12 איור

פרופיל אמן – דני קרמן

ראיון מילולי וויזואלי על תהליך יצירתו של המאייר, השפעותיו וטכניקות עבודתו

מאי 10, 2013  

"הפנקס" גאה להציג פרופיל אמן של המאייר דני קרמן. קרמן הוא מאייר, מעצב וסאטיריקן שאייר עד כה מאות ספרי ילדים, והוא אחד מהמאיירים הפופולריים ביותר בישראל. לאחר סיום לימודיו ב"בצלאל" במגמה לעיצוב גרפי הקים יחד עם בן דודו סטודיו לעיצוב, במסגרתו עסק בעיצוב ואיור, תכנון תערוכות ומוזאונים. לצד עיצוב תפאורות לתאטרון, היה אחראי משנות השישים על עיצוב העדליאידות בתל-אביב. הוא אייר לעיתונים ומגזינים, ונמנה עם צוות המקימים של מדור הסאטירה "דבר אחר". השנה השיק אתר אינטרנט שבו הוא כותב על איור, מציג את עבודותיו ומציע אותן למכירה. קרמן הציג בתערוכות רבות, כתב מדריכי נסיעות לילדים ומבוגרים ופרסם ספר בשם "שלושה בברלין". במשך 30 שנה לימד במוסדות שונים וממשיך להעביר סדנאות ולקיים מפגשים עם ילדים. בשנת 2009 זכה בתואר יקיר הפסטיבל לקומיקס, אנימציה וקריקטורה. בנוסף, זכה בעיטור אנדרסן לספרי ילדים על איוריו לספר "גבעת הכפתורים" של שלומית כהן אסיף, פרס גוטמן לאיור, פרס סוקולוב לעיתונאות ושלוש פעמים בציון לשבח בפרס בן יצחק לאיור (בין השאר לספר "הילד הזה הוא אני"). מלבד כהן אסיף, קרמן אייר לסופרים מתחילים ומרכזיים גם יחד, בהם: תרצה אתר, אפרים סידון, נתן אלתרמן, יהודה אטלס, נירה הראל, נורית זרחי, טלי בן ענת, אהרן שמי, בנימין תמוז, יורם טהרלב, מיריק שניר, אפרים קישון ושלמה אבס. בנוסף גם כתב מספר ספרים שאייר. דני קרמן הוא המאייר העשרים וארבעה בפרויקט "פרופיל אמן", בו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

אלו ספרים מאוירים אתה זוכר כילד?

בילדות שלי, שהייתה בכרכור, אז כפר קטן ונידח בעיקר במובן התרבותי, נחשפתי כמעט רק לספרים שיצאו בעברית. שני המאיירים האהובים עלי היו כמובן נחום גוטמן ואריה נבון. אבל היו גם מאיירים אירופאים שהגיעו לתודעתי גם מספרי ילדים ונוער – כמו וולטר טרייר הגרמני, וגם מספרי מבוגרים – כמו יוזף לאדה הצ'כי ופרנץ מזרל או קוזמין הרוסי, שהכרתי מהתרגום לעברית של "יבגני אונייגין". אלה היו מאיירים שהכרתי בשמותיהם. פרט לכך היו רבים שלא ידעתי את שמותיהם ועד היום אינני מכיר אותם, אבל הם איירו ספרים שאהבתי, כמו המאייר הנפלא שאייר את "מסעי נילס הולגרסן ואווזי הבר", שהילך עלי קסם.

האיור הזה למשל גרם לילד שהייתי נדודי שינה רבים:

אהבתי מאוד את האיורים של רודיארד קיפלינג מהספרים "כך היה" ו "מעשיות סתם", התרגום הראשון של אברהם רגלסון לסיפורי "Just So Stories" של קיפלינג. בילדותי לא ידעתי שהאיורים האלה צוירו על-ידי המחבר. האיור שאהבתי במיוחד, ועד היום אני חושב שהוא אחד האיורים הטובים שנעשו אי פעם, הוא האיור הזה לסיפור החתול שהלך לבדו:


גם האיורים של יו לופטינג שכתב ואייר את "דוליטל הרופא", שכילד נראו לי מוזרים, היו אהובים עלי.

מתוך הקלסיקה של ספרי הילדים אציין שאת ארנסט שפרד הכרתי רק בגיל מאוחר, כשקראתי בגיל 12 בפעם הראשונה את "פו הדב". ומן הספרים שלא תורגמו עדיין בילדותי אני זוכר בהוצאת Golden Books את האיורים הנפלאים לספר "מדליין" של במלמנס.

אלו אמנים השפיעו ומשפיעים עליך?

את המושג השפעה אני מבין כמשהו שלא נעשה במודע, בניגוד ל"מחווה". היום, לאחר 56 שנים של עיסוק באיור ולאחר שאיירתי כ-450 ספרים, אני יכול להבחין בספרים רבים בהם איירתי איורים כמחווה למאיירים וציירים שאני אוהב. לדוגמא אביא רק שלושה מתוך עשרות רבות ואולי מאות: את האיורים בספרים "עניבות במדבר" ו"סיפורים שאהבתי" של יהודה אטלס עשיתי כמחווה ליוזף לאדה הגדול:

בספר "אלבי סיפור אבירים" של יאיר לפיד, השקעתי את אהבתי הגדולה לארנסט שפארד:


את הספר "נס גדול היה פה" (או בשמו העממי- "זה היה בחנוכה") של נתן אלתרמן, ציירתי כמחווה לציוריו של חברי הטוב יוסל ברגנר, שבתקופה מסוימת הרבה לצייר כלי מטבח "מאונשים", והיה לי גם רצון לקשר בין יוסל ואלתרמן שהיו חברים.

טקסט: נתן אלתרמן

את "ספר המשלים" שכתבתי ואיירתי, עשיתי כמחווה למאיירים אנגלים מהמאה ה-19. יש בו גם אות גדולה מאוירת (איניציאל), גם איור צבעוני  וגם צלליות, כפי שנהג למשל, ארתור רקהאם בספריו.


עניין ההשפעות הוא מורכב יותר. כשלמדתי ב"בצלאל" בשנות ה-50 של המאה העשרים, הייתי מושפע עד כדי חיקוי מהמורה הכריזמטי שלי יוסי שטרן. באחד הספרים הראשונים שאיירתי, "הכורסא המתנדנדת", ספרה הראשון של נורית זרחי, קל מאוד לזהות השפעות שאז לא הייתי מודע להן, של נחום גוטמן. גוטמן חלחל לעבודותיי, ובשלב מסוים של חיי כשהייתי בערך בן 30 הכרתי את נחום ושררה בינינו ידידות קצרה. אבל אז כבר הייתי משוחרר מההשפעות של גיבור ילדותי.

אני יכול לדבר על השפעות רבות ולהזכיר שמות גדולים כמו גיאורג גרוס, פבלו פיקאסו, פרנץ מזרל, אונורה דומיה וז'ורז' רואו. אבל מבין המאיירים והמעצבים בני זמננו אני חושב שהשפיעו עלי: סול סטיינברג, אנדרי פרנסואה, יאן לניצה, רונלד סירל, רולנד טופור, וטומי אונגר. (ניסיתי לקצר את הרשימה שכן היו ויש עוד רבים)

בהקשר להשפעות ולמחוות, זה המקום להגיד דברים אחדים:

א. אני משתדל לשנות סגנון וטכניקה בכל ספר. גם כדי לא לשעמם את עצמי וגם מכיוון שאני רואה בעבודתי מעין "מעבדה" למחקר של תפיסה צורנית, טכניקה וסגנון, וכמובן – בגלל אופי הטקסט. דוגמא לכך ניתן לראות בארבעה ספרים שאיירתי באותו הזמן ושראו אור לפני מספר שבועות בהפרש קצר:
"תעלולי אבא גברהנה" מאת אפרים סידון ומסקי שיברו:


"צפוף בבית" מאת אפרים סידון:


"הכדור הוא ה….גול" מאת רבקה מגן, ו"מחשבות לעת לילה" מאת חיים שפירא.

ב. בדרך כלל כשמדובר בהשפעה באיור, יש נטייה להתייחס בעיקר לסגנון ואופן הציור. אבל אני מנסה לאמץ לעצמי גם תפיסה של מאיירים שאני אוהב. כדוגמא אני מביא כאן את אחד האיורים שהשפיעו עלי מהבחינה הזאת, איור של וולטר טרייר לספר "אמיל והבלשים".


לכאורה איור פשוט, אבל בהתבוננות עמוקה יותר נראה שטרייר הביא לנו כאן חמישה עיתונאים שעל כל אחת מהן אני מסוגל לכתוב סיפור שלם, אם לא ספר. שימו לב לאפיונים של הפרצופים ושל הידיים, ולדרך שבה טרייר הנפלא מראה לנו איך כל אחד מהם כותב.

חלק גדול מהמאיירים בני דורנו, שגדלו בעיקר במחלקות של עיצוב גרפי (ולא כמו מאיירים רבים באירופה, כציירים), אינם מודעים ל"שפת הגוף" ולאישיות הספציפית של הדמויות. ואני אומר זאת למרות שלדעתי היום ישראל היא מעצמת איור. אני לא חושב שיש עוד ארצות שיש בהן מאיירים רבים וטובים כמו כאן. עניין זה, שהדמות האנושית (הלחם והחמאה של המאייר) היא מגוונת כל כך, מעסיק אותי מאוד, עד כדי כך שאני מזניח לפעמים איכויות אחרות בספרים שלי.

ג. את המושג "סגנון אישי" איני תולה בסימנים חיצוניים כמו קו רועד או אף דמוי בננה – דברים אלה נקראים בעיני "שפה אישית". פעם כתבתי מאמר על חברי, המאייר המצוין אבנר כץ, והגדרתי את הסגנון האישי כך: סגנון אישי, בניגוד למה שכמה יצרני קריקטורות ואיורים סבורים, הוא הקו שנוצר כאשר מחברים את כל הנקודות בדרך הבריחה שלך מן היעדים שכבשת.

נא פרט על תהליך עבודתך, משלב קבלת הטקסט ועד התוצאה הסופית. 

כשאני מקבל כתב יד, ההחלטה שלי אם לאייר אותו אינה תלויה רק באיכותו, אלא בעיקר למה אני מסוגל להוסיף לספר ואיך הוא יראה עם האיורים שלי. לאחר ההצלחה של "והילד הזה הוא אני" הוצפתי בכתבי יד בסגנון אטלס: ילד-אמא-אבא, ובמקרה הטוב גם טלפון. לאחר כמה ניסיונות עם כתבי היד האלה הייתי מתנפל בשמחה על ספר שעוסק בדרקונים, גם אם לא היה יצירת מופת. בקריאה השנייה או השלישית, אני מסמן לי קטעים חשובים בטקסט. אם מדובר בספר נוער שיכול להיות גם די ארוך, אני מבקש מהאסיסטנט/ית שלי לחפש בטקסט תיאורים של הגיבורים.

ואז מגיע שלב חיפוש הקונספט. העורכים והסופרים לא תמיד מבינים את התהליך האמתי של האיור, ולעתים אני שומע את המשפט: "תעשה ציור אחד לדוגמא". הם לא מודעים לכך שהציור האחד הזה הוא החלק הארוך והקשה של העבודה באיור הספר. גם לי חשוב להראות למזמין עבודה אחת או שתיים, שהן מעין "חוזה" בינינו. בדרך כלל אני לא דורש תשלום לחלק הזה, שאחריו יכול המזמין להחליט שלא אני המאייר (פרט למקרים שמלכתחילה המזמין פונה לכמה מאיירים, מצב שבדרך כלל לא אהוב עלי, אבל אם אני מחליט להשתתף במכרז כזה, אני דורש תשלום על כל שלב). בשלב "החוזה" אני מבקש מהעורך והסופר (אם יש כזה בסביבה) להגיד כל מה שעל לבם, ולפעמים נראה לי שלמרות שהם מאוד רוצים שאני אאייר את הספר, זה לא הולך להיות קל, ועדיף לחתוך כבר כאן.

לאחר שהאיורים ל"חוזה" התקבלו, אני מבקש מהמזמינים "שקט תעשייתי", ואני בדרך כלל לא מראה דבר עד סיום העבודה (פרט למקרים כמו העבודה עם סידון, למשל, שהספר נעשה באופן צמוד בין הסופר והמאייר). כשהאיורים מוכנים אני מוכן לקבל הערות ולשנות רק בדברים ברורים וניתנים להגדרה, ולא לקבל משפטים כמו: "אני לא אוהב את זה".

דרך העבודה שלי עם עצמי שונה מספר לספר, כיוון שאחרי שקבעתי את ה"קונספט" כל ספר דורש טיפול אחר. בספר כמו "צייד הסנארק" למשל, אין צורך לעשות "סטורי-בורד", כיוון שכל הכפולות דומות. אבל ברוב המקרים השלב הראשון לאחר קביעת הקונספט ולאחר שהמזמין קיבל אותו – אני מכין סטורי-בורד. מידת הדיוק של הסטורי-בורד תלויה בטכניקה שבחרתי. הנה סטורי בורד מספר שראה אור לאחרונה ושמו "הילדה שלא ידעה לישון".

 לפעמים אני מראה גם את השלב הזה לעורך או לסופר. ואז אני ניגש לאיורים עצמם.

בחלק מהספרים אני נעזר באסיסטנט/ית שלי, גם כדי לחסוך זמן וגם כדי "להוציא את עצמי" מהרגלים רעים, ובעיקר מנטייה לווירטואוזיות או "הפגנת כוח". המטרות העיקריות שלי הן לשרת את הטקסט באופן הטוב ביותר, ויחד עם זאת לנסות ולהפתיע את עצמי בדברים פעוטים כמו כתם צבע מוצלח שלא הייתי מאמין שאני מסוגל לעשות, או זווית מעניינת שלאו דווקא מנסה להיות דרמטית לתיאבון, אבל יש בה כדי להמחיש את הסצנה באופן מקורי.

ההפתעות יכולות להיות גם מכיוון העוזר שלי. הנה למשל, בספר שנקרא "דון סרגוסה" נתתי למי שעבדה אתי אז – והיום ציירת ידועה – מירב סודאי, לצייר בכתמים שלה חלק מהציורים. זה היה הציור שנתתי לה כדוגמא, ציור שאת כולו עשיתי:

והנה אחד התרנגולים שבוצע בכתמי הצבע המפתיעים של מירב, ועבר אחר כך טיפול שלי:


כשאני מביט בשילוב הצבעים שלה, אני אחוז קנאה – לי קשה היה להגיע לזה.

ברוב המקרים, דווקא המקומות בספרים שלי שגורמים לי נחת, לא הוזכרו בכלל בביקורות שנכתבו על האיורים. רוב האיורים שלי מגיעים למו"ל כשהם מבוצעים על נייר, כולל אלה שעברו טיפול מסיבי במחשב, שכן אני נוהג להדפיס את מה שבוצע במחשב על נייר ואז לעבוד על הנייר בטכניקות נוספות. הנה איור מתוך הספר "ילקוט הכזבים" שבוצע כך:

ברוב המקרים אני אחראי גם על העיצוב והעטיפה (מה שכולם קוראים היום "כריכה"), אם כי בשנים האחרונות חלק גדול מהוצאות הספרים נוטות לעבוד עם מעצבים שלהם, שלפעמים עובדים בהרמוניה מלאה איתי, ולפעמים יש לי תחושה שהם אפילו לא קראו את הספר, אלא יש להם צורך להוכיח שהתשלום שהם גבו לא ניתן להם לשווא. אני עובר כמובן על כל שלב בייצור הספר, אם כי בשנים האחרונות אני ממעט להיות נוכח בהדפסה, ואני מעדיף להקדיש מחשבה (עם מחלקת הייצור) כדי שזה יגיע לבית דפוס טוב.

בעת כתיבת דברים אלה אני עובד על ספר שנועד לספר על חוויות השואה לילדי הגן. הרבה התלבטתי לפני שהחלטתי לקחת את המשימה הזאת על עצמי – ויקצר המצע מלפרוש כאן את כל השיקולים. תוכנו של הסיפור פשוט: סוס-עץ צעצוע ישן וחבול מגיע לגן ילדים ומתקבל שם על ידי הצעצועים שבגן, ושם הוא מספר להם את קורותיו בימים הקשים ההם, שאז היה שייך לילדה קטנה שהיא כעת סבתה של הגננת שהביאה את הסוס לגן. יש בספר שני רבדים של עלילה: ההתרחשות בגן שבעצם אין בה שינויים והסיפור שמספר הסוס. בחרתי לצייר כל עלילה בטכניקה אחרת. את הסיפור שבפי הסוס אני מאייר בטכניקה של "דמוי חיתוך עץ", דהיינו ציור בצבע לבן על שחור ובאופן שלא יהיו בו פרטים מדויקים, לעומת הצעצועים בגן שהם כמובן צבעוניים מאוד, מצוירים באופן ברור.


גם בספרים שאין בהם שני סוגים של עלילה אני מרבה לחלק רבדים שונים של הספר לאיורים מסוגים שונים. בספר "הענן שהלך נגד הרוח" שכתב יוסי גודרד, הוא בעצם מנסה לחבב על הקוראים ביטויים שמופיעה בהם המילה "רוח", וזאת דרך סיפור על עננים שנשלחים למקומות שונים בארץ עם משימות כאלה ואחרות. בכל פעם שמופיע ביטוי שכולל "רוח", הכנסתי מעין משבצת המסבירה באופן הומוריסטי את הביטוי:

בחלק מהציורים הקטנים הכנסתי אפילו בדיחות פרטיות, כמו החמורים שכותבים מכתב לאבנר כץ בעקבות "חמורעף" הנפלא שלו. הייתי מודע לכך שההומור בספר הוא די "מבוגר", אבל גם יוסי גודרד וגם אני בחרנו בדרך זו.

באילו טכניקות אתה עובד?

ביחס שלי אל הטכניקה יש אחד היסודות שאני סבור שעושים יצירה למעניינת, וכוונתי ל "קונטרדיקציה" (או פשוט – ניגוד). מאייר טוב צריך לדעת לשלוט היטב בטכניקה ובו זמנית לזלזל בה ולברוח מיכולותיו. כשאני רואה ספר, שמבחינה טכנית הוא מושלם, במילים אחרות – איורים שנראים בספר בדיוק כפי שהיו במוחו של המאייר, אני משתעמם די מהר. את הווירטואוזיות (שאני חייב להגיד ללא גאווה שגם אני ניחנתי בה), יש לדכא.

בבתי ספר לעיצוב ואיור אוהבים לדבר על "שפה", וחלק מהביקורות הקטלניות נשמעות כך: "לא שמרת על השפה, הציורים שלך נראים כאילו נעשו על ידי כמה מאיירים בתקופות שונות". ביקורת כזאת יש לה תוקף רק אם הסטודנט אכן התכוון לאייר הכול בשפה אחת. בכלל, בעשייה, ובאיור במיוחד, יש להימנע רק מדבר אחד והוא "בורות". ויחד עם זאת (הנה עוד ניגוד מבורך), אסור למאייר להיות גם הצייר וגם המבקר של עצמו בו זמנית. כדאי להעיר כאן שבאופן כללי אני לא רואה הבדל בין איור לגדולים לבין איור לילדים, פרט, כמובן, לנושאים. אבל זה נושא לשיחה נפרדת.

עד כמה הסגנון הרווח בכל תקופה משפיע עליך כמאייר? האם סגנונך מוסיף להשתנות גם היום?

אם להכיל את "תורת הניגודים" שהצגתי גם על "רוח התקופה", נראה לי שהמאייר הטוב מניח לרוח התקופה לחלחל לתוכו, אבל לא בלי התנגדות. לאמץ סגנונות "עכשוויים" בלי לעמת אותם עם הנכסים שרכשת, זאת סתם העתקה ואין בה עניין. ביצירה –  אם היא לא נעשית מתוך בורות – כל דבר הוא נכס תרבותי. במובן זה גם "אנכרוניזם" הוא פוסט מודרני. אמן הוא אנכרוניסט רק אם הוא יוצר מתוך בורות. מאחר ואני עוסק גם בחקר האיור ומרבה להרצות בנושא, אני יכול לראות ולהביא מן העבר דוגמאות לכאן ולכאן. אצל מאייר ענק כמו יוזף לאדה (1887 – 1957) למשל, אפשר לזהות השתנות אטית לפי רוח התקופה בה יצר. איך למשל חדרו לאיור שלו יסודות קוביסטיים באופן הדרגתי. ולעומתו, ענק אחר, אנדרה פרנסואה (1915 – 2005) מסוגל היה להפתיע את עצמו ולהשתנות בתוך יממה.

במשך שנים רבות אתה משתף פעולה עם הסופר אפרים סידון ומאייר את כתביו. נשמח אם תפרט על הקשר האמנותי הזה, ועל גישתך לגבי יחסי סופר-מאייר באופן כללי.

על היחסים בין סופר למאייר אני יכול למלא ספר עבה. שיתפתי פעולה עם סופרים רבים: עם יהודה אטלס עשיתי כעשרה ספרים; עם בנימין תמוז המנוח – ארבעה ספרים; עם אהרן שמי המנוח – כעשרה ספרים; עם שלמה אבס – ספרים רבים; עם נורית זרחי – כמה ספרים; עם נירה הראל – כמה ספרים; עם חתולי (אלי שרייבר) – כמה ספרים. ורבים רבים נוספים.

היום אני מרבה לשתף פעולה עם אפרים סידון, שותפות שהתחילה בשנת 1983 בספר "הגן על הקרחת".


ואחר כך בספר "באמת אלף בית". זהו הספר היחידי שאיירתי שבו כל מילה שכתב סידון יש לה כיסוי באיור, ועוד הוספתי דברים שאינם בטקסט. סידון כתב לכל אות שיר קצר, שכל המילים בו מתחילות באותה האות.


מאז שאפרים עבר מירושלים לתל-אביב, החברות בינינו התהדקה, ואנו מרבים לשוטט בארץ ולפגוש תלמידים בבתי ספר ולהרצות גם למבוגרים על הומור וסאטירה. חלק מהספרים שאנו עושים בשנים האחרונות נולדו אגב הנסיעות הארוכות שלנו ברחבי הארץ, למרות שפה ושם אנו חלוקים בדעותינו בעניינים שונים, ולפעמים זה בא לידי ביטוי אפילו בהרצאות המשותפות שלנו. העבודה על הספרים לילדים היא הרמונית מאוד. מבחינה חברתית, ההרמוניה הזאת היא נפלאה, אם כי ההיסטוריה מלמדת שיצירות משותפות גדולות נעשו לא תמיד בהרמוניה. הדוגמא המפורסמת היא כמובן הספר "אליס בארץ הפלאות", שיש בו שיתוף פעולה נפלא של שני יוצרים שגם באופן אישי וגם באופן מקצועי לא העריכו זה את זה.

אבני הבניין של הסופר הן מילים, וגם אם הוא מתאר את הגיבור כ"שמן" או "נמוך ומזוקן" המרחק בין זה לבין מה שייראה באיור הוא גדול, וסופרים רבים מתקשים להתמודד עם הקונקרטיות שבאיור, שכן חלק מן היופי שיש במילים היא היכולת להיות מעורפל. דווקא סופרים מתחילים – ואני מרבה לעבוד עם כאלה – קשה להם לקבל דמות קונקרטית (שלא לדבר על הגיבורה שבמקומות רבים זאת הכותבת, לא נראית מספיק יפה לדעתם). דווקא עם יהודה אטלס, חברי מילדות, היו לי כמה ויכוחים בעניין הדרך שבה בחרתי לאייר.

מאחר ואפרים ואני עובדים צמוד מאוד, נוצר תהליך כמעט לא מודע שבו אנחנו מחליטים מתי האקספוזיציה תהיה במילים ומתי בציור. אפרים, ששיתף בעבר פעולה בספרים נפלאים גם עם יוסי אבולעפיה, אוהב שגם יוסי וגם אני מוסיפים לפעמים בדיחות אישיות בספרים. בספר המשותף שלנו "הקרב הראשון בנחל קשישון", שעלילתו היא מלחמה בין צעירים לזקנים, במקום שאפרים כתב: "הו כמה קילל בשפה די גסה, המלך כבוד פרנסואה כלונסאה" ציירתי את האיור הבא:


כולל הערת שוליים: הדברים שאמר המלך צונזרו על ידי הוועדה למניעת קללות ומילים גסות בספרי ילדים ונוער. בקללות שמופיעות בציור בחרתי למחוק ולגלות לפי טעמי. ורבים שואלים מה הקללה האחרונה שמתחילה ב"כּ"… אני יודע? בספר הזה – שיחסית לספרים אחרים שלנו לא זכה להצלחה גדולה, למרות ששנינו אוהבים אותו מאוד – הכנסתי מחוות ציוריות רבות, כולל מחווה ל"גרניקה":


או לציורי הנסיגה של נפוליון מרוסיה:


ידידתי אורה איתן, מגדולות המאיירים שלנו, אמרה פעם את המשפט: "הכי טוב זה לעבוד עם סופרים מתים". זה כמובן נכון.

מה לדעתך הוא השינוי המשמעותי ביותר שהכניסה העבודה במחשב לאיור העכשווי והאיור שלך בפרט?

אין חולקים על כך שהמחשב, על כול אפשרויותיו המדהימות, הוא בסך הכל כלי טכני, ואין בו כדי להעלות או להוריד מיכולות היצירה של המאייר. על הסגולות הטכניות שיש בתוכנות המחשב אין טעם להאריך, שכן רבים יודעים זאת טוב ממני. אני נעזר במחשב במקומות שבו הוא טוב יותר מטכניקות אחרות. אם למשל אני מאייר ספר שמשטחי הצבע בו אמורים להיות גדולים ואחידים, זאת תהיה טיפשות לנסות ולעשות זאת בגואש או באקריליק. ככל שזה נוגע למחשב אני נזהר מלהיכנס ל"שכרון הטכניקה", מחלה שפושטת בכל פעם שטכניקה חדשה נכנסת למחזור.

בעבר הרחוק הייתי בין הראשונים בארץ שהשתמש ב"אייר-בראש" (מכחול אוויר) לאיור (עד אז הוא שימש בעיקר לריטוש צילומים). אני זוכר שפנו אלי ממשרדי הפרסום וביקשו איור, וכששאלתי: "מה בדיוק", הם ענו: "לא חשוב, העיקר באייר-בראש". הייתי היועץ של חברת "סאיטקס" כשהכניסו, בשנות ה-70, את הפונקציה של אייר-בראש למחשב וזה היה הציור הראשון שציירתי באייר-בראש במחשב. הציור הראשון בעולם מסוגו.


התופעה השלילית שהביא המחשב – וכאן מדובר בתופעה עולמית ידועה בעיקר בעיצוב גרפי יותר מאשר באיור – היא הקלות הרבה שניתן בעזרתו להיכנס למקצוע הזה ולהרשים את הבורים. לטובים – מחשב יכול רק לעזור. אבל רמת העיצוב בעולם כולו ירדה מרגע ש"מעצב" הוא כל מי שלמד כמה חודשים שימוש בתוכנות מחשב. עניין זה דורש סימפוזיון מעמיק ואני מקצר פה.

לאורך השנים עסקת גם בעיצוב ואיור למבוגרים, הפעלת סטודיו לעיצוב, עיצבת תפאורות ופיסלת. מהי גישתך האמנותית לעבודותיך השונות, ומהו המקום שתופס האיור בתוך המכלול הזה?

מניסיוני כמי שגם חוקר איור, אני יודע שלא היה כמעט מאייר שעסק רק באיור. שני המאיירים שהוזכרו לעיל כגיבורי ילדותי, נחום גוטמן ואריה נבון, ענו לי על השאלה "מהו כרטיס הביקור שלכם?" בתשובה המידית: "צייר". שניהם היו מאיירים נפלאים. נחום היה גם לדעתי מגדולי הסופרים שלנו, ואריה נבון היה ללא ספק גדול מעצבי התפאורה בארץ, ובכל זאת התשובה הייתה "צייר".

בשנים הראשונות לאחר שהשתחררתי מהצבא (התגייסתי לאחר שסיימתי את "בצלאל") הייתי בעיני עצמי "אמן" שמתפרנס מעיצוב גרפי, ועסקתי בעיקר בהדפסים, שכן המורה שלי ב"הא" הידיעה היה יעקב שטיינהרט, חותך העץ הנערץ.


בשנת 1968, כשהייתי בן 28, הצגתי בתל-אביב תערוכת ציור, והביקורות היו מחמיאות והיו שטענו שאהיה אמן חשוב בעתיד. כל אותו הזמן החזקתי עם בן דודי, אריק קרמן, סטודיו לעיצוב גרפי, ושם עסקנו במשך 14 שנים בכל דבר שהשיק לעיצוב: תכנון תערוכות ומוזיאונים ואת כל העדלאידות הגדולות של השנים ההן בתל-אביב. כשהייתי בן 30 ונסעתי בפעם הראשונה ללונדון, עברו עלי כמה חוויות ומפגשים שבעקבותיהם הבנתי שהמקום שלי הוא בעולם האיור.

בשנת 1982 ייסדנו כמה חברים ואני את המוסף הסאטירי "דבר אחר", ובמשך 22 שנים כתבתי סאטירה בקצב רצחני. דווקא הצד החזותי בעיתון לא היה חזק במכוון, אם כי עשיתי דברים רבים גם בציור וגם במונטאז'ים. כתבתי ספרים רבים והייתי שותף ברבים יותר. בשנת 1997 כתבתי מדריך ללונדון בשם "הולך אתך בלונדון" שהצליח מאוד בשוק, ומאז כתבתי עוד שמונה מדריכים לגדולים ולילדים. בשנות ה-60, 70 וה-80 של המאה העשרים הרביתי לעסוק באיורים לעיתונים ואיירתי בקביעות בשלושה עיתונים: "דבר", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ". חלק קטן מהאיורים האלה נאספו בשני ספרים: "בפירוש קרמן-קרמן" ו "זה מה שיש"

בשנת 2012 כתבתי רומן הומוריסטי בשם "שלושה בברלין". מאז עזבתי את עולם ה"אמנות" חזרתי אליו פעמיים. פעם אחת בשנת 1984, כשהצגתי יחד עם יוסל ברגנר תערוכה בשם הגדת ראשי ציפורים, שבה היו ציורים של יוסל ופסלים שלי. בפעם השנייה הכנתי חמישים ציורים לתערוכה בעקבות סיפורים ובדיחות של דרויאנוב. הציורים יצאו אמנם בסופו של דבר בספר "שני יהודים נסעו ברכבת", אבל אני מתייחס אליהם כאל "ציור", מכיוון שמלכתחילה לא חשבתי שאעשה מהם ספר. זה היה בשנת 1995.


עסקתי מעט גם בתאטרון ומעט מאוד נגעתי גם באנימציה, אבל אני מציג את עצמי כמאייר, ואם אני נדרש להוסיף, אני מוסיף גם: "סאטיריקן ומרצה". יש אירוניה מסוימת בהחלטה להיקרא מאייר, שכן נכון להיום, מאייר, ובעיקר מי שעוסק בספרים, כמעט ואינו יכול להתפרנס בכבוד מהמקצוע הזה. כמובן ששנים רבות גם לימדתי: ב"בצלאל", שם החלפתי את יוסי שטרן שלימד אותי. גם ב"ויצ"ו" חיפה, וגם ב"ויטל", שם ניסיתי להקים מחלקה מיוחדת רק לאיור. היום אני מלמד ללא תשלום אנשים בודדים שאני מאמין שהם זכאים ללמוד.

מהי היצירה שבה אתה גא במיוחד, ומדוע?

בעיני אין שום קשר בין הצלחה להצלחה מסחרית. כמו יוצרים רבים, אני נמנע בדרך כלל להצביע על משהו מתוך המכלול שעשיתי כ"הדבר הטוב ביותר". אבל מאחר ואתייחס לספר של סופר לא ישראלי ולא חי, אביא כאחד הספרים שאני גאה בהם, את "צייד הסנרק" של לואיס קרול. ולא רק בגלל האיורים. התוודעתי לטקסט הזה כשהייתי בן 18 והאנגלית שלי, שגם היום היא לא מציאה גדולה, הייתה דלה. במשך שנים (וזאת לא הגזמה) חלמתי להוציא את הספר הזה בתרגום לעברית עם ציורים שלי. פניתי לחברים רבים שינסו לתרגם את הספר – בין השאר לנעמי שמר, ובסופו של דבר מי שעשתה את עבודת התרגום המצוינת היא המתרגמת הנפלאה ניצה בן-ארי. זהו אחד הספרים היחידים שלא עשיתי להם כמעט סקיצות, אם כי פה ושם ניסיתי לבנות את הדמות המרכזית ברישומים.

גם את הציורים עצמם עשיתי ללא שום תכנון מוקדם או רישום מקדים. פשוט התחלתי בדמות מסוימת והמשכתי ללא כל תכנון. אני גא שהבאתי את הספר לידיעת קוראי העברית (מאוחר יותר נעשו עוד שני תרגומים לעברית). מאחר ויש בעולם "סנרקומאנים" רבים ואספנים של הספר הזה, אני מקבל מדי פעם תגובות חיוביות על הדרך שבה בחרתי לאייר אותו.

מהו פרויקט החלומות שלך?

במשך 20 השנים האחרונות אני מגשים חלום אחר חלום מתוך מאגר גדול של חלומות שהיו לי. הספרים המאוירים שעשיתי לאלתרמן, שלונסקי, לאה גולדברג וביאליק היו אצלי במגירת החלומות זמן רב. חלמתי לעשות משהו עם "ספר הבדיחה והחידוד" של דרויאנוב והתוצאה היא "שני יהודים נוסעים ברכבת". חלמתי והגשמתי תרגום ל"שלושה בסירה אחת" עם הערות, שכן במשך שלושים שנה אני הולך בתמזה בעקבות הספר המצחיק הזה. רציתי גם להחזיר למדפים את "ילקוט הכזבים" של דן בן-אמוץ וחיים חפר, ואכן בשנת 2011 הוצאתי אותו עם הערות ואיורים רבים.

מאחר ואני אוהב לגלות כישרונות שטרם כתבו ספרים, חלמתי להוציא לאור ספר בשם "הילדה שלא ידעה לישון" שכתבה פסיכיאטרית ישראלית בשם אורית אבני בר-און שחיה בבוסטון. אני התאהבתי בטקסט הזה. לאחר כמה שנים יוצא סוף סוף הספר הזה לאור בימים אלה וזה גורם לי (ולאורית) אושר רב.

יש לי כמה חלומות קטנים שחלק מהם נמצאים בתהליך של הפיכה למציאות, ומטבע הדברים אינני מעוניין לדבר עליהם. דרך נחמדה להגשים חלומות קטנים היא לאייר איורים לספרים שלא אזכה לאייר, כמתנות לחברים. הנה איורים לספר "פקיד ממשלתי ישר" מאת פרנץ מולנאר שאיירתי והקדשתי לחברי מיכה אולמן.

איורים לסיפור "האדונית והרוכל" של ש"י עגנון שעשיתי לחברי שלמה ניצן.

ועוד כמה איורים שעשיתי לחברים לטקסטים שאני אוהב.
"דון קישוט" של סרוונטס:

"האדרת" של גוגול:

"המכתב" של קדיה מולודובסקי :

חלום אחר שלי הוא לאייר את "העורב" של אדגר אלן פו, שזכה לכמה תרגומים. אבל אני כמובן אוהב את התרגום הנפלא של זאב ז'בוטינסקי. עשיתי לזה כמה סקיצות, טרם נמצא מו"ל שירצה להוציא את זה.

החלום הגדול שלי בתחום האיור והתרגום יידחה כנראה לתקופת החיים הבאה שלי (אם תהיה כזאת). אני מתכוון לתרגם, להעיר ולאייר את אהבתי הגדולה: "מועדון הפיקוויקים" של צ'ארלס דיקנס. במשך שנים רבות אני הולך בעקבות הספר הזה ולומד אותו. דיקנס היה בן עשרים ושלוש כשכתב אותו, ואני, בגיל שבעים ושלוש, עדיין חושש להתמודד איתו. ובכל זאת הנה איור שעשיתי לספר הזה.

כתיבת תגובה

12 תגובות:

  1. מאת גיל-לי אלון קוריאל:

    דני יקר
    כמה כשרון, חכמה, עשייה, סקרנות ונדיבות יש בפרופיל שלך.
    איזה זכות נפלה בחלקי שהיית מורה שלי וכיף גדול שאתה חבר שלי.
    גיל-לי.

  2. מאת יצחק אורן:

    ממש פינוק לשבת. כיף לקרוא ולחזור לעולמות הספרות, הסופרים האיורים והמאיירים.
    תודה דני!

  3. מאת רחל:

    הגיע הזמן :) מרתק לקרוא. וחוץ מזה – מה שגיל-לי אמרה, פחות או יותר.

  4. מאת דפנה חיימוביץ':

    איני מכירה אישית את דני קרמן, אך מלבד ההיקסמות רבת השנים מאיוריו, שבו את ליבי דבריו היכולים להעיד על תכונות כמו: אנושיות, כנות, צניעות, חברות, חכמה ועושר תרבותי. תודה.

  5. מאת ענת פאר יפרח:

    תודה דני.ענת.

  6. מאת אפרת:

    יופי של ראיון.לא נגמר בהתחלה ובמיידית כמו באתר שלך.ויש כמה משפטים שהייתי מסמנת במרקר ובונה עליהם עוד ראיון.וכל איור באמת נראה כאילו מאייר אחר עשה אותו.תודה!

  7. מאת עטרה אופק:

    נהדר! מחכים, מאלף ומרחיב את הלב ♥

  8. מאת אורית א"ב:

    תענוג לעיניים, למוח וללב.

  9. מאת Haim Shaked:

    מי כמוכה במאיירים, דני! שתזכה לממש את כל חלומותיך – תהיה זו תרומה גדולה לתרבות בישראל.

  10. […] סיפורים נוספים הם: "גומות החן של זוהר" שכתב מאיר שלו, ויחד אתו כל ספר אחר שאייר יוסי אבולעפיה, שעליו גדלתי וסגנונו הוא חלק מהקוד הגנטי שלי; "הבית של יעל" של מרים רות, שבו משך אותי הסיפור יותר מהאיורים; ו"הילד הזה הוא אני" שכתב יהודה אטלס, עם הגריד המבריק של דני קרמן. […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.