במה ומסך

פסטיבל חיפה להצגות ילדים 2015 – הצגות התחרות והצגות הדגל / טלי כוכבי

במה כדאי לצפות השנה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים? רשימה שניה

אפריל 4, 2015  

אחרי יום שלם, מעניין, מעשיר, חווייתי ומעייף של צפייה בשש הצגות התחרות והצגת הדגל של הפסטיבל, יש לי בראש סלט של עלילות, דמויות, תפאורות, שירים ורגשות, וגם לא מעט מסקנות. הראשונה והחשובה מכולן – מדובר בפסטיבל איכותי ביותר, באמת. לא "איכות" במרכאות- איכות של "להרגיש שנתנו לילדים משהו שווה ולסמן וי" אלא איכות אמיתית, עמוקה, ורמה אמנותית ומקצועית גבוהה מאוד שאפיינה את כל ההצגות.

חמור שכולו תכלת – המעבד והבמאי שי פיטובסקי הצליח, יחד עם שחקני "החיפאית"- קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה- לרקוח יצירה בימתית מרגשת, אנושית ומקסימה במיוחד. פיטובסקי הצליח גם להעביר לבמה בהצלחה ספר קלאסי מורכב המשלב בין ריאליזם הסטורי מהסוג המוכר והאהוב מיצירתו של נחום גוטמן לבין פיוט, דמיון וניחוח של אגדה והמעבר בין המדיום הכתוב לבין המדיום הבימתי הוא, למרבה השמחה, מעבר מוצלח, חלק וטבעי.
מבחינתי יש להצגה שני כוכבים ראשיים – הראשון הוא, ללא עוררין, החמור- בובת חמור יפיפה עם מבט מכמיר לב, המופעלת ברגישות רבה בידי גוני פז ולסרוגין אופיר צויבל ומצליחה לגעת בנימי הנפש הדקים של הצופים.
הכוכב הראשי השני הוא לא כוכב אחד אלא אנסמבל השחקנים כולו, שמצליחים לפעול על הבמה בהרמוניה, להחליף תלבושות ודמויות, לשיר, לנגן, לשחק, לטפס ולהעניק זה לזה את המרחב הדרוש עד ליצירת שלם הגדול מסך חלקיו.

צילום: כפיר בולוטין

חמור שכולו תכלת. צילום: כפיר בולוטין

ההצגה מתחילה בסיפורו של החמור שהגיע אל בית בעל בית הדואר הייקה ואשתו, עבר דרך נוגעת ללב של הגעה למסילות ליבם של אנשים שלא רצו בו מלכתחילה ולפתע נעלם. געגועיו של מר וובה לחמורו האהוב קורעי לב ממש, והסצינה הקשה בה מתגלה הסיבה להיעלמות החמור קשה אף יותר – החמור נקלע לחברתה של קבוצת ילדים מתעללים ואחרי רצף של קללות ובעיטות אחד הילדים נעץ בישבנו של החמור מסמר חד, שגרם לחמור לרוץ במהירות עצומה מרוב כאב.
מכאן ואילך מתחיל סיפור משונה המשלב בין רובד ריאליסטי לרובד סימבולי ובמסגרתו החמור המתוסכל מנסה בסך הכל למשוך את תשומת ליבם של האנשים הנקרים בדרכו למסמר הנעוץ בישבנו כדי שיוציאו אותו וישחררו אותו ממכאוביו אך כל אחד מהאנשים בהם הוא נתקל מייחס לנעירותיו ורמיזותיו כוונות אחרות לחלוטין, עד שהופכים אותו ליצור מיסטי בעל כוחות-על, תופעה ששיאה מגיע עם הגיעו של החמור לעיר בה מכתירים אותו למשהו בין שליט כל יכול לבין קמע או אפילו אל, כשהחמור, מצידו, רק רוצה להשתחרר מהמסמר המכאיב.
שלל אלגוריות פוליטיות וחברתיות נרמזות כאן וביניהן החמור פוגש במבחר דמויות גרוטסקיות, משעשעות או נוגעות ללב, נקלע לשוד יהלומים ומשפיע, בבלי דעת, לטובה ולרעה, על גורלותיהם של האנשים הנקרים בדרכו.
בת 13 שראתה את ההצגה אהבה אותה ורוצה, בעקבותיה, לקרוא את הספר, וגם זה אפקט מבורך.

בשורה התחתונה – הצגה מרגשת שמצליחה להעביר את הקסם התיאטרוני במלואו. סיפור קצת מוזר אך מעורר מחשבה. מומלץ בחום לילדים גדולים – התכנייה ממליצה על גיל שש ומעלה, לרוב אני מהמקלים בענייני גיל אך במקרה הזה גיל שש נראה לי נמוך עד גבולי, לטעמי מתאים יותר לילדים מעל גיל 8 ועד 12-13 לפחות, וכדאי לחשוב פעמיים כשמדובר בילדים עם רגישות גדולה במיוחד ובילדים עם רגישות מיוחדת לסבל של בע"ח.

הסיפור על יאללה ורגע – ההצגה הזאת השאירה אותי ברגשות מעורבים. מצד אחד, מדובר בהצגה מעולה מכל בחינה בימתית – הבימוי, המשחק של כל ארבעת השחקנים, המוסיקה הקצבית והמוצלחת, התפאורה והאביזרים, התנועה והתלבושות (ובמיוחד תלבושותיהן של החיות) – הכל עשוי ברמה גבוהה של הקפדה וביצוע ובכל זאת, ההצגה רחוקה מלהיות מושלמת, וזאת בשל הסיפור העומד בבסיסה.
העלילה עוסקת במשפחה ובה זוג הורים בעלי אופי מנוגד ובעיקר זוג ילדים- תאום ותאומה- שאמנם אוהבים זה את זו אבל ניחנו בקווי אופי הפוכים עד סטריאוטיפ קיצוני וזה מקור הקונפליקט ביניהם: הבן ששמו יאללה הוא תכליתי, משימתי, חרוץ וגובל בהיפראקטיביות והבת ששמה רגע היא היפוכו המוחלט – איטית, חולמנית, יסודית ודחיינית.
לקראת יום ההולדת המשותף שלהם הם נוסעים עם הוריהם ליער בו אמורה להתקיים המסיבה, ובעקבות שורת תקלות שנוצרו באשמת שני הילדים, ההורים משאירים אותם לבד ביער (?!!), הולכים להשיג את האלמנטים החסרים למסיבה והילדים רבים, מתרחקים זה מזו, פוגשים בעלי חיים המשקפים את תכונותיהם בהקצנה (יאללה פוגש נוטרייה תזזיתית ונמרצת ורגע פוגשת צב רך איטי ומנומנם), מתגעגעים ובסוף, כמובן, משלימים זה עם זו וזה את זו לקראת הסוף הטוב והשמח של מסיבת יום ההולדת.
בסיפור המעשה הזה אין כל רע, אבל גם אין בו כל ניחוח של מקוריות, חידוש או בשורה אמנותית.
מהסיפור הבינוני יצאה, כאמור, הצלחה מוצלחת מאוד שבכוחה לעורר הזדהות בקרב הקהל הצעיר ובכל זאת, כמי שאמונה בראש ובראשונה על טקסטים, חבל לי שדווקא החוליה הזאת היתה החלשה ביותר בהצגה.

הסיפור של יאללה ורגע. צילום: כפיר בולוטין

הסיפור של יאללה ורגע. צילום: כפיר בולוטין

בשורה התחתונה– הצגה מצויינת וסוחפת המבוססת על עלילה צפויה ובנאלית ומבוצעת היטב. בן השלוש הפרטי שלי נהנה מכל רגע – דאג, התרגש ושמח יחד עם הדמויות בהזדהות מלאה ובני 3-7 אחרים בהחלט יכולים להנות כמוהו. כיוון שההצגה עוסקת ביחסי אח ואחות, כדאי להורים של אחים קרובים בגיל זה לזה לשקול ולהחליט האם עבור הילדים הפרטיים שלהם העיסוק הממוקד ביחסי אחים יהיה מבורך ומועיל או אולי דווקא קשה מדי.

גור חתול אדם ארוך שיער– ספרם של אתגר קרת ואביאל בסיל, עליו מבוססת ההצגה, הוא ספר קשה מבחינה רגשית – הן לילדים והן להורים, כיוון שבמרכזו עומדת הזנחה מתמשכת ששיאה בנטישה של ממש – אבא לוקח את בנו לגן חיות ומשאיר אותו שם לבדו בשל ענייני עבודה דחופים.
הילד מאופר בגן החיות בדמות חתול, נכנס לכלוב ריק ומגדיר את עצמו, בשל התחפושת, בשם ה"זאולוגי" גור חתול אדם ארוך שיער. הוא נחטף בידי חבקוק – מעין שודד ים מוזר בספינת אויר המתגלה כרובין הוד של בעלי החיים החוטף חיות מגני חיות ומשחרר אותן בסביבתן הטבעית.
הוא חוטף גם את גור חתול האדם ומנסה ללמוד ממנו על תנאי הגידול האופטימלייים של חיה כמותו – ממה היא ניזונה (ממתקים בלבד, לדבריו של "בעל החיים….), ולמה היא זקוקה (בעיקר משחקים, חיבוקים, נשיקות ותשומת לב, שהוריו, ובעיקר אביו לא השכילו להעניק לו).
העיבוד הבימתי נאמן לספר ומשתמש בשלל אמצעים אמנותיים כדי להעמיק את אוירת החלום והסיפור – שימוש רב בתנועה, החלפה מאסיבית של תלבושות ודמויות כאשר דמות הילד נשארת בעינה ושתי דמויות ההורים הופכים גם לעובדי גן החיות, לחבקוק והקוף העוזר לו ושוב להורים.

גור חתול אדם ארוך שיער. צילום: כפיר בולוטין

גור חתול אדם ארוך שיער. צילום: כפיר בולוטין

התלבושות מרהיבות עין, התפאורה מצליחה ליצור עושר של עולם פנטסטי ולהעמיד על הבמה גן חיות שלם ההופך לספינת אויר תוך משחקים תמידיים בין שמירת האשלייה התיאטרונית לבין שבירתה. לקראת הסוף, כשלנגד עיני הקהל חבקוק פשט את בגדי השודד והתגלה כדמותו של אבא, הקסם התיאטרוני אמנם נפגע אך שמעתי שלל אנחות רווחה מפי ילדים בקהל.
ההצגה רוויה בשלל רגעים מופשטים- סימבוליים שאמנם מבוצעים היטב בידי שלושת השחקנים המצוינים, אך הם מאיטים את קצב ההתרחשות והופכים את ההצגה- שגם כך אינה פשוטה לצפייה בשל תכניה הרגשיים- לקשה עוד יותר ולרגעים אף משעממת.
ההצגה מסתיימת בסוף "סגור" ויפה המספק קתרזיס רגשי נחוץ כל כך, אך להפתעתי, אחרי ה"סוף", הגיע המשך לא ברור בדמות קטע תנועתי. הקטע אמנם היה מבוצע היטב ובמיומנות גבוהה, כמו שאר חלקי ההצגה, אך הוא שבר את תחושת השלמות של ה"סוף", עימעם את האיחוד, החשוב כל כך, של הילד עם הוריו ולא התחבר לכלום. רק בסוף בסוף, כשהקטע הסתיים בחלוקת פנקסים לקהל- הבנתי מדוע הוא היה נחוץ ועדיין, בעיני מוטב היה לוותר עליו, למצוא דרך אחרת- גם אם חוץ בימתית לחלוקת הפנקסים וראוי היה להקפיד יותר להכין מלאי מספיק של פנקסים עבור כל הילדים בקהל, ולא כפי שהיה בחזרה הגנרלית בה נכחתי בה היו ילדים שנשארו מתוסכלים ללא פנקס. אני מתעכבת על גימיק הפנקסים דווקא משום שמדובר באלמנט חוץ-בימתי מוצלח ואטרקטיבי במיוחד: כל פנקס צבעוני כלל רשימה ארוכה ומקיפה של שאלות על תנאי הגידול של ה"חיה" (הילד/ה) – מה לתת לה לאכול, למה היא רגישה, כמה פעמים ביום צריך לחבק, לנשק וללטף אותה, מה היא אוהבת, שונאת וכיו"ב, ובכך הוא גם סיפק לילדים ולהורים הזדמנות לפעילות משמעותית ומעניינת וגם הדגיש את הנקודה החשובה ביותר בהצגה (ובספרו של קרת-) האופן בו ילד מסביר להוריו כיצד הוא רוצה שיגדלו אותו.

גור חתול אדם ארוך שיער. צילום: כפיר בולוטין

גור חתול אדם ארוך שיער. צילום: כפיר בולוטין

ילד בן כמעט 6 שליווה אותי בהצגה נהנה ממנה מאוד ואחריה אף מילא עם אמו באדיקות ובהתלהבות את הפנקס שקיבל ולקח אותו כדי להראות לחבריו בגן, אך בהצגה בה נכחנו היו ילדים קטנים שפרצו בבכי ואני עצמי, למרות (ואולי אפילו בגלל) שכבר איני ילדה מצאתי את עצמי יושבת לא פעם בבטן מכווצת וגרון חנוק בשל התכנים המטרידים העומדים במרכזה.

בשורה התחתונה – עלילה קשה עד מזעזעת המבוצעת במקצועיות רבה וברמה אמנותית גבוהה ביותר אך בקצב איטי מדי. בהחלט עשויה לגרום הנאה אך לא לילדים רגישים במיוחד. חלוקת הפנקסים היא יותר מגימיק מוצלח והיא מעניקה ערך מוסף להצגה.

אבא בורח עם הקרקס – ספרם של אתגר קרת ורותו מודן, הוא פיקצ'רבוק שמיועד בעיקר לילדים בגילאי גן. אם חושבים על זה לעומק, וקשה שלא לחשוב, אבא שבורח ממשפחתו ומצטרף אל הקרקס זה נושא מטריד, אפילו מטריד מאוד, אבל ההטרדה נשארת בין השורות של הספר ולא כתובה בו במפורש ושלל הצבעים, התנועה והשמחה הקרקסית מאפילים על הקושי.
העיבוד לבמה שומר, מצד אחד, על נאמנות גבוהה מאוד לספר וגם הטקסט וגם אלמנטים ויזואליים רבים מצליחים לקבל תרגום מוצלח למדיום התיאטרוני ומצד שני, ההצגה הרבה יותר קודרת, ישירה וגם בוגרת מהספר והיא מתאימה, לטעמי, לילדים בגילאים הרבה יותר גדולים מקהל היעד של הספר. האב התיאטרלי, בדומה לאב הספרותי, הוא שטותניק שובב ועליז שמכין ארוחת בוקר תוך רכיבה על גלגיליות, מקפיץ ביצים באויר ומנסה להפוך את היומיום לקרקס. ילדיו נעים בין נסיונות להחזיר אותו לתלם, חשש מ"מה יגידו" ומהבושות והפדיחות שאביהם גורם להם, לבין היקסמות מעולמו הקרקסי שנדמה כקסום וחסר דאגות. האם בהצגה היא רופאה בכירה וטרודה שחוזרת מותשת מתורנויות בבית החולים ומתייחסת אל בעלה בשילוב של פטרונות, זילזול ב"שטויות שלו" וגם נפילה מאוהבת ברשת קסמיו.

אבא בורח עם הקרקס. צילום: כפיר בולוטין

אבא בורח עם הקרקס. צילום: כפיר בולוטין

המדיום הבימתי מאפשר לאב, ובמידה פחותה גם לשאר בני המשפחה, להפגין שלל ביצועים קרקסיים מרשימים של אקרובטיקה, רכיבה על חד אופן, יריקת אש, הליכה על קביים וכו' ואלה גוררים, כדרכם, קריאות התפעלות מצד הקהל. לצידם, ההצגה מספקת דרמת נעורים מורכבת והתמודדות גלויה ואמיצה עם הנטישה שאינה בדיוק נטישה. אהבתי את הדרך הרב מימדית בה המחזה מרחיב את יריעת הספר ומטפל בנושא המורכב- אב שמצד אחד נוסע בעקבות חלומו, מצד שני נשאר אוהב ומתגעגע כלפי משפחתו אליה הוא מקפיד לשלוח גלויות צבעוניות מרחבי תבל ומצד שלישי – למרות החלומות, האהבה והגעגוע הוא למעשה נעלם מחייהם למשך שנה שלמה.
כל אחת מהדמויות – האם, הבת והבן, מתמודדת עם עזיבתו של האב בדרך שונה וכולם עוברים שלבים שונים של כעס, כאב והשלמה עם המצב.
הטיפול הרגשי בסוגיה הוא כאמור מורכב והמורכבות הזו מבורכת בעיניי, אך עם שני סייגים חשובים- ראשית, ההתמודדות הרגשית של הילדים (ואימם) עם המצב שאביהם כפה עליהם מוצגת על הבמה באופן ישיר וקשה ולכן, למרות המימד הקרקסי הקליל והמצחיק, מדובר בהצגה שאינה פשוטה לצפיה וודאי אינה מתאימה לילדים קטנים שאהבו את הספר.
שנית, ודווקא בשל ההכרה במורכבות הרגשית של הסיטואציה, צרם לי המסר העולה מההצגה כולה ומדברי האם לילדיה, לפיהם תפקידם כילדים לתמוך במשובותיו ומשוגותיו של אביהם ולאפשר לו להגשים את חלומותיו שאם לא כן יהפוך לאב נוכח אך מר נפש.
אני בהחלט תומכת בחשיבותו של מימוש חלומות ובחשיבותה של הגשמה עצמית, גם להורים, אך היפוך התפקידים הזה, בו מצופה מהילדים להכיל את האב הרבה יותר ממה שהוא מכיל אותם וההקרבה הבלתי הגיונית, לטעמי הנדרשת מהם במקרה הזה (לוותר על נוכחות הורה אהוב למשך שנה שלמה!) נראה לי מוגזם ושגוי ולטעמי אין להטיל את כובד המשא הזה על כתפיים קטנות של ילדים. אני צפיתי בהצגה לצד ילד בן כמעט שש שנהנה ממנה ושמעתי את התרשמותה של בת 13 שהגדירה את קטעי הלוליינות כמגניבים ולא התחברה למימד הרגשי של ההצגה.
מטבע הדברים, לכל ילד יש סף רגישות שונה, ובכל זאת, למרות רמת הביצוע המקצועית והטובה של כל יוצרי ושחקני ההצגה, הייתי שוקלת היטב לפני שהייתי לוקחת אליה ילדים צעירים מדי או רגשים מדי ובכל מקרה הייתי מקפידה ללוות את הצפייה בשיחה על המשמעויות העולות מן ההצגה.

בשורה התחתונה – הצגה מהנה שמשלבת בין קטעי לוליינות מבוצעים היטב לבין דרמה אנושית- משפחתית לא קלה. מומלץ לילדים גדולים אך חשוב לקחת בחשבון את מידת הרגישות של הילד/ה ולזכור שקהל היעד של ההצגה מבוגר משמעותית מקהל היעד של הספר. הצגה שחשוב וכדאי לשוחח אחריה.

ג'ירפה עפה – אחרי רצף של הצגות בעלות תכנים קשים רגשית, "ג'ירפה עפה" שימשה עבורי כאתנחתא מבורכת ונחוצה במיוחד. הצגה קלילה, משעשעת, מלווה במוסיקה חיה המנוגנת על הבמה ומאופיינת בקצב מהיר והומור. במרכז ההצגה, המבוססת על ספרי הג'ירפות של נורית זרחי והילה חבקין בשילוב שירים פרי עטה של זרחי, ניצבות שתי ג'ירפות חברות – שירה ומירה, הגרות ביחד בדירה צפופה, מטיילות יחד ברחוב ומנסות (ואפילו מצליחות) להגיע יחד לחלל. בתפקידי הג'ירפות משחקים שני גברים המדברים במתכוון בלשון ""אוחצ'ית". לפעמים סגנון הדיבור הזה קצת מעצבן אבל בסך הכל הוא תואם את רוח הקלילה של ההצגה ואת דמויותיהן המשעשעות של הג'ירפות.
הנגינה החיה על הבמה (באקורדיון ובכלי מיתרים מעניין שאין לי מושג מה שמו) מגבירה את ההנאה והשמחה באולם ואהבתי גם את השתתפותם של הנגנים בתפקידי משנה, פרצופים והמהומים בהצגה עצמה, לצד נגינתם הנהדרת.

ג'ירפה עפה. צילום: כפיר בולוטין

ג'ירפה עפה. צילום: כפיר בולוטין

התפאורה יפיפייה (בני בן השלוש אמר בקול רם "וואו!" עם פתיחת המסך) ומשתנה בצורה חכמה והשימוש בתאורה חכם גם הוא, במיוחד בסצנה בה הג'ירפות מגיעות לחלל ונוצר על הבמה אפקט זוהר המזכיר את טכניקת התיאטרון השחור.
כפי שכתבתי ברשימה הקודמת, למרות חיבתי ליצירתה של נורית זרחי, דווקא ספרי הג'ירפות שלה פחות אהובים עלי. עלילת ההצגה קצת קלושה, קצת מוזרה ולא תמיד ברורה, אבל כיוון שמדובר בכל זאת בכתיבה משובחת, בתוך ההצגה הקלילה והמשעשעת מסתתרים גם משפטים ששווה להעמיק בהם והחוויה הכללית הנוצרת מצליחה לשלב בין תחושת אווריריות וכיף בלתי מתאמץ לבין איכות.
השירים המשולבים בהצגה אינם קשורים ישירות לסיפור העלילה אך הם מוצלחים מאוד כשלעצמם וחלקם גם מוכרים לילדים או לפחות להוריהם (שיר השריקות הנודע של יפה ירקוני או השילוב המצחיק בין "אישה באבטיח" לבין "בתןך התפוז ילד ישן") ולביא זיטנר- המעבד והבמאי הצליח "לשתול" אותם בתוך ההצגה באופן המתקבל כטבעי.
במקרה הזה זיטנר אמנם נשאר רק מאחורי הקלעים, אך בחזרה הגנרלית בה נכחתי הוא הקדים ושוחח עם הילדים בקהל ועשה זאת בשילוב של חן, הקשבה וכריזמה שעוררו בי חשק לראות אותו גם על הבמה עצמה.
הילד הפרטי שלי אמנם היה עייף מאוד וכמעט נרדם, אבל ההתרחשויות על הבמה הצליחו להשאיר אותו ער למרות העייפות, ונדמה לי שזה אומר הכל.

בשורה התחתונה – הצגה מוסיקלית מוצלחת ומהנה המצליחה לשלב בין איכות טקסטואלית לבין נימה קלילה, הומוריסטית ומבודחת, מתאימה לילדים בגילאי גן ובגילאים הנמוכים של ביה"ס. כיף של הצגה!

סיפורי סבתא וסבא גם – ההצגה מתחילה, סבא וסבתא שוכבים במיטה ומתחילים את יומם. שני שחקנים צעירים חובשים על פניהם מסכות והופכים בן רגע לזוג קשישים. מבחנה פיזית – זה עובד נהדר. המסכות הגרוטסקיות לצד העבודה הפיזית המוצלחת של השחקנים אכן מספקות אשליה מוצלחת של זוג זקנים והביצוע, לאורך כל ההצגה, נשאר מוקפד ושומר על רמתו הגבוהה.
גם הקלידן המלווה את ההצגה ואף משתתף בה בתפקיד קטן בתור נכדם של זוג הסבים מבצע את תפקידו נאמנה. התפאורה נחמדה, השחקנית מתגלה כזמרת בעלת כישורים אופראים ממש ובכל זאת, למרות המקצועיות על הבמה, לא נהניתי מההצגה. מצד אחד, לא אהבתי את הנימה המתנשאת והמזלזלת של יוצריה כלפי זוג הזקנים המוצגים כסניליים ומבולבלים. אני אוהבת הומור על הבמה, אבל לצחוק על חשבונו של מישהו אחר, ובעיקר לצחוק על חשבונם של גיבורי ההצגה – את זה אני דווקא לא אוהבת. הצחוק נעשה אמנם לצד חיבה לדמויותיהם ועדיין היה משהו צורם בהתייחסות המתנשאת של ההצגה כלפי גיבוריה.
מלבד זאת, כמעט ולא היה סיפור. חלקה הראשון של ההצגה התאפיין במעין רשימת מכולת סתמית של "קמים, לוקחים תרופות, מתלבשים, מתעמלים, אוכלים" וההמשך כלל שילוב די משונה של זכרונות מעברם של סבא וסבתא, בלבול נוסף, ועריכת מסיבת יום הולדת לנכדם.

סיפורי סבתא וסבא גם. צילום: כפיר בולוטין

סיפורי סבתא וסבא גם. צילום: כפיר בולוטין

בתוך זכרונות העבר השתלב גם שיר, יפה ומעניין לכשעצמו, שהציג סיפור אגדתי על הומלסית עמוסה בבקבוקים שצבעה את כל הפרחים בגן משחקים, אבל הקשר בין השיר לבין שאר העלילה היה כל כך קלוש שנוכחותו שם נראתה לי מאולצת.
וכך, למרות שהביצוע הבימתי, על שלל היבטיו היה מוצלח ומקצועי, זו ההצגה היחידה במהלכה במשך רוב הזמן מצאתי את עצמי משתעממת…
חשוב לציין שתגובתי לא הייתה התגובה היחידה – שמעתי אנשים נוספים בקהל שהשתעממו אך לאורך ההצגה שמעתי גם פרצי צחוק רמים ואנשים אחרים בהחלט נהנו ממנה, ובכללם בני הפעוט.

בשורה התחתונה – רמת ביצוע ומקצועיות גבוהות ביותר לצד סיפור שרובו משעמם. הצגה שיש סיכוי ליהנות ממנה אך אפשר גם לוותר עליה.

התיאטרון של אמיליה– גם במרכז ההצגה הזו עומדת דמותה של קשישה וגם לה לפעמים כואב, קשה או מתבלבל, אך בניגוד לדמויותיהם של הסבא והסבתא בהצגה הקודמת, במקרה הזה דמותה של אמיליה מוצגת ברגישות, אנושיות ובעיקר כבוד.
שחקנית אחת מפעילה בובות ספוג על במה זעירה ומצליחה לברוא עולמות בעדינות ורגישות.

התאטרון של אמיליה. צילום: כפיר בולוטין

התיאטרון של אמיליה. צילום: כפיר בולוטין

יש פה נגיעה בחומרים קשים של בדידות וכישלון, אבל הכל עטוף באהבה, רוך והרבה דמיון, כך שהתוצאה הסופית אינה מכבידה על הצופה אלא מרחיבה את ליבו.
לצערי נאלצתי לצאת לפני סוף ההצגה ולא ראיתי את כל ההתפתחויות וההתרחשויות, אבל בהחלט הספקתי להתרשם והייתי מרותקת לחלקים שכן הספקתי לראות.
הקהל יושב צפוף ודחוס באולם פצפון וכמעט נטול אויר ובכל זאת- הקשב בשיאו משום שהשחקנית מיטיבה להצליח למשוך את קהלה הקטן אל עולמה של אמיליה – יוצרת תיאטרון שפרשה, מתגעגעת, ומקימה לתחייה את התאטרון הנשכח שלה.

בשורה התחתונה – בועה של איכות, דמיון וקסם. בניית בובות ששובות את לב רואיהן והפעלתן תוך שילוב בין מיומנות הפעלה גבוהה, אנושיות, הומור וכבוד גדול לגיבורה ולהתרחשות.
הצגה קטנה ברמה גבוהה, מתאימה בעיקר לצופים סבלניים בני כל הגילאים.
בסך הכל – כל ההצגות בהן צפיתי, ללא יוצא מן הכלל, התאפיינו ברמה מקצועית גבוהה במיוחד של משחק, בימוי ותפאורה וכולן אף התברכו בקבוצות שחקנים ששיתפו פעולה זה עם זה בצורה ניכרת. לא בכל הצגה עוברת אל הקהל תחושה לפיה השחקנים על הבמה הם צוות אחד מאוחד התומך בכל חבריו, ולקבל תחושה כזו משש הצגות ברצף (ורק משום שבאחת ההצגות מופיעה על הבמה שחקנית אחת בלבד) זו תוצאה שאינה מובנת מאליה, שרומזת, כנראה, על רוח הפסטיבל.
לצד האיכות המקצועית ועבודות האנסמבל המרשימות, חלק גדול מההצגות כוללות תכנים קשים מדי מבחינה רגשית ואני לא משוכנעת לגבי מידת התאמתן של כל ההצגות לילדים בכלל ולילדים צעירים בפרט. לפני הבחירה בהצגה כדאי לתת על כך את הדעת וכדאי גם לזכור שהפסטיבל מציע, לצד הצגות התחרות והצגת הדגל, גם שפע הצגות ילדים אחרות – שאמנם הציגו כבר בעבר, אבל הן עדיין חדשות ומרגשות עבור קהל של ילדים.
בין ההצגות ולצידן כדאי גם ליהנות ממופעי החוצות הבינלאומיים שמנסיון הפסטיבלים הקודמים אני מחכה להם מאוד.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.