמאנד לכלול את הסיפור בספר נבעה מכך שהסיפור הוקדש לה. [↩]
5. בהקדמה לסיפורו כותב דיטרליצי: "מספרים שפעם הדרקונים היו נפוצים בעולם כמו סוסים," שזו ממש התחלת הסיפור של נסביט. [↩]
6. הסיפור של טולקין תורגם פעמיים, לראשונה בידי דליה טסלר (ראה אור כספר בשם "גַילס האיכר מפְּרזון", תשכ"ח) ומאוחר יותר בידי יעל ענבר (בתוך "סיפורים מממלכת הסכנה", 2012). [↩]
7. כתב העת המקוון "הפנקס"; גם הציטוטים להלן הם מאותה הביקורת. [↩]
8. נזכור כי יותם שווימר כתב בהזדמנויות אחרות על הצורך שחשו כותבים לשבור את התדמית של נסיכה-בשמלה; מה שמגביר את חשיבותה של ביקורתו. [↩]
9. שלומית יונאי, "על נסיכה פמיניסטית ודרקון מאולץ [מאולף?] לפי אגדה חדשה מאת גיל הראבן", ספרות ילדים ונוער, שנה 13 חוברת ג' (נ"א), אדר תשמ"ז מארס 1987. בהמשך כתבה יונאי, "דמות הנסיכה רוזמרין מזכירה את הנסיכה הג'ינג'ית בספרה של נגה טננבאום 'מישהו הציל נסיכה'", וגרמה לי בכך עונג רב. [↩]
10. אסנת גביאן, "סיפור פוגש סיפור: על דיאלוגים בין ספרות ילדים מודרנית למעשיות עממיות", עולם קטן 3, תשס"ז-2007, עמ' 91. [↩]
11. Frank Arnau,  Kunst der Fälscher – Fälscher der Kunst. 3000 Jahre Betrugmit Antiquitäten [↩]