1 איור

פיקצ'רבוק בישראל: עכשיו ולאן – שיחה עם אורית ברגמן וגלעד סופר

שיחה עם הסופרים/מאיירים אורית ברגמן וגלעד סופר על מצב הפיקצ'רבוק בישראל

יוני 2, 2015  

אחד התחומים שנפגעו מהתהפוכות בשוק הספרים בשנתיים האחרונות הוא תחום הפיקצ'רבוקס; אותם ספרים מאוירים – מקוריים ומתורגמים – שהם אבני היסוד לאמנות והספרות לילדים. לכבוד שבוע הספר שוחחנו – עורכי "הפנקס" – עם שני יוצרים מרכזיים, שלצד עבודתם כמאיירים הם גם כותבים ומאיירים את ספריהם – אורית ברגמן וגלעד סופר. ביקשנו לקבל הצצה לאופן שבו הם חווים את ההתרחשויות, ולנסות להבין מה מצבו של הפיקצ'רבוק המקורי היום, ולאן הוא הולך.

כיצד אתם חווים את תחום הפיקצ'רבוק המקורי בישראל – כמאיירים וכסופרים/מאיירים? האם ישנה נכונות מצד הקהל לספרים מאוירים חדשים, האם ההוצאות לאור מעודדות פרסום של ספרים אלו? האם חל שינוי מאז שהתחלת לאייר ספרים לילדים ועד היום?

אורית ברגמן: התחלתי לאייר ספרי ילדים לפני כשתיים-עשרה שנה. אני מרגישה שחל שינוי גדול מאוד בתחום, שהולך ומקצין עם השנים. בתקופה הראשונה הרגשתי שלעורכות יש חופש פעולה גדול, ושהשיקול המרכזי המנחה אותן הוא איכות ומקוריות הסיפור. הייתה פתיחות בתחום לפרסום ספרים מסוגים שונים, כאלו שלא תמיד נופלים לז'אנר מוכר. כבר כמה שנים ההוצאות פועלות במתכונת הישרדותית. בתקופת המבצעים המטורפים של תרום חוק הספרים, מתח הרווחים על הדפסת ספר היה כל כך נמוך שכדי לכסות את הוצאות ההוצאה לאור, היה צריך למכור אלפי ספרים. כשהתחלתי לאייר, מכירת מהדורה של 1500 ספרים נחשבה הצלחה צנועה, היום אם ספר ממוצע לא מוכר מעל 5000 עותקים ההוצאה מפסידה. מכיוון שכך יש חשש להוציא לאור ספרים שהסיכוי שלהם להצליח אינו ברור, ואי אפשר להוציא ספרים שבמובהק פונים לנישה קטנה.

אני חושבת שכמו בעבר, גם היום, העורכות מחפשות את הספרים המקוריים והאיכותיים, אבל חייבות להתחשב הרבה יותר מבעבר בשאלה מה ימכור. בדרך להצלחתו של ספר חדש מתייצבת גם החיבה הלאומית להתרפקות על העבר. בספרות ילדים היא  מקבלת משנה תוקף, שם כולנו (כולל אני), חוזרים לספרים שאהבנו כילדים. בשנים האחרונות יוצאים יותר ויותר חידושים של קלאסיקות, או ספרים הרוכבים על שיר מוכר אחד, ותופסים את מקומם של ספרים חדשים.

מתוך: "יום גדול עם צפרנגדול וחברים אחרים"

מתוך: "יום גדול עם צפרנגדול וחברים אחרים"

ובכל זאת תמיד קיים הקהל, המצומצם יחסית, שמחפש את הספר החדש, את סגנון האיור החדש, או נושאים הרלוונטיים לחיים שלנו עכשיו. אני מקווה שכעת, כשחוק הספרים נכנס לתוקף, מספר הספרים החדשים היוצאים לאור בשנה יצומצם, ותפקיד העורכות כמצביעות על איכות ומקוריות, יחזור למתכונתו הקודמת.

גלעד סופר:  סיימתי את הלימודים בבצלאל לפני 11 שנים. רוב הספרים שאיירתי וכתבתי מאז יצאו בהוצאת "עם עובד" (בעריכת דלית לב), והשנה התחלתי לעבוד גם עם הוצאת "כנרת" (בעריכת יעל גובר). במהלך השנים הללו נתקלתי במחויבות עצומה של העורכות לעידוד וטיפוח יצירה מקומית מקורית, ולחיפוש אקטיבי של רעיונות וקולות חדשים (באקדמיות לעיצוב למשל). בשום שלב של תהליך העבודה לא עלה פוטנציאל המכירות של ספר כשיקול (ואני מתייחס בעיקר לספרים שיצאו לאור שאותם גם כתבתי, מכיוון שלפחות אפריורי הם היו עשויים להראות כבעלי פוטנציאל מסחרי מוגבל). מובן שקיים תמיד רצון משותף של כל הנוגעים בדבר שהספר יזכה לתפוצה רחבה ככל האפשר, אבל בכל הספרים שהייתי שותף ביצירתם הרצון הזה לא השפיע על התכנים שלהם.

מתוך: "החופשה"

מתוך: "החופשה"

לכאורה אלה תנאים אופטימליים לשגשוג של התחום, אבל כאן נכנסת לתמונה האנומליה שבה נמצא שוק הספרים המקומי, שתחילתה בדואופול (ולמעשה לפני כן במונופול) שמכתיב להוצאות הספרים את תנאי המכירה; המשכה בחקיקה שהחליפה את העיוותים הישנים בבעיות חדשות (תצוגה ומחיר לצרכן), וסופה מי ישורנו. כל זה קורה בשוק קטן יחסית, ובעיצומם של טלטלה שעובר תחום המו"לות בעולם כולו ושל כרסום מתמיד בכוח הקניה של הצרכנים בארץ. אלה מציבים חסם עליון לפוטנציאל השגשוג של התחום – ספרים חדשים אינם נחשפים במידה מספקת בחנויות, המחירים בפועל עלו מאז כניסת חוק הספרים לתוקף וכתוצאה מכך המכירות של ספרים חדשים ירדו בצורה משמעותית, מה שמגביל את יכולתן של ההוצאות להמשיך ולקיים עשייה מקורית משמעותית.

האם ההחלטה להתמקד באיור של ספרים שאתם גם כותבים נובעת בין השאר משיקולים הנוגעים למצב של התחום?

אורית ברגמן: ההחלטה לכתוב את הסיפורים שאני מאיירת לא נבעה ממצב השוק, אלא מהרצון שלי לספר סיפורים. כשאני כותבת ומאיירת אני בשליטה על כל חלקי היצירה, כך שאני יכולה לשחק בין הסיפור הכתוב לבין הסיפור המצויר בחופשיות. ההפרדה של הטקסט והאיור בספר "שבתאי מסכן" היא הדוגמה הקיצונית לכך, שם האיור מספר סיפור שונה מזה הכתוב. באופן כללי אני מנסה לתת לציור לדבר במקום הטקסט בכל מקום שהדבר מתאפשר. אני חושבת שזאת מהות הפיקצ'רבוק, המוצר החדש שנברא כשמשדכים טקסט ואיור.

מתוך: "שבתאי מסכן"

מתוך: "שבתאי מסכן"

לדעתי, מאיירים שגם כותבים, בארץ ובעולם, נמשכים באופן טבעי לכיוון הזה, ומרחיבים את הדרכים לספר סיפור בפורמט הספר. אני חוששת שבארץ יש שוק קטן לספרים כאלו, רוב ההורים בוחרים ספרים לפי הטקסט שלהם, ורואים באיור תוספת חיננית לסיפור הכתוב. בחו"ל הזאנר הזה יותר פופולרי, ואני מקווה שהטרנד הזה יגיע גם לכאן.

גלעד סופר: הסיבה לכך שהחלטתי להתמקד באיור של מה שאני כותב נוגעת בעיקר לרצון שלי ליצור משהו שלם, ולהיות אחראי על הרעיון, על ניסוחו ועל הביטוי החזותי שלו (בדיעבד גיליתי שהפוטנציאל הכלכלי שיש באחריות בלעדית על היצירה גדול בהרבה, אבל זה נוגע בעיקר לזכויות לפרסום בחו"ל).

מתוך: "נמאס"

מתוך: "נמאס"

האם לדעתכם אפשרי להתקיים ואף להתפתח בישראל כיוצרי פיקצ'רבוקס? האם יש הערכה לסוג הספרות הזה, עידוד יצירה, הבלטה של יוצרים חדשים ומבטיחים?

אורית ברגמן: קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להתקיים מתחום הפיקצ'רבוקס בארץ. אני מתייחסת לספרים שאני עושה כאמנות שלי, ולכן אני לא בונה עליהם בתור מקור פרנסה. כדי שספר יצדיק את חצי השנה (בממוצע) שאני עובדת עליו, הוא צריך למכור מספר דמיוני של עותקים. בשנים האחרונות אני עושה צעדים כדי לנסות להפוך את התחום ליותר אפשרי כלכלית עבורי; אני משתדלת להוציא את הספרים שלי בו זמנית בארץ ובחו"ל , ומרצה בבתי ספר וספריות, בעיקר סביב ספר הנוער "יומנה של לוכדת כרישים".

01-פילון

אני לא מרגישה שיש עידוד אקטיבי של יצירה בתחום הפיקצרבוק בארץ. כמו רוב האמנויות שנוצרות עבור ילדים, יש תחושה שהן פחות מוערכות מאמנות הנעשית למבוגרים. יש קומץ של פרסים המוענקים בתחום, יותר סביב כתיבת ספרים ופחות לאיור. הפרסים האלו הם עידוד אמתי ליצירה, גם של יוצרים צעירים. לדוגמה, השנה זכו שתי מאיירות צעירות לעיטור לשבח מטעם פרס בן יצחק של מוזיאון ישראל, על ספרן הראשון.

כשהייתי יוצרת צעירה, חלמתי שאמצא את העורכת המושלמת, שתאמץ אותי ותלווה אותי לאורך שנים של יצירה משותפת, מן אורסולה נוסטרום שכזאת. היום אני מבינה שכדי להמשיך ליצור ולהתפתח בתחום בארץ, יוצר צריך להיות המנוע של עצמו, ולא לצפות שהתחום יאמץ או יעודד אותו.

גלעד סופר: יש לא מעט דוגמאות לכך שזה אפשרי. אני חושב שברוב הדוגמאות היצירה הזאת אינה העיסוק הבלעדי של היוצרים, אבל אני לא בטוח שזה בעייתי – נראה לי שתלות כלכלית בלעדית ביצירה עלולה לפגוע בה, ושבמקרים רבים עיסוקים מקבילים תורמים באופן ישיר או עקיף להתפתחות כיוצר. אם הכוונה בלהתקיים היא להסתמכות בלעדית על יצירת ספרי ילדים כמקור פרנסה – אני משער שזה אפשרי, כל עוד שומרים על קצב עבודה גבוה מאוד, מוציאים את הספרים גם בחו"ל ומתקיימים על לחם ומים.

מתוך: "שפן"

מתוך: "שפן"

עידוד יצירה בארץ קיים בשני ערוצים עיקריים – מערכתיים (כמו מצעד הספרים של משרד החינוך), ועצמאיים, בדרך כלל התנדבותיים (כמו תערוכות איור, אתרי אינטרנט). על אף שיש חשיבות רבה לערוץ העצמאי, אני חושב שהוא מוגבל ביכולת ההשפעה שלו, מכיוון שבדרך כלל מתקיים בו שיח פנימי של אנשים שממילא מתעניינים או עוסקים בתחום. אני חושב שחשיפה של ילדים והורים ליצירה מקורית בהיקפים משמעותיים מחייבת הגדלה של העידוד המערכתי (למשל, חלוקת ספרים מסובסדים לילדי גן ובתי ספר, כך שהחשיפה אליהם לא תהיה תלוית רקע סוציו-אקונומי או תרבותי, כפי שעושה עכשיו ספריית פיג'מה, שהיא מפעל פילנתרופי).

מבחינה אמנותית – מהי המגמה העיקרית שאתה מוצא בפיקצ'רבוקס המקוריים? האם יש כאן פתיחות (מצד הקהל, מצד ההוצאות לאור) לספרים נועזים יותר, שונים מהתבניות המוכרות, שמציעים סוג שונה של חוויה?

גלעד סופר: אני לא בטוח שיש מגמה עיקרית אחת – נדמה לי שהתחום בארץ מגוון ושיש בו ביטוי לקולות שונים. אני חושב שאחת המגמות הבולטות בשנים האחרונות היא הוצאה לאור של פרויקטים סטודנטיאליים, בדרך כלל של קלאסיקות. "המפוזר מכפר אזר", שאיירה נטלי וקסמן שנקר, הוא בעיני דוגמה מצוינת לפרשנות וויזואלית שניערה את הטקסט הקלאסי, הציבה אותו בקונטקסט עכשווי תוך התייחסות ומתן כבוד לקונטקסט המקורי והנגישה אותו בכך לילדים (ומבוגרים) רבים שלא בהכרח היו מתחברים אליו אחרת.

מגמה מבורכת נוספת היא הוצאת סדרות של ספרי שירה של כותבים קנוניים (על ידי "עם עובד" ו"כנרת"), בעריכה, הפקה ועיצוב בסטנדרטים עדכניים וגבוהים מאוד. עוד מגמה, שאני שמח להיות חלק ממנה, היא של הוצאת ספרים על ידי כותבים שמאיירים את ספריהם (כמו "אמיליה" של נעמה בנזימן, "העיפרון השחור" של ינאי פרי, "סעודה אצל המלכה" של רותו מודן, וכמובן לאורך השנים – ספריו של יוסי אבולעפיה ככותב, ואלה רק כמה דוגמאות). יש כמובן דוגמאות מקומיות מוקדמות יותר לחבישת שני הכובעים על ידי כותבים קנוניים, כמו דן פגיס ("הביצה שהתחפשה") או לאה גולדברג ("המפוזר מכפר אזר") אבל במקרים הללו נדמה לי שאיור הטקסט היה מעין מתווה וויזואלי להמחשת טקסט שעומד בפני עצמו של כותבים ווירטואוזים, בעוד שבדוגמאות העכשוויות המרכיב החזותי הוא הדומיננטי ובמקרים רבים מוביל את ההתרחשות (אני חושב שבכל הדוגמאות העכשוויות היוצרים התחילו את דרכם כמאיירים). נדמה לי שהמגמה הזאת מאוד נפוצה בארצות הברית ובאירופה, ואני שמח שהיא מתבססת גם כאן.

דוגמאות לספרי ילדים מאוירים שראו אור בשנים האחרונות

דוגמאות לספרי ילדים מאוירים שראו אור בשלוש השנים האחרונות

מבחינת הפתיחות של הקהל וההוצאות לאור לספרים שחורגים מתבניות מוכרות – אין לי ספק שהיא קיימת. אני חושב שצוואר הבקבוק הוא לא הפתיחות של הקהל לתבניות ספרותיות ו/או וויזואליות חדשות, אלא מדפי התצוגה של הספרים והתמחור שלהם. אין לי ספק שככל שתהיה לדברים חדשים יותר נוכחות על המדפים בחנויות, הדבר יתבטא גם בנוכחות גדולה יותר שלהם על המדפים בחדרי הילדים.

כתיבת תגובה

תגובה אחת:

  1. מאת שהם סמיט:

    אמת ויציב! תודה לשני דוברים אינטליגנטים ורהוטים שיצירותיהם הן דוגמה לאיך צריך להיראות פיקצ'רבוק .
    חשובה במיוחד ההתייחסות לתפקיד העורכים בהיבט הרחב – ייזום, עידוד, תמרוץ , חזון!
    ארצנו השחונה משוועת לאיזו אורסולה נורדסטורם, סופה צפונית עצמאית מכופפת מו"לים.
    מפנה, באדיבותכם, לדברים שכתבתי ב"רפובליקה הספרותית" ( ומשם קצרה הדרך לפוסט של עדנה אברמסון באותו הנושא)

    http://www.lit-republic.co.il/?p=11709

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.