4 ספרות

על השראה, השפעה ושאילה בספרות הילדים והנוער (חלק א') / יחיעם פדן

חלק ראשון מתוך שלושה של מאמר העוסק בהשפעות, מחווות ואינטרטקסטואליות בספרות ילדים ונוער

פברואר 7, 2014  

ספרים רבים המעוררים התפעלות בקרב קוראים מבוססים במידה רבה על יצירות קדומות מהן, שאינן מוכרות אלא ליודעי ח"ן.[I] רק לעתים רחוקות יכול בעל הדבר לתבוע את עלבונו, ומייד נפתח ויכוח סוער: האם ה"חדש" חייב את הצלחתו ל"ישן"? ואולי שאבו שניהם את השראתם מאותו המקור – בין שהוא המציאות, הדמיון או מעשייה נושנה?[II] במבוא לספרו "פצפונת ואנטון", כותב אריך קסטנר, "זה סיפור מוזר כי הוא באמת קרה. הוא פורסם בעיתון לפני חצי שנה בערך". האם הסיפור הנפלא אינו מקורי?! המחבר מוסיף מייד, "אורכו של הסיפור בעיתון היה לכל היותר עשרים שורות. עד כדי כך היה קצר שמעט אנשים קראו אותו. זו הייתה ידיעה ובה היה כתוב בסך הכול שבתאריך כזה וכזה קרה בברלין כך וכך" – ובזאת הוא קובע אמת-מידה כלשהי להבדיל בין הלקיחה המותרת לזו האסורה; יתר על כן, קסטנר טוען שידיעה כזאת עשויה מ"עץ", ואף מסביר: "כשילד קטן מוציא מתחת לתנור העצים בול עץ קטן ואומר לו 'דַנְדִיגִידַן, או דִיו, או הוֹיְסָה' העץ הופך לסוס." היינו, לסופר יש היכולת להפוך "כלום" לספר.[III] אגב, כך קבעו מכבר במוזיקה שמותר לצטט עד ארבע תיבות, ולכן "וריאציות" הן יצירה לגיטימית.

עיבוד ותרומה

במאה ה-19, כאשר עסק אנדרו לאנג באיסוף מעשיות עממיות, לא היו דפוסים ברורים להגנה על זכויות יוצרים. ולכן, אף על פי שמקורות שונים סיפקו לו גם תרגומים ליצירות שכתבו סופרים בני זמנו (ובהם הנס כ' אנדרסן וּוילהלם האוף), הוא לא היסס "לעבד" את היצירות האלה כאילו היו סיפורים עממיים ולכלול אותן בספרי הפיות ה"צבעוניים" שלו בלי להזכיר את שמות המחברים.[IV] לאנג לא היה לבדו: כאשר אספו רספה וגוטפריד בירגר את סיפורי הגוזמאות של הברון מינכהויזן, הם לא היססו לכלול בהם גם את המעשה בששת המשרתים מן האחים גרים – המשרת שיכול לשמוע ממרחק אלף פרסה, המשרת שיכול לשתות נהר שלם, וכן הלאה. מעשיהם השפיעו, כנראה, גם על אוגניה בלקין, מפני ש"אלוף הצ'יזבטים" פרי עטה אינו מזכיר כלל את המקור שממנו שאבה את הסיפור על לוחם תש"ח התופס טרמפ על פגז.[V]

11986736713942

המוזר מכל הסיפורים על שאילת סיפורים של אחרים אירע בשלב שבו תורגמו מעשיות אלף לילה ולילה לצרפתית. לכל מעשייה כזאת מוקצה לילה מסוים, או כמה לילות הבאים זה אחר זה; ודווקא לשתיים מהמעשיות המרתקות ביותר אין לילה משלהן. הכוונה ל"עלי באבא וארבעים השודדים",שאורכו חמישים עמודים, ול"אלדין ומנורת הקסמים",שאורכו יותר ממאה עמודים – פי כמה מכל אחת מהמעשיות האחרות.[VI]  בהקדמה לתרגום מצוין אך חלקי ל"לילות ערב", כותב פרופסור יוסף סדן בזהירות הראויה, כי בערך ב-1704 החל במלאכתו המתרגם הראשון של האסופה, הצרפתי אנטואן גאלאנד, ואחרי הפסקה, "כאשר הוחזר גאלאנד להפקת 'אלף לילה ולילה' בצרפתית, הוא נשען על מעשיות שסיפר לו סורי מן העיר חלב ששהה בפריס […] חנא דיאב." סדן מוכן להעלות השערה, "שמא הסתיר [דיאב] בחדרו כתב-יד […] מלא יותר", ועם זאת אף הוא מודה כי "המקור שהיה בידי גאלאנד לא היה אלא דפים שנכתבו בערבית ואבדו במשך השנים."[VII]

המתרגמת חנה עמית-כוכבי נחרצת מעט יותר: "מכל הסיפורים הכלולים בנוסחים השונים של המקור, דווקא שניים מן האהובים והפופולריים ביותר […] נטולים מקור ערבי, ומה שיש בידינו הוא תרגומו הצרפתי של גאלאנד […] שטען כי מספר סיפורים סורי ושמו חנא דיאב סיפק לו נוסח ערבי של שני הסיפורים הללו […] איש מלבדו לא ראה אותו כתב יד ערבי, והתעלומה האופפת את מקור הספר כולו זכתה לנדבך נוסף של מסתורין."[VIII] ההנחה שלי היא כי בין שכתב אותם ערבי סורי (דיאב) ובין שכתב אותם צרפתי (גאלאנד), הסיפורים נכתבו כנראה במאה השמונה-עשרה, ולא קודם. מדוע העדיף המחבר להעלים את שמו? אולי מפני שיותר מכול רצה שלמרות הסגנון הארכאי יהיו הסיפורים לנחלת הכלל.[IX]

462-407b

נחזור מעולם האגדה והמעשייה אל המציאות: עם גְבור המודעות לזכויות היוצרים היו במאה הקודמת סופרים שלא רק הודו שיצירת הזולת העניקה להם השראה,אלא אף התגאו בכך. לדוגמה, בעמוד השער ליצירתה הנהדרת של פניה ברגשטיין, "ויהי ערב", כתוב "על פי אנדרסן". נכון, אבל השוואה מדוקדקת מגלה שהמספר הדני כתב דיווח יבש למחצה, לכאורה מפיו של הירח, ולא הקפיד על אחידות הזמן; וכי הסיפור העברי היפהפה הנשען עליו משנה אותו במידה מספקת, לדעתי, כדי שנראה בו יצירה עצמאית; ולא רק בזכות הפיוט, אלא גם, למשל, בגלל ההסבר המרומז ללהיטות של הילדה לשחק עם האפרוחים (אין לה חברים).[X] דוגמה נוספת: בספרו "מפתח הזהב או הרפתקאות בורטינו" מצהיר אלכסיי נ' טולסטוי על חובו ל"פינוקיו" של קולודי. הדבר מפליא בעינַי, מפני שאלמלא ההודאה בדבר, ספק אם היינו סוברים ששתי הדמויות (פינוקיו ובורטינו) נחטבו מאותו עץ.[XI]

ויהי ערב

אבל לא כולם כך. בין הסופרים ההופכים מעשיות לספרים עתירי דמיון יש מי שאינם נוהגים ביושר מוגזם כברגשטיין, ואולי אין צורך בכך. נבחן, למשל, את "אלה המכושפת" של קרסון-לוין הופך את סיפור סינדרלה (סינדר[אֵפֶר]-אלה) לסיפור תככים מורכב המשופע ביצורים מיתולוגיים, ועיקרו השאלה אם האישה שולטת בחייה; או את "הילד של המכשפה" של מייקל גרובר הופך על פיהן כמה ממעשיות גרים, בייחוד את זו שבמרכזה רומפֶּלסטילסקין, ועוסק לעומק בשאלת הטוב והרוע. פחות מכך מורגשת ההשפעה של  מוטיב החתול במגפיים של גרים על "החתול שרצה להיות איש" שכתב לויד אלכסנדר.[XII] אפשר לגלות הדים למעשיות עתיקות בספרים אחרים, גם למבוגרים, אבל בהיותם רק רובד ראשוני שעליו נבנו, מוטב להכיר בכך שאין בהם מחווה או חיקוי, ולהמשיך הלאה.

הילד של המכשפה

מחווה או השפעה?

ייתכן כי בשעה שכתבה את ספרה "הארנב הקטיפתי" (1922) כבר קראה מרג'רי ויליאמס את "פינוקיו" של קולודי, בתרגום או במקור; אפשר גם להניח שהמחשבות על "מהו אמתי" המעסיקות אותה ואת גיבורהּ הארנב היו חלק מהלך הנפש שלה בילדותה – ולא מחשבות שאולות. למהלך הסיפורי שבו נעשה הארנב הקטיפתי לאמתי יש ארבעה שלבים,[XIII] וחשוב לדעת זאת כשבוחנים את הספרים הבאים. שמונה שנים אחרי שנדפס "הארנב הקטיפתי" ראה אור ספרה של רייצ'ל פילד, "היטי, מאה שנותיה הראשונות"; עניינו בובה המתגלגלת מיד ליד במשך כל השנים האלה. ברור שהיא אמתית, או לפחות יש לה מחשבות אמתיות. ברור לי גם שפילד קראה את "הארנב הקטיפתי", ועם זאת, סיפורה פונה לדרך אחרת לגמרי.

ארנב הקטיפה

כמו שהיטי אבדה באמצע הסיפור – מאחורי הספה – כך חזר סיפורה לתודעה רק בימינו, ובאמצעות ספר אחר. יותר משבעים שנה אחרי "היטי" ראה אור ספר שעניינו בובת חרסינה בדמות ארנב! שמו "המסע המופלא של אדוארד טוליין". כתבה אותו קייט די-קמילו (שחיברה את "הכול בגלל סופר-מר" ואת "דספרו" ועוד), ומי שיקרא בתשומת לב ימצא בו סיפור פיוטי להפליא, מעשייה על ארנב חרסינה יפהפה שהפליג באנייה, הושלך – בטעות – לים, נמצא והולבש בשמלה, הושלך – בכוונה – לאשפה, הצטרף לנוודים, נבעט מהרכבת והיה לדחליל ואז לארנב מרקד…

ראוי להגיד כי ב"אדוארד טוליין" יש הרבה יותר ממסע הסבל הנורא של ארנב החרסינה. יש בו סיפור מחריד על נסיכה שלא אהבה איש והפכה לחזירת יבלות; וגם חזרה לשאלת הקפיץ המפעיל את המנגנון (שאין לו); ואפילו עיירת דייגים שבה הוא הופך מ"אדוארד" ל"סוזנה" ומולבש בבגדי בובה.[XIV] שלא כמו ב"ארנב הקטיפתי", שהאכזריות שבו מרוסנת, אדוארד טוליין נתקל במעשי התעללות גוברים, ואהבתו לאנשים המאמצים אותו מתרסקת לרסיסים פעם אחר פעם עד שהוא מתייאש כליל; ואז הוא פוגש בובה עתיקה – האם זו היטי של רייצ'ל פילד? – וזו מחזירה ללבו את האמון באהבה.[XV] כאמור, פיוט נפלא.

אדוארד טולין

באחדים מהמקרים – כמו ב"אדוארד טוליין"– מדובר במעין מחווה של הספר החדש לספר שקדם לו. כך לא רק בכתיבה ובמוזיקה. לא מזמן החליטה ועדת שיפוט, שהיה לי הכבוד להשתתף בה, להעניק את פרס דףדף לתשע"ג לסופרת והמאיירת אורית ברגמן על ספר הנוער המצוין שלה, "יומנה של לוכדת כרישים" שנדפס בשנת 2013 (הוצאת אסיה). בין יתר שבחיה של ברגמן ציינו את המחווה לנחום גוטמן: "הדיוק והרצון לתעד סיפור מהחיים ניכרים גם בבחירה החזותית של הספר. זהו מעין 'רומן באיורים', בסגנון המזכיר את נחום גוטמן, ואי אפשר שלא לקרוא בו לצד הקריאה בסיפור. מדובר באיורים […] עם הסברים המאפשרים לנו לראות ממש, ולא רק בעיני רוחנו, את העולם של גל ושל חבריה החדשים […] נמרוד מצויר כמו דג גדול […] ומופנה אליו חץ עם כתובת: 'נמרוד שוב הפך לדג קיסר נפוח'."[XVI]

בחלק השני של המאמר – על השפעות מודעות, שרק מקצתן מוכרות.

יחיעם פדן – סופר, עורך ומתרגם, חוקר בתחום ספרות הילדים והנוער ומרצה גם בתחומים נוספים. ערך את סדרת "מרגנית" בהוצאת זמורה-ביתן, את "הסדרה הצעירה" ואת סדרת "ראשית קריאה" בהוצאת כתר, עורך עם איילין מוסקוביץ את סדרת "מפרש" לבני 18-16 בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספרו "אודיסאוס" ראה אור בהוצאת כתר בשנת 2007. מחקריו בתחום ספרות הילדים והנוער נדפסו בבמות ספרותיות שונות וכן כנספחים בספרים רבים שתרגם וערך.

  1. הידועות בשערוריות נקשרו בספרי מבוגרים, כמובן, כמו הטענה כי את עלילת "צופן דה-וינצ'י" שאב דן בראון מספריו של לואיס פרדו – שאף תבע את בראון לדין על גנבה ספרותית.גם ספרי נוער, מתברר, הם מצע למבחר בעיות מרשים. []
  2. בספרי ה"המשך", המצהירים בפירוש על הזיקה לספר המקורי, לא נעסוק כאן, ולא מפני שרובם היו מעשי ניצול של סיפור ידוע שלא עלו יפה. []
  3. מתוך תרגומו של מיכאל דק (1999). []
  4. "הרפתקאותיה המוזרות של מאיה הקטנה" זהה כמעט מילה במילה ל"אצבעונית" של אנדרסן; בעיבוד לסיפורו של האוף "הגמד חוטם" (בתוך "מבחר אגדות" בתרגום א"ל יעקובוביץ) – שנקרא אצלו "תולדותיו של הגמד ארוחוטם" – השמיט לאנג קטע מפחיד מאוד וגם כמה הערות משעשעות (שניהם בעברית בתוך "הספר הירוק" בתרגום יעל זיידמן ומיכאל חזק). []
  5. א' בלקין, "אלוף הצ'יזבטים", תשי"ד-1954. יש בספר כדי להאיר את קשיי מלחמת העצמאות בלי כחל וסרק. []
  6. "לילות ערב", כרך ב, עמ' 290-240 ו-434-291 בהתאמה, מצרפתית: רמה איילון, 2011. []
  7. פתח דבר לכרך א', "לילות ערב" (מערבית חנה עמית-כוכבי, 2008), עמ' 28-15. ההשערה כי המקור היה פרסי אינה נזכרת. []
  8. דבר המתרגמת בפתח כרך ב של "לילות ערב", 2011, עמ' 12-11. []
  9. השוו להוכחה שמביא גרשום שלום כי את ספר הזוהר כתב במאה ה-13 המקובל ר' משה בן שם-טוב די-לאון מספרד, שבחר להציגו כספר קדום שכתב רבי שמעון בר יוחאי במאה השנייה למניינם. []
  10. ההבדל הכמותי אינו רב: אצל ברגשטיין יש 219 מילים, 46 מילים יותר משיש אצל אנדרסן, וכולן משמשות אותה היטב. []
  11. "מפתח הזהב וכו'" 1936, תורגם ב-1938, 1944 ושוב בשנים האחרונות. אגב, אותו טולסטוי כתב את "הספינה המעופפת" כעיבוד של מעשייה אוקראינית, והתעלם מהדמיון לסיפור ששת המשרתים של האחים גרים הנזכר לעיל. []
  12. "אלה המכושפת" (1997) תורגם ב-2006; בספר נוסף של ג' קרסון-לוין, "מראת הקסמים של קַיְרָה" (2006), יש הדים למעשיית שלגייה – תורגם ב-2011. "הילד של המכשפה" של מ' גרובר (2005) תורגם ב-2010. "החתול שרצה להיות איש" של ל' אלכסנדר (1973) תורגם ב-2001. []
  13. ואלה השלבים: 1. "איך זה קורה" [שצעצוע נעשה אמתי]; 2. כלב החרסינה שנעלם; 3. הכרזת הילד; 4. הפיה של קסם חדר הילדים. "הארנב הקטיפתי" נחשב ספר קלאסי בספרות הילדים האמריקאית. []
  14. אדוארד-סוזנה כוּנה מאלון בשבע השנים שבהן התגנב לקרונות משא עם הנוודים (בתקופת השפל הכלכלי, כנראה), קלייד בפי הזקנה שמצאה אותו מושלך בשדה והניחה לעורבים להתעלל בו וגֶ'נגֶלס בפיה של שרה רות, בת לאב אלים שמחלתה הולכת ומחמירה; עושר מופלא של הרפתקאות. דמיון-מה נמצא גם לסיפורו של לאו לאוני על עכבר חי ועכבר מכני. []
  15. ההשוואה מתבקשת: ב"ארנב הקטיפתי" נושרת מעינו דמעה(!) וכך גם ב"אדוארד טוליין": "אדוארד התחיל לבכות", ובהמשך," לבו של הארנב החל שוב להיפתח". []
  16. נימוקי השופטים נקראו בטקס הענקת הפרס ב-29 באוקטובר 2013. רוב הקטע הזה הושמט בפרסום בכלי התקשורת. []
כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. מאת דפנה חיימוביץ':

    מאמר מעניין ומעשיר המעלה סוגייה מורכבת ורבת פנים. מחכה לחלק השני של המאמר. תודה.

  2. מרתק ומלמד, בייחוד השושלת של אדוארד טוליין.
    באלף לילה ולילה אגב, יש סיפורים יותר ארוכים מאלדין ועליבבא, אבל נכון שהם מחולקים על פני הרבה לילות ולא מופיעים בדבוקה אחת.
    וגם אנדרסן עצמו שאל והעתיק, על ההבדלים בין סיפורו למקור של בגדי המלך החדשים http://wp.me/pSKif-gFY

  3. המשך (מכיוון שאי אפשר שני לינקים בתגובה): עכשיו עכשיו כתבתי על הגמד חוטם ונתקלתי בסקירה המשעשעת עד מצמררת של אנגלמייר על סיפורים מעוברתים http://fiftybyseventy.net/?p=2077

  4. […] בחלקו הראשון של המאמר הצעתי את הגדרתו של אריך קסטנר למידת השאילה המותרת' הצגתי שאילות מהימים שקדמו לכללי הזכויות הנהוגים כיום ודיברתי גם על מחווה של איור כחלק מהספרות. כן שחזרתי את הגלגול של מוטיב בובת העץ מ"פינוקיו" דרך "הארנב הקטיפתי" ו"היטי, מאה שנותיה הראשונות" ועד "המסע המופלא של אדוארד טוליין". ניגש עכשיו להשפעות מוּדעוֹת שרק מקצתן מוכָּרוֹת. […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.