11 ספרות

פילים, גמדים, כוכבים, חלומות ונימוסים / טלי כוכבי

ריבוי קולות בקובץ שירי ילדים של לאה גולדברג, "פזמון ליקינתון".

מאי 25, 2011  

ניסיתי לראות איזו מין ילדוּת לאה גולדברג ראתה בעיני רוחה, והופתעתי לגלות שקולה של גולדברג, שהיה ועודנו דומיננטי מאוד בהתוויית חוויית הילדות הספרותית הישראלית, הוא למעשה כמה קולות שונים, ולעיתים אפילו מנוגדים זה לזה.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

11 תגובות:

  1. יעל קשלס הגיב:

    דווקא אחרי שקראתי את כל הכתוב לעיל, ( "העמדה הקשה, המרוחקת והאכזרית הזאת, המסנגרת על עולם המבוגרים הנורמטיבי והמנומס") אני סבורה שהנימה החינוכית דידקטית שגולדברג נוקטת בה אינה מסנגרת אלא הינה ביקורתית כלפי ההורים. ההורה הנוזף לא מבין את עולמו הפנימי הסוער של הילד. עולם המבוגרים מצטייר כאטום, חסר דמיון ומעוף לצד עולמם הפנימי העשיר של הילדים. מכיוון שהביקורתיות אינה זרה ליצירתה והיא מופיעה באופן ברור ביצירה כמו "דירה להשכיר" וביצירות אחרות בנימה פחות בוטה, אני מרגישה דווקא את ההזדהות שלה עם חוסר האונים של הילד שנותר "בודד בעולם, חסר בני ברית וחסר כלים להתמודדות".
    הציטוט "הגדולים – כמה הם משונים:/ הם רואים ורואים ואינם מבינים!" יכל לבוא באותה מידה בסוף השיר על הילד הרע או על הדב הצהוב ואפילו ב"איה פלוטו" שבו הכלב, כמו ילד קורע את ה"חבל" מההורים ויוצא לגלות את העולם בעצמו.
    ואגב דודה לאה בולעת צפרדע – זה דווקא מקסים, היא מעידה על עצמה כי היא יודעת להבליג, להימנע מלהגיב להבדיל מההורה המעיר והמחנך, שחייב להתנצח עם הילד על כל דבר.

  2. בקורת על עולם המבוגרים זו היבלת הפרטית שלי והיא עדיין כואבת כשדורכים עליה. וכאן יש הבדל גדול (גדול) בין סנט אקזופרי ללאה גולדברג.
    כשסנט אקזופרי מבקר את המבוגרים הוא עושה את זה במלוא סמכותו כמבוגר. גם אחרי שבגר ו"התקבל" לעולם המבוגרים דעתו עליהם לא השתפרה.
    כשלאה גולדברג מבקרת את המבוגרים היא מתחבאת מאחורי גבו של ילד, נכנסת כביכול לעורו (זה נכון בכל הדוגמאות שציטטת למעט שיר דן הממריא שאני לא מכירה, ובעוד רבות אחרות). ובקורת כזאת היא כידוע בערבון מוגבל. אותי כילדה היא קצת עצבנה. הרגשתי בה את ההתנשאות, את הזחיחות של מי שמוציא את עצמו מכלל המבוגרים האטומים, וקורץ לי מתחת לאפם במין חביבות לא מחייבת. כי המהפכה לא תבוא מלאה גולדברג. היא רחוקה מילין רבים מן ההתרסה המבלבלת של סנט אקזופרי (והיא באמת בלבלה אותי בילדות, כי המבוגרים שהכרתי תמיד גיבו זה את זה) וגם לא הפלא הגדול של קדיה מולדובסקי שמאפשרת לילדים לנצח (מעשה בחבית והילדה אילת למשל).

  3. שועי הגיב:

    טלי יקרה,
    רשימה יפה מאוד (-:. ויפה שציינת את 'מה עושות האיילות' 'פזמון ליקינתון' ואת 'ערב מול הגלעד', שהם באמת מן השירים היפים שנכתבו בעברית (אני בכוונה לא כותב שירי ילדים, כי הם לא בהכרח שירי ילדים, הם יפים לכל גיל וגיל). הייתי מוסיף גם את 'כבד על עפעפינו העולם' שהוא שיר נוגה ועצב אבל בעיניי הוא בכלל שירי הערש. אני בכלל חושב כי גם היא וגם ע' הלל הצליחו, במידה מה (אולי כמו לואיס קרול, אריך קסטנר ואיסטריד לינדגרן) לכתוב לכל גיל, ולטשטש את הגבולות התחומים בין ארץ הילדות ובין ארצם של המבוגרים.
    אני חושש כי מרית מעט צודקת, כלומר: בכל פעם שגולדברג פוגשת ביצירותיה גם מבוגר וגם ילד, היא מדברת עם הילד דרך הנומוס של עולם המבוגרים, ומשהו בה הופך קצת פדגוגי-מחנך. כלומר, בנוכחות מבוגר הופכת לאה מ'דודה לאה' המצחיקה-מבעיתה חסרת הגבולות ללוין קיפניס, שחשוב לו, כנראה בצדק, שילדים לא יישתו רעל, אבל הבקבוקונים אצלו לעולם מלאי רעל, ולא חומרים המביאים לידי שינוי מצב תודעה, נניח.
    באופן אישי, 'המפוזר מכפר אז"ר' של גולדברג ו'דודי שמחה' של ע' הלל– הם מהספרים האהובים עליי ביותר.
    בכוונה לא כתבתי מספרי הילדים. משום שהם מדברים אליי היום בדיוק כפי שדיברו אליי בילדות.

  4. טלי הגיב:

    יעל – מובן שכל אחד רואה ומפרש אחרת וזה לגיטימי לגמרי ולמעלה מכך- זה כל היופי!
    בשירים מסוימים, שציטטתי, אני אכן מרגישה את ההזדהות של גולדברג עם הילד שנשאר ללא בעלי ברית, אבל אני מודה שאני לא מוצאת קשר בין הביקורתיות החברתית שלה במקומות אחרים (למשל "דירה להשכיר" שהזכרת בצדק) לבין הביקורתיות שלה כלפי ההורים הקשים. בשירים האלה אני מוצאת שהיא דוקא מייצגת את המיינסטרים ההורי של הנימוס והציות ופועלת בשירות הקולקטיב ההורי באשר הוא, שאומר ש"צריך להיות בסדר".

    זה מפתיע ומעניין יותר לאור הניגוד לשירים אחרים בהם היא אומרת את ההיפך וחותרת כנגד ההורים ובעד הדמיון, אבל אני לפחות לא מצאתי מקומות בהם היא עצמה מגשרת על הפער. לכאורה, את צודקת, הציטוטים על המבוגרים שאינם מבינים אכן יכולו לבוא בסוף השירים האלה, (או "איה פלוטו"), אני מסכימה, אבל בפועל הם לא מופיעים שם, ומבחן התוצאה הזה אפקטיבי יותר, בעיניי.

    מבחינת הבליעה – אני לא חשבתי שהיא יודעת לבלוע במובן "להבליג", שהרי היא מזהירה את הקוראים במפורש שלא יתחפשו לזבוב בהקשר הזה, כלומר יש פה איום – הומוריסטי ופרוע אבל מפורש מאוד שהיא תאכל אותם/אותנו, לא תבליג…

    אבל תמיד מעניין לקרוא פרשנויות שונות משלי.

    מרית יקירתי – אני יודעת, ותאמיני לי שעלית בראשי כשכתבתי (גם אם לא היה לי מושג מה תהיה עמדתך) מעניין חידוד ההבדל שעשית בים אכזפרי לגולדברג מבחינת נקודת המבט. גם לי היה קשה להאמין לה בחלק מהמקרים, כנראה מפני שבשירים אחרים היא לגמרי "סוכנת" של המבוגרים והסדר הטוב, עד כדי סירוס והשתקה ומעלה.

    ועדיין, לצד ההסתייגויות שיש לי (ויש לי…) אני מאוד מאוד אוהבת המון מיצירותיה של לאה גולדברג, גם לילדים.

    שועי יקר – תודה תודה (-:
    אני מסכימה לחלוטין לגבי יופיים של השירים ולדעתי לא מכירה את השיר הנוסף שאתה מצטט. תאיר את עיניי לגביו?
    אני דוקא לא חושבת שרוב שיריה של גולדברג טשטשו את ההבדל בין עולם המבוגרים לעולם הילדים – יש לה אמנם שירים שמדברים לשני הקהלים, כמו אלה שהזכרת וכמו שירים אחרים (למשל האגדה הנפלאה על הבן שיצא לצוד את השמש ואמו מחכה לו…) אבל יש לה גם יצירות שהן במובהק לילדים או למבוגרים (גם אם אני מסכימה, כמובן, שיצירה טובה לילדים מדברת גם אל לב מבוגרים – מי כמוני יודע).

    אני חושבת שהנקודה היא שגולדברג לא מקיימת לעולם מפגש אנושי, דיאלוגי ומכבד בין מבוגר לילד, זה הגילוי שהמם אותי בכתיבת הסקירה הנוכחית…

    והמפוזר, ומר גוזמאי ודודי שמחה – בטח שהם מדברים אליך, הרי הם מדברים עליך!

  5. ליבי הגיב:

    קראתי בשקיקה והתחלתי לשיר. "ישוב טלה אל חיק האם" מעולם לא התחבר לי ללינה המשותפת בקיבוץ,ילדה עירונית שכמוני… חידשת לי.
    נהניתי מהסקירה מאוד, אם כי ממצאיה היו לי קצת עגומים. גם אני גדלתי לצלילי הפזמונים ולמילות השירים,האלה, ומעולם לא נתתי את דעתי על המבוגרים האטומים האלה. לשמחתי, גדלתי בבית שבו המבוגרים תמיד היו (ועודם) קשובים, חמים ותומכים. אני רוצה להאמין שמה שכתבה כאן יעל, על כך שזו ביקורת כלפי אטימות ההורים, נכון.
    המקום שבו מודגש הנימוס כערך אינו שלילי, לרוב, בעיניי. זאת, כל עוד הנימוס אינו מסכה שנועדה להפוך את הילד/ה ל"מבוגר/ת קטן/ה", שפועל/ת בתוך עולם המוסכמות האפור של המבוגרים.
    בנוגע לאיור האיילות – איילות אינן לובשות שמלות! הן לובשות בגדי ריצה, כמובן!
    בהזדמנות זו, בעודי מחפשת את השיר "ערב מול הגלעד" ביוטיוב, גיליתי שהערוץ של גיא מכפר סבא, שהעשיר את המרחב הציבורי באלפי שירים עבריים יפים, חזר לרשת השבוע. בזכותו, תוכלו לשמוע ולשיר איתי את השיר היפה הזה, ועוד הרבה שירים נהדרים, שהיעדרם מהרשת העציב אותי ושכמותי (וגם אותך, טלי).
    http://www.youtube.com/watch?v=nci41zNWOLk

  6. טלי הגיב:

    ליבי חמדתי,

    גם אני הסתובבתי השבוע ושרתי את זה לעצמי הרבה (ואת יודעת שכבשים וטלאים קרובים אלי במיוחד).

    עניין הביקורת על החינה המשותפת הוא לא חידוש שלי, קראתי את זה, לדעתי ביותר ממקום אחד וזה תמיד קורע לי את הלב.

    גם לי ממצאי הסקירה היו עגומים, יצאתי לבדיקה הקטנה הזאת בלי לדעת מה אמצע ולצד הרבה יופי מצאתי תוגה ותסכול שלא שיערתי שמסתתרים שם, בטח לא בעוצמה שכזאת.

    יתכן שיש כאן ביקורת כלפי ההורים אבל אני לא בטוחה שזו כל התמונה, גם כי בחלק מהמקרים (למשל בדב הצהוב) הביקורת החריפה מגיעה מהקול המספר ולא מההורים וגם, ובעיקר, כי אין בשירים האלה ולו מבוגר אחד תומך, מחבק ומכיל (למעט הכבשה המרדימה את בנה. אני לא מקלה ראש בסצינה הנפלאה הזאת, אבל היא לא שייכת בדיוק לתבנית הזאת.

    גם אני, כמובן, לא חושבת שנימוס הוא ערך שלילי, הוא חשוב מאוד בעיניי (למרות ששכחתי להודות לך על מחמאותייך אז…תודה!) אבל במקרים שציטטתי אני חוששת שיש אכן נסיון להפוך את הילד למבוגר קטן ובעיקר – לגורם שקט שתפקידו המרכזי הוא לא להפריע למבוגרים. קשה לי עם ההגדרות "ילד רע" ו"ילד טוב" שנקבעות על פי מידת הצית.

    בגדי ריצה? אותם לא לובשת הזברה דוקא?…(-:

    ותודה תודה על התגלית התרבותית החשובה!

  7. תודה על פוסט מעניין ומחדש!
    רציתי גם להגיד שהאיורים ממש יפים, פשוטים ויפים.

  8. דינה הגיב:

    נהניתי מאוד מהכתבה, נתקפתי בנוסטלגיה נעימה והחלטתי שעם או בלי ביקורת על המבוגרים, לאה גולדברג עדיין מולכת אצלי

    בעולם של שירי הילדים.

  9. טלי הגיב:

    תודה תודה שירותי תרגום ודינה ודינה – גם אצלי לאה גולדברג מולכת, למרות הקושי שגיליתי בחלק מהתכנים.

  10. נעמי דה-מלאך הגיב:

    רשימה מרתקת ותודה. עוררה בי הרבה מאוד מחשבות וסקרנות.
    הנה כמה:
    א. לפתוח במה עושות האיילות – לא כל כך מקורי, כך נפתח גם ספרה של גולדברג עצמה מ-1957.

    ב. באשר ל"לעולם לא יורדת אל החצר או השטיח" – איזה צירוף מקסים חיברת פה. בעיני, שאלה גדולה היא אם מבוגרים צריכים לרדת לחצר. אני חושבת שנוכחות בוטחת מאחור נכונה יותר מאשר הצטרפות. דומה שגולדברג שומרת על הגבולות, ומחלקת סוכריות במידה, ובצירוף איסורים, כי כך היא מאמינה שצריך לחנך ילדים. אני איתה.

    ג. אכזריות מבוגרים כלפי ילדים – אני חושבת (כמו יעל קשלס) שהיא מבקרת את המבוגרים הנוקשים מדי, ולא תופשת עליהם טרמפ.

    ד. ילדים בגשם – אכן איור גאוני. גם אריה נבון ניסה ב"צריף קטן" לשלב בין גמדיות לילדיות, אבל עפרה עמית ממש פותרת את החידה דרך האיור, וזה מקסים.

    ה. ובעניין האיילות – אכן מרובעות מדי גם לטעמי.

    ושוב תודה,
    נעמי דה-מלאך

כתיבת תגובה