5 ספרות

עריריות חסרת גיל / תמר הוכשטטר

על המהדורה החדשה לספר "ניסים ונפלאות" ועל דמותה של לאה גולדברג כפי שהיא מוצגת ביצירה

אפריל 24, 2015  

"המעשה המסופר בספר הזה ארע בתל אביב לפני שנים. אנו, המבוגרים, כאשר אנחנו מספרים אותו, אומרים: "זה היה לפני חמש עשרה או שתים עשרה שנה" ונדמה לנו שלא כל כך הרבה זמן עבר מאז, כי האנשים הגדולים מתפתחים לאט לאט ואינם מרגישים כיצד חולף הזמן. אך אני יודעת שהילדים, קוראי הספר הזה, יאמרו: 'חמש עשרה שנה, יא-בא יה!'"

כך נפתחת ההקדמה לספר "ניסים ונפלאות". לאה גולדברג הוסיפה הקדמה זו עם הפיכתו של הסיפור, שהתפרסם בהמשכים ב"דבר לילדים", לספר. המהדורה הראשונה של הספר ראתה אור כחמש-עשרה שנה לאחר פרסום הסיפור בעיתון, ב-1954. סביר להניח שבאותן שנים ילדים אכן הגיבו ב"יא-בא יה!" למחשבה שהספר שהם אוחזים בידיהם מכיל סיפור עתיק ממש. הספר זכה לפופולריות רבה ויצא במהדורות רבות. כילדה קראתי את המהדורה השמינית שראתה אור ב-1969, שש-עשרה שנה לפני שנולדתי (יא-בא יה!). כעת יצא הספר במהדורה חדשה ומחודשת ששומרת באומץ על הלשון הגולדברגית המקורית אך נוספו לה איורים חדשים מאת מישל קישקה, גופן גדול וברור והבהרות היסטוריות ולשוניות בהערות שוליים.

המהדורה החדשה (יח"צ)

המהדורה החדשה (יח"צ)

היום, כמו אז, "העברית הקקטוסית" לא הפריעה לי כלל להזדהות עם דמותה ה"חברמנית" של המספרת – דודה של שום איש. בספר מוצגת דמותה כקשישה ערירית ומכוערת – "האישה ששתי שיניה הקדמיות חסרות" – אך למעשה הייתה גולדברג רק בת 26 כשהתחילה לכתוב את הסיפור על ניסים ונפלאות. איני יודעת מדוע בחרה להציג את עצמה כזקנה המגדלת קקטוסים ושומרת שוקולדה עבור ילדי השכונה, אך יש להודות שזוהי דמות שנדמית מתאימה יותר לכתוב ולספר סיפורים לילדים מאשר בחורה באמצע שנות העשרים לחייה.

לאה גולדברג לאחר עלייתה ארצה ב-1935. בתמונה היא קרובה לגיל שבו התחילה לכתוב את המעשה על ניסים ונפלאות

לאה גולדברג לאחר עלייתה ארצה ב-1935. בתמונה היא קרובה לגיל שבו התחילה לכתוב את המעשה על ניסים ונפלאות

אמונתה הכנה בכתיבה לילדים, לא כברירת מחדל אלא כעיסוק בצורת ספרות גבוהה, החלה אף בשלב מוקדם יותר בחייה של גולדברג. כאשר הייתה בת שש-עשרה כתבה ביומנה: "היום התחלתי לכתוב אגדה – 'גן שושנים' – איו זו אגדה לילדים, למדרגת פשטות נשגבת כל כך של אגדת ילדים עוד לא הגעתי ואיני יודעת אם אגיע אי פעם." (יומני לאה גולדברג, 2005, ספרית פועלים). כך שאין זה מפתיע שעל אף (ואולי בזכות) שאין לה ילדים משל עצמה (נבואה שתגשים את עצמה עבור גולדברג) דמותה של המספרת היא ללא ספק הדמות האמפתית ביותר לילדים בספר. האמפתיה שלה אותנטית ולא מתרברבת והיא אוספת את המחמאות שהיא מקבלת מפי הילדים בגאווה: "מרים ניגשה אלי, הביטה בי כבוחנת אותי היטב היטב, וסוף סוף פסקה: 'את יודעת, את באמת עצומה!'".

מימין: צילום של אנה ריבקין-בריק, שנות החמישים. משמאל: איור של מישל קישקה מהמהדורה החדשה של "ניסים ונפלאות". גולדברג הקשישה

מימין: צילום של אנה ריבקין-בריק, שנות החמישים. משמאל: איור של מישל קישקה מהמהדורה החדשה של "ניסים ונפלאות". גולדברג הקשישה

"גולדברג ידעה לאהוב ילדים בני יומם, ילדים גדולים ובני נוער." כותבת יעל דר בספרה "דודה של שום איש – קלאסיקה וקלסיקונים בספרות הילדים בעברית", "היא רחשה להם אהבה של יוצר לקוראיו. ואלה משיבים לה אהבה זה עשרות רבות של שנים – משנות השלושים של המאה הקודמת, כשהחלה לפרסם שירה וספרות לילדים, ועד היום, עשרות שנים לאחר מותה".

לעומת איוריו של יחזקאל קמחי, אשר הציג את דמות המספרת ללא תוי פנים ייחודיים והתמקד במחוות הגוף הפיסוליות, באיוריו הרישומיים של של מישל קישקה ניתן לזהות בנקל את דמותה הקמוטה של גולדברג. קמחי היה צייר ישראלי (נולד ב-1918) שהחל לעבוד כמאייר ומעצב בהוצאת 'פועלים' כמה שנים לפני שראה "ניסים ונפלאות" אור כספר. איוריו לספר מבוססים על הדפס; טכניקה זו בנוסף להדפסה הזולה ולסגנון הקוביסטי שמאפיין את ציוריו מהווים חלק מ"הקו הרזה" שהיה נהוג באיור ישראלי לילדים עד שנות השישים. איוריו של קישקה נותרים אמנם בדלות הצבע המקורית, אך הניואנסים בהבעות הפנים והסגנון הקריקטוריסטי יוצרים אוירה שונה לחלוטין מההשטחה בה נוקט קמחי.

שני איורים לאותה הסצינה בה מגיעות השכנות להתלונן בפני המספרת על כך שהיא מקלקלת את הילדים (שימו לב להבדל בעובי הזרועות)

שני איורים לאותה הסצינה בה מגיעות השכנות להתלונן בפני המספרת על כך שהיא מקלקלת את הילדים (שימו לב להבדל בעובי הזרועות)

הספר, למי שזקוק לתזכורת, מספר כיצד הגיע ניסים, ילד תימני מוכשר ויפה עיניים ("עיני הילד שחורות וגדולות ויפות מאוד") לגור עם המספרת. ניסים העני וילדי הבניין האמידים מתחברים ומעלים יחדיו מופע קרקס שהכוכב בו הוא הקוף "נפלאות" שנמצא יום אחד על גג הבניין. בסיום הסיפור עוברים ניסים, אחיו הקטן ואמו לגור עם הבעלים המקוריים של הקוף – ד"ר יקה ששכל את בנו – שם ניסים זוכה לחינוך הראוי לכשרונו ואמו מנהלת את משק הבית.

שני איורים לאותה סצנה, בה ניסים מתגלה מאחורי הפחים (יחזקאל קמחי ומישל קישקה)

שני איורים לאותה סצנה, בה ניסים מתגלה מאחורי הפחים (יחזקאל קמחי ומישל קישקה)

אי הצדק החברתי הוא המניע של סיפור העלילה. בהקדמה לספר כותבת גולדברג: "ולצערי, גם היום כמו אז ישנם עוד אנשים וילדים שחייהם טובים וקלים, ואנשים וילדים שחייהם קשים ומצוקתם רבה, ודברים אלה קיימים כאז כן גם היום בעיר זו עצמה, ששמה תל-אביב." לאחר פגישתה עם ניסים היא משוחחת עם נפלאות הקוף על עירה היפה תל-אביב שאפילו בה שורר אי-הצדק: "הנה מרים ועוזי ויעקב'לה, הכל ניתן להם […] האוכל בא על שולחנם בשעתו מיטה חמה ונוחה מוצעת להם בלילה, ואילו ניסים, ניסים שחור העיניים, מתרוצץ ברחובות ומוכר את שרוכיו, ולחמו צר ואימו חולה ואחיו הקטן עזוב לנפשו". אך אי-הצדק אינו נחלת הילדים בלבד וגם למספרת נתח מן העוגה המרה הזו: "הנה לגברת מה-בכך יש עוזי ולדודה יוכבד יש יעקב'לה ומרים, ואני דודה של שום-איש ואין לי איש". המספרת מציגה עצמה לא רק כחשוכת ילדים אלא כדמות שמצבה הבסיסי הוא בדידות: "חדר ריק יש לי בדירתי. פעם גרה בו חברתי, אך היא עזבה את העיר ואותי, וחדרה נשאר ריק ושומם". הבדידות מופרת לתקופות קצרות אך לאחר מכן שבה לשכון בחייה של המשוררת-סופרת. על סוף הסיפור המשמח בו מוצאים ניסים ונפלאות בית קבע משוחה שכבת עצב עבה הנובעת מכך שהגיבורה האמתית של הספר היא המספרת המבוגרת עצמה: "מעולם לא נראה לי חדרי ריק כל-כך; מעולם לא נראו לי עציצי הקקטוסים שלי עלובים כל-כך, מיותרים עדי כדי כך; מעולם לא הרגשתי במידה כזאת שאני 'דודה של שום איש'."

איור: דוד פולונסקי

איור: דוד פולונסקי

אימוצו של ניסים על ידי הד"ר כלומברוש – היחיד שיכול להעניק לו חינוך מוסיקלי קלאסי – והפיכתה של אמו למנהלת משק הבית ("גם אני גרה פה. אני מנהלת כאן את משק הבית . עכשיו אנחנו משפחה גדולה") עלולה לעורר ביקורת בימינו הנפיצים עדתית. בהקשר זה מעניין לקרוא שיר סאטירי מוקדם של גולדברג, אשר כתבה עבור "תיאטרון המטאטא", ועוסק ב"השתכנזות" של בחורה תימנייה המחפשת את מקומה בחברה הלבנה:

אהיה אשכנזית
גם אתלבש כמוה:
סנדל לועזית
ועל עקב גבוה!

אעבוד במשרד
על מכונה אכתובה.
אצא בשבת
ולי נוצות על כובע!

ובכרם תימנים
לא יאירו לי פנים
ישאלו ויענו:
זאת לא ברכה שלנו!

בקטגוריית הגיל אליה הספר פונה (בית ספר יסודי) חסרים עדיין ספרים עבריים מעולים. הקלאסיקות הבלתי מעורערות קיימות במדף העברי בעיקר תחת קטגוריית הספרות המאוירת (דוגמת "איה פלוטו"). כך שלעומת השוודים, למשל, שסיפקו שלל יצירות על זמניות ובינלאומיות הפונות לגילים האלה (תעיד על כך ההוצאה המחודשת של הספר "מדיקן") הספרות הישראלית מתקשה להתגבר על שינויי השפה המהירים ומציעה בעיקר סדרות ספרים העוסקים בסוג מסוים מאוד של הווי בית הספר.

כאמור המהדורה החדשה של "ניסים ונפלאות" מתהדרת באיורים חדשים, הדפסה יפה, גופן גדול וטיפוגרפיה מקסימה בכותרת הספר. הערות השוליים מינימליות ומגיעות על מנת להבהיר שפה גבוהה או סלנג לא מוכר. כך למשל כשיחיא, הבריון השכונתי, אומר "עובדים עבודה קשה ומרויחים רק אצבע משולשת", הערת השוליים מבהירה: "אצבע משולשת – תנועה מגונה לאות בוז או שמחה לאיד (בוהן תחובה בין אצבע לאמה באגרוף קפוץ)". ייתכן שהקוראים העכשוויים יזדקקו להערת שוליים על גבי הערת השוליים שתסביר מהו 'אות בוז' ומהי 'שמחה לאיד' אך דווקא האיפוק שנקטו בהוצאת פועלים לגבי שינויים בשפה או שימוש מוגזם בהבהרות משמח ומעורר תקווה שילדים חדשים יחשפו לספר המצוין הזה שהיה אהוב על ילדים שעוד אמרו "יא-בא יה".

 

"ניסים ונפלאות" מאת לאה גולדברג, איורים: מישל קישקה. עריכה: נרי אלומה וגדעון טיקוצקי. הוצאת ספרית פועלים, 2015

תמר הוכשטטר – מאיירת וחוקרת תרבות לילדים.

כתיבת תגובה

5 תגובות:

  1. מאת דפנה חיימוביץ':

    בעקבות 'חוק הספרים' שפגיעתו קשה בכותבים לא מוכרים, מעדיפות הוצאות הספרים להוציא לאור ספרים מהעבר של סופרים מוערכים ומוכרים. ('מוכרים'-גם עם דגש וקמץ באות כף, וגם ללא דגש ושווא באות כף). ה"בעייה" היא שהשפה בדר"כ ארכאית ואינה נהירה לילדים הרכים ולעיתים אף להוריהם. אני מצדדת בהעשרת שפת הילדים והגבהתה אך לא במידה שתגרום להם תסכול. מובן שההורה או כל מי שקורא את הסיפור באוזני הילד אמור לתווך בין הטקסט לילד. הדוגמה המובאת להלן, שכדי להבהיר לילדים את פירוש הבטוי 'אצבע משולשת' השתמשו ב4-5 מילים שאינן מוכרות בדר"כ לילדי גן ('מגונה', 'בוז', 'שמחה לאיד', 'תחובה'), מעידה עד כמה סוגייה זו מורכבת.
    ניתן לחשוב על פתרונות כמו: המחשת הביטוי או המילה בעזרת איור, פרשנות פשוטה ומובנת ואולי אף במקרה הצורך, שינוי עדין של המילה בטקסט. עם זאת הספר 'ניסים ונפלאות' היה ונשאר נפלא בעיניי.

  2. מאת נרי:

    על עבודת העיצוב הנפלאה של הספר אחראית מיכל מגן.
    היא זו שיצרה את הטיפוגרפיה המיוחדת של שם הספר, עיצבה את העטיפה ומגע ידה מורגש בכל עמוד ועמוד בספר. המעצבים פועלים מאחורי הקלעים של הספר אך תרומתם משמעותית עד מאוד ובמקרה של ספר זה אף מכרעת. תודה לך מיכל!

  3. מאת חגית פורת:

    ספר זה היה אחד האוהבים עלי בילדות. כאשר הגיע בני הצעיר לכתה ד המלצתי לו לקרוא את הספר ,מהר מאוד הוא התייאש. שכנעתי אותו שנעשה זאת בקריאה משותפת וכך היה, קראנו יחד והבנתי את הקושי הרב – השפה היתה מאוד לא ברורה ולא תקשורתית. הארוע הזה היה לפני 12 שנה… אז על אחת כמה וכמה זה יהיה קשה לקריאה היום. חבל כי זהו ספר מקסים הדורש תיווך שפתי נכון יותר.

  4. מאת שירה:

    הערה קטנה- ניסים אינו ילד תימני אלא בוכרי, שם משפחתו הוא אברהמוף- אמנם הוא גר בכרם התימנים, אך העליה הבוכרית שברחה מידי סטאלין בשנות ה30 התיישבה גם בשכונה זו. יחיה לעומת זאת, כנראה מוצאו הוא תימני.

  5. מאת רונית ש' דינצמן:

    עדכון השפה נעשה בצורה נפלאה ובלתי מורגשת, לדוגמה באחת ההערות כתוב שבמקור צליל העיטוש נכתב: "עטישה!" ובמהדורה החדשה נכתב: "אפצ'י!". דבר אחד צרם לי, ואני חושבת שאפשר היה ללכת עוד צעד קטן מעבר לעדכון השפה ולתקן גם אותו: עוזי בוכה, ומרים אומרת לו בבוז: "בוכה כמו ילדה!". היה עדיף לתקן ל"בוכה כמו ילד קטן!"

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.