5 ספרות

על מה צחקו האומפה-לומפה? / יחיעם פדן

חמישים שנה להופעת "צ'רלי והשוקולדה" לרואלד דאל

אפריל 4, 2014  

לא פעם נשאל רואלד דאל (1990-1916) מה הניע אותו לכלול בסיפוריו את הדמויות האקסצנטריות שמאכלסות אותם ואת מעשיהן התמוהים. משעשע להיווכח כי השיב על מכתבי קוראים בהיענות רבה ועם זאת התחמק משאלות רבות. באחת מהתשובות ששלח סירב לענות על השאלות, ואז המשיך: "בכפר שלנו גרה אישה זקנה שיש לה זקן. שאלתי אותה למה אינה מגלחת אותו, והיא ענתה, 'אילו גילחתי אותו, איש לא היה מבחין בי.'" בפסקה הבאה כתב: "איכר אחד הגר לא רחוק מכאן מגדל עכברים לבנים. הוא מטגן אותם בחמאה לארוחת הערב שלו. 'הם טעימים,' ככה הוא אומר."

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. רז הגיב:

    מאמר מרתק. מן הראוי לציין סיפור קצר נוסף של דאל (למבוגרים) בשם They Shall Not Grow Old המבוסס על חוויותיו כטייס בפלשתינה במלחמת העולם השניה. מדובר בסיפור רציני, מהורהר שמעביר בצורה מוחשית מאוד את ההתמודדות עם המוות מדי יום. האנטישמיות של דאל אינה ניכרת בסיפור בשום צורה, אך למעשה אין בו יותר מדי התייחסות לתושבי הארץ המקומיים, יהודים או ערבים, אם כי נרמז שם סיפור אהבה בין אחד הטייסים לזמרת-בארים מקומית שהיא ככל הנראה יהודיה.

  2. אלכס הגיב:

    נהניתי מכל שורה. כמה יפה שמתרגמנו שומרים על תומת ילדינו ומרחיקים אותים מזוועות העולם הזה מה שלא מפריע לנו לצפות איתם ב"משחקי השף" וב"גולסטאר" ובשאר זיבלונים.

  3. ענבל הגיב:

    מה שמזכיר לי הרצאה מאלפת של יחיעם בנושא צנזורה בספרים לילדים ולנוער.
    המממ… אולי הגיע הזמן לכתוב מאמר בנושא?

  4. […] ענבל על " על מה צחקו האומפה-לומפה?":מה שמזכיר לי הרצאה מאלפת של יחיעם בנושא צנזורה בספרים לילדים… […]

  5. גלית הגיב:

    תודה, נהניתי לקרוא.
    אגב תאורי זוועה, אני חושבת שכדאי לשים את זה בהקשר של היחס למוות בכלל בספרות ילדים. אתמול קראתי את הפתיחה של הקלאסיקה האנגלית הרחומה (גם היא בתרגומו של אוריאל אופק) "סוד הגן הנעלם". בפרק הראשון מתים אביה ואמה של הגיבורה ורוב המשרתים ההודים שבשירותם בכולרה. ונאמר רק שבגלל שהילדה לא בילתה הרבה עם אמה, היא לא התרגשה במיוחד מכך..
    למיטב זכרוני גם בהמשך הילדה לא מתגעגעת להוריה ביותר.
    וזו לא דוגמא ייחודית- הרי היתומים הם גיבורים אפייניים בספרי ילדים, הילדים הם יתומים ממש או יתומים למעשה, והעובדה הזאת מוצהרת (לפעמים עם סיבת המוות) בלי שום רגשות. לא חמלה (של הדובר בסיפור) לא תגובה רגשית של היתומ/ה עצמם- געגועים, עצב, ייאוש או רחמים עצמיים. פשוט עובדה. אשרי, יתום אני! ככה זה אצל תום סוייר, ג'רושה אבוט, אן מהחוה הירוקה, פוליאנה, דורותי מקנזס, מוטל בן פייסי, היידי, פיטר פן והילדים האבודים,בילבי ובטח עוד גיבורים. מעטים היתומים שמדברים על כאבם או מפגינים געגועים או תקווה לאיחוד עם הוריהם (אני נזכרת בבנקה מ"מיו מיו שלי", מרגלית של נורית זרחי, האיש הקטן של אריך קסטנר, בטח יש עוד).

    בהקשר הזה, לדרוס למוות שתי אמהות חורגות מתעללות כמו הדודות של ג'יימס זה לגמרי נורמטיבי…

כתיבת תגובה