9 איור

עפרה עמית מאיירת את "ילד של לאט" מאת שלומית כהן אסיף

ספטמבר 21, 2012  

לפני הכל, הנה השיר (היפה): יֶלֶד שֶׁל לְאַט / שלומית כהן אסיף בָּרִיצָה שֶׁלְּךָ הַפְנֵה אֶת הַמַּבָּט, אֲנִי מֵאֲחוֹרֶיךָ אֲנִי יֶלֶד שֶׁל לְאַט. בָּרִיצָה שֶׁלְּךֶ הַבֵּט קְצָת, עֲצֹר נַפְנֵף מִדֵּי פַּעַם אֲנִי רָחוֹק מֵאָחוֹר. אַתָּה זָרִיז כָּל כָּך אַתָּה מַשִּׂיג מִיָּד, אֲנִי רַק מְדַדֶּה אֲנִי יֶלֶד שֶׁל לְאַט. וסליחה (ברוח יום כיפור) על העיכוב, כנראה…

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

9 תגובות:

  1. עינת מגל-שמאלי הגיב:

    קראתי את מה שכתבת לאט ופעמיים, מההתחלה ועד הסוף 🙂 … אני פשוט מזדהה עם כל מילה, וזה מעלה בי חיוך רחב…
    ההבעה של ה'ילד לאט' בסקיצה האחרונה נראית כל-כך נכונה ומדוייקת. הילד נראה שלם עם עצמו ונשמע שגם את…

  2. עפרה עמית הגיב:

    תודה עינת! וד"ש לכפר…

  3. עינת מגל-שמאלי הגיב:

    אמסור 🙂

  4. צחי פרבר הגיב:

    עפרה,

    תודה לך פעמיים.
    ראשית, על השיתוף בתהליך העבודה העדין והיפה.
    על ההסברים הכנים, העמוקים והנוגעים ללב.
    אני חושב ש"השיפוצים", כלומר, ההתפתחות לכיוון טביעות הרגליים ושינוי המבט של הילד, עוזרים לעבודה עד מאוד.

    ושנית, תודה על האזכור של "לאט יותר" הכל כך יפה וגם כל כך חסר בתרבות העכשווית שלנו, של אברהם הפנר.
    סיפור קטן שאני לא שוכח:
    זכור לי כי הוא סיפר פעם (היה מרצה שלי לתסריטאות באוניברסיטה) איך היה דרוך לקראת הקרנת הבכורה של הסרט, וכיצד הביט בדריכות בפניה של השחקנית פאני לוביץ' (שהייתה מורה שלו למשחק בעבר) משך כל ההקרנה.
    לאחר שתם הסרט היא קמה ממקומה, יצאה ללא אומר מהאולם ופנתה אל עבר הרחוב.
    הוא רץ אחריה. "פאני, פאני!" הוא צעק.
    היא עמדה ברמזור, והביטה קדימה, קפואה.
    "מה קרה לך?" הוא שאל, "לא אמרת לי מה דעתך על הסרט…"
    היא עדיין לא הביטה בו.
    "לא ידעתי שאני כל-כך זקנה" היא לחשה.

  5. עפרה עמית הגיב:

    צחי, תודה. כן, אני אלך על הרעיון של טביעות הרגליים.
    ואיך זה שלא ידעתי שלמדת אצל הפנר??? ואיזה כיף שאתה מכיר את הסרט. אני דוקא חושבת שהוא מאוד נוכח, השפיע על המון יוצרים בארץ.
    הסיפור שהוא סיפר לכם הוא, כמו שאתה בטח יודע, אחד ממליון סיפורים שיש לו, וכולם מצחיקים-ועצובים-וחכמים. הוא גם סיפר פעם עוד משהו לגבי "לאט יותר", משהו שקשור לזה שהוא הראה אותו להורים שלו, שדמותם במידה זו או אחרת היוו לו סוג של השראה. חבל שאני לא מצליחה לזכור…

  6. צחי פרבר הגיב:

    את רואה, עפרה? אז יש לנו עוד הרבה דברים להשלים… 🙂
    היות והנושא כאן הוא תהליך האיור שלך ולא אברהם הפנר, אני לא ארחיב כעת אלא אספר לך בהזדמנות את הדברים באופן פרטי. שמעתי סיפורים רבים ממנו, רובם בבית קפה ששכחתי את שמו ואשר מצוי בפינות רחוב בן יהודה ושדרות בן גוריון (הוא גר ברחוב צדדי סמוך). למרות שהייתי צעיר ממנו בעשרות שנים הוא היה שמח לפגוש בי, מתיישב מולי (פניו בדרך כלל לכיוון מערב), שולף מכיס פנימי במעילו בקבוק קטן של משקה חריף (היה אומר: "יותר זול מלהזמין בבית הקפה"), ומספר מהסיפורים הנפלאים ששמעתי מימי… אולי הוא הרגיש שאהבתי להקשיב.

  7. נועה זית הגיב:

    לאט ומהר. הסיפור של חיי. בגלל מחלת השיתוק הייתי הילדה הכי איטית
    בכיתה. ובכלל. איטית פיזית. ידעתי שאף פעם לא אוכל להשיג את האחרים בדילול כותנה, קטיף עגבניות,
    ריצה למקלט – שום דבר. אז עשיתי הכול מראש בקצב שלי. בלי להתחרות באף אחד.
    גם היום הכי אני שונאת למהר. אף אחד לא ימהר אותי.
    אז שמחתי לראות שעברת מהילד המבוייש והאשם לילד שדווקא מפגין את האיטיות שלו.
    מבין שזה יכול להיות יתרון. זה המהלך שאני מנסה לעשות כל הזמן, לעבור מהילד שבסקיצה א
    לילד שבסקיצה ב.

  8. עפרה עמית הגיב:

    צחי, גם לי יש סיפורים בשבילך, בפגישתנו הבאה…

  9. עפרה עמית הגיב:

    נועה, תודה. הייתי רוצה להגיב לך באופן אישי. אם את מסכימה אז תשלחי לי מייל [email protected] כדי שתהיה לי הכתובת שלך.

כתיבת תגובה