איור

פרופיל אמן – חנוך פיבן

ראיון מילולי - ויזואלי על תהליך יצירתו של המאייר, סגנונו ובחירותיו האמנותית

פברואר 7, 2017  

"הפנקס" גאה להציג פרופיל אמן של הקריקטוריסט והמאייר חנוך פיבן. פיבן ידוע בפרוטרטים שהוא יוצר על ידי חפצי "רדי מייד". פרוטרטים אלה כיכבו במגזינים בכל העולם ועיטרו את מיטב השערים. פיבן הוציא חמישה ספרי ילדים בסגנונו הייחודי, בו הוא מאייר באמצעות חפצי "רדי-מייד", ספריו ראו אור בעברית ובשפות נוספות. בין ספריו הקודמים: "נוצה סגולה" ו"הכלב שלי מריח כמו גרב מסריח". לאחרונה ראה אור ספרו "כפפה אחת ורודה" (הוצאת עם עובד). פיבן הוא המאייר הארבעים ושניים בפרויקט "פרופיל אמן", שבו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

אלו ספרים מאוירים אתה זוכר כילד?

נולדתי וגדלתי באורוגאוי עד גיל אחת-עשרה. הספרים שגדלתי עליהם היו מצד אחד המעשיות הקלאסיות מאוירות. מצד שני, באורוגואי ובארגנטינה (שהשפיעה עליה מאוד מבחינה תרבותית) היתה תרבות ענפה של קומיקס לילדים ולמבוגרים.

isidoro_nro1

בעצם גדלתי על גיבורים מאוירים מקומיים כמו: patoruzu, mafalda, isidoro, hijitus, ועל תרבות מאוד רחבה של מגזינים מאוירים לילדים, כמו billiken ו-anteojito. כך שהילדות שלי בדרום אמריקה היתה מלאה באיורים מקומיים, והציורים הראשונים שלי היו מושפעים מכל אלו.

mafalda

mafalda

Anteojito 364 02-03-72

Anteojito

כשהגעתי לארץ כבר הייתי בן אחת-עשרה, כך שכל הקלאסיקה של ספרי הילדים הישראלים לא היתה חלק מההתפתחות שלי, וגיליתי אותה רק בבגרותי.

69 Mis loro y la rifa R

אלו אמנים השפיעו ומשפיעים עליך?

מאוד השפיע עלי בילדותי Quino, המאייר הארגנטינאי האגדי. כמובן גם בנערותי בלעתי את "Mad" האמריקאי וגם גדלתי בארץ עם הקריקטורות של זאב, דוש, ורענן לוריא. מאוחר יותר, בשנות השמונים, גם מישל קישקה ודני קרמן. בהמשך נמשכתי מאוד לאקספרסיוניזם הגרמני, ובזמן לימודי בארצות-הברית גיליתי את Andre Francois ו- Saul Steinberg, שאני משער שבצורה זו או אחרת השפיעו על הקולז'ים שלי.

francois

francois

מהמורים שלי גם לקחתי לא מעט: מ- Guy Billout למשל, את הרצון לתקשר בצורה מדויקת וליצור היררכיה על הדף שתוביל את העין, ואת ההבנה של הכוח של הצבעוניות להשפיע על אותה היררכיה. מ-Steve Brodner ניסיתי ללמוד את היכולת להכניס רגשות לתוך הפרצופים. לצלמת Sandy Skoglund, שהיתה פופולארית בשנות השמונים בניו יורק, היתה השפעה גדולה מאוד על הצבעוניות שלי.

Sandy Skoglund-Fox Games-1989

Sandy Skoglund-Fox Games – 1989

איור אחד ספציפי שהשפיע עלי מאוד היה הפוסטר (ממדינה סקנדינבית כלשהי) לסרט "הדיקטטור הגדול" של צ׳ארלי צ׳אפלין. גיליתי אותו באוסף התמונות בספריה במנהטן בשנת 1990 (אם רצינו אז תמונות רפרנס, היינו צריכים ללכת לספריה ולהשאיל). האמת שמעולם לא החזרתי את התמונה הזו. שילמתי את הקנס והשארתי אותה אצלי כי היא שינתה את חיי.

hitler

אז מה היא בעצם הטכניקה שלך? איך אתה עובד?

הטכניקה שלי היא להביא הרבה חפצים שאני מזהה בהם פוטנציאל לשולחן העבודה, ולהתחיל "לשחק" בהם. כלומר, לבדוק, להפוך, להזיז, לקפל אותם – עד שדברים מתחילים לקרות. כשאני מצייר פרצופים יש גם שלב עם הרבה סקיצות מצוירות בעיפרון על מנת להכיר את הפנים ולהבין מה הן נקודות המפתח. אם אין את הצורך לצייר מישהו דומה, אני הרבה יותר משוחרר ופשוט משחק. בשלב כלשהו תובנות מתחילות להיווצר, ואז אני מחפש חפץ ספציפי ויכול להסתובב יום שלם ולחפש אותו.

שרה נתניהו על פי פיבן

שרה נתניהו על פי פיבן

כשפחות או יותר אני מרגיש שיש לי את הקומפוזיציה, את החפצים הנכונים, ובמקרה של פרצוף – גם את הדמיון והרעיון המדויק, אני מזיז הכול הצידה, מביא נייר עבה עם טקסטורה (לא מוכן לוותר על זה) וצובע בגואש W&N או Lascaux. אז אני מניח הכול מחדש ומביא לצלם. עדיין אני משתמש בשירותי צלם מקצועי למרות אפשרויות הצילום ה"ביתי". בעיני אין כמו האיכויות של צילום מקצועי כשרואים כל טקסטורה וכל הצללה. עד השלב הזה אני בעצם עובד בדיוק כמו שהתחלתי לפני עשרים וחמש שנה.

השלב הסופי (אשר התחלתי בו לפני חמש-עשרה שנה) ושהייתי שמח לוותר עליו אבל האובססיביות שלי אינה מאפשרת לי, הוא תיקוני פוטושופ. אלו יכולים להיות תיקוני כתם לכלוך ושכפול רקע, ועד הגדלה, הקטנה או הזזה של חפץ, לפעמים מילימטר ימינה ושמאלה.

האם אתה תופס את עבודתך בספרים לילדים כסוג של איור, או משהו אחר דווקא, ומהו?

בספרים לילדים בהם אני יוצר דיוקנאות, אני לא רואה הרבה הבדל ביצירה הזו לבין עבודה או יצירה של כל איור אחר. אבל ברור שהעובדה שיוצרים ספר, כלומר סדרה של איורים, מאפשרת לכלל להשפיע על הפרט. זאת אומרת שיש איורים בהם ניתן "להירגע" כי בעמוד הבא יבוא איזה "משהו גדול". עבורי, האיורים בספר הם החלק הקל לעומת הכתיבה ויצירת הסיפור, שהם תהליכים הרבה יותר קשים עבורי.

10_37_my-friend-is-as-sharp-as-a-pencil_book_normal

כיצד אתה מחליט באילו חפצים להשתמש, ואיזו משמעות יש לבחירה בחפץ מסוים על אחר?

העבודה שלי היא קודם כול חזותית ואינטואיטיבית. חפצים נכנסים ויוצאים מהאיור בתהליך, ולאט-לאט גם נכנס צד שכלתני יוצר שמנסה לדייק במסר. אבל למזלי, המון חפצים שנכנסו במקרה והתאימו נשארים גם בגרסה הסופית.

מתוך "כפפה אחת ורודה"

מתוך "כפפה אחת ורודה"

אני חושב שבספרי הילדים אני יותר משחרר את הרעיון שכל חפץ צריך שתהיה לו משמעות. פשוט כי בעיני המשחק של בניית משהו על ידי משהו אחר, נושא משמעות משחקית ויצירתית. אז חפצים צריכים סיבה חזותית או רעיונית להיות באיור, אבל אם מגיע חפץ בעל נוכחות מדהימה, אני אגמיש את הכללים והוא יישאר.

כיצד מעבירים את הנוכחות/נפח של החפץ בתוך ספר?

כאמור, אני כמעט לא עובד דיגיטלית. רוב הציורים שלי הם עדיין חפץ מונח על גואש, על נייר צבע מים עבה ומצולם. אולי זה פחות יעיל ויותר יקר עדיין לעבוד כך, אבל ברור לכל מי שקצת מתעמק – ובעיקר ברור לי – שזה שווה את ההשקעה, כי יש משהו רגשי חזק יותר כשחווים את החפץ כפי שהוא באמת ולא דרך הדבקת פוטושופ; כשרואים שזה קורה באמת ולא בתוך סביבה דיגיטלית בה הכול אפשרי.

אם מותר לי להיות פילוסופי לרגע, אז אני חושב שאולי בעולם שהכול בו אפשרי, וששקרים וזיופים מציפים אותנו מכל עבר, יש משהו מרגיע ומחבק בתחושה שאתה צופה במשהו אמתי. בצל אמתי, ולא כזה שנוצר בפוטושופ.

46_66_childrens-illustrations_the-bird-from-the-perfect-purple-feather_ilustracion_normal

זה לא אומר שאני לא עושה המון תיקוני פוטושופ, שותל לפעמים חפצים שהגיעו ממקומות אחרים וגם ממציא להם צל, אבל אלו לרוב אילוצים של שינויים של הרגע אחרון או פשוט במקרים של דד-ליינים קצרים. בתי אנה כועסת עלי כשאני יוצר תמונות דיגיטליות, והאמת היא שאני מסכים אתה. האיורים הדיגיטליים שלי פחות מוצאים חן בעיניי.

הצלחת מאוד כקריקטוריסט לקהל בוגר, למה התחלת ליצור לילדים?

למעשה, כבר עברו שבע-עשרה שנה מאז שהוצאתי את ספר הילדים הראשון שלי, "נוצה סגולה".

נוצה סגולה

נוצה סגולה

אני חושב שבשנים הראשונות לעבודה המקצועית שלי כקריקטוריסט העוסק ב"נושאים רציניים", לא הייתי מודע לכמה משחק יש בעבודה שלי, ועד כמה קהל ילדים מתחבר אליה גם ללא הבנה של התכנים הללו. ספר הילדים הראשון שלי נולד פחות או יותר בתקופה ש"נהייתה" לי משפחה, כשהתחתנתי עם ג'נט ואימצתי את בני ג'ייקוב, ואז גם נולדה אנה, ובכלל, זו תקופה שבה הפכתי מקריקטוריסט זועף ובודד לאבא דואג. נכון, במובן מסוים זו קלישאה, אבל קשה להיות קריקטוריסט כועס ועצבני כשבסך הכול די נעים לך בבית. ספר הילדים הראשון, "נוצה סגולה", הוביל להזמנות לבקר בגני ילדים ובתי ספר, ובהמשך ליצירת תכניות טלוויזיה לילדים.

כיום אפשר לומר שהמקום היחיד שבו אני מרגיש "סלב" הוא גני ילדים. מקבלים אותי בצעקות שמחה – "אנחנו מכירים את הידיים שלך מהטלוויזיה". במסגרת ביקורים בבתי ספר ומפגשים עם מחנכים שונים וקהילות שונות, הבנתי שהרבה יותר מעניין אותי או משמעותי עבורי לגעת בעולם החינוך מאשר בעולם הפוליטי. כך, לאט-לאט, מצאתי עצמי עובד פחות לעיתונות בארץ.

24_332_leadership-workshop-for-teva_workshop_normal

אבל מה שמעניין ומפתיע בתהליך הוא שהסדנאות לילדים התפתחו בהמשך לסדנאות למבוגרים, אשר מבוססות בדיוק על אותן עקרונות וכיום יותר ממחצית סדנאות היצירה מיועדות לקהל מבוגרים.

פרט בבקשה על תהליך עבודתך על ספר.

תהליך עבודה על ספר הוא כמובן שונה מאוד מעבודה על איור אחד. הרעיונות שנולדים בראשי הם חזותיים ולא סיפוריים. הספר "כפפה אחת ורודה" נולד קודם בגלל הגירוי של צורת הכפפה אשר מאפשרת לעשות אתה כל כך הרבה משחקים. וכך זה הפך למין תרגיל של "מה ניתן לעשות עם כפפה?" בשלב כלשהו, האמת שלא זכור לי מתי זה היה, נזכרתי בסיפור שקרה לנו באמת עם בתי אנה בדרך לגן. יום אחד נפלה כפפה אחת מהמעיל שלה או מהעגלה בדרך לגן, ולמחרת היא חיכתה לנו בצד הדרך. זה פתאום עיגן את הסיפור.

glove_sketches2

העבודה מול עורכת הספר המצוינת, דלית לב, היתה למצוא את הסיפור ואת המטען הרגשי שבו. דלית מאד טובה בלנסות למצוא את זווית הראיה האנושית-רגשית בכל מצב, וה"פינג פונג" מולה היה מרכזי להתפתחות הסיפור. זה הביא בסופו של דבר לוויתור על לא מעט "גגים" (Gags) וויזואליים שלא תרמו דבר לסיפור ולעצמה הרגשית שלו.

glove_sketches1

נשאלו המון שאלות בדרך, כמו: האם הכפפה צריכה למצוא בת זוג אחרת, חדשה? והאם זה ממש שמרני ויורמי להחזיר אותה לבת הזוג המקורית? ואולי זה בכלל ספר על התנסויות מחוץ לנישואין ועל חזרה הביתה?

19_final

אבל מה שהיווה עבורי מצפן לאורך העבודה היא התובנה שזה ספר על מסוגלות לבד. זה הנושא. גם כשאנחנו מרגישים אבודים ומנותקים ממקור כוח או ביטחון חיצוני, יש לנו את היכולת להתחבר למקור כוח פנימי ולהמציא את עצמנו מחדש. וברגע שזה הוגדר, הבנתי שלא צריך להעמיס עוד מסרים (כמו "הכפפה יכולה למצוא גם בת זוג לא תואמת צבע", וכו'.)

9_final

מהו פרויקט החלומות שלך?

עצם העובדה ששאלתך גרמה לי להתחיל לחשוב ולדמיין אומר שאין לי כרגע פרויקט כזה בראש או בלב. אני מרגיש שאני די מגשים לא מעט מחלומותיי בזה שאני ממשיך לעשות בדרכים שונות את מה שאני אוהב ברוב הזמן, וגם מפרנס את המשפחה ומאפשר לילדיי ללמוד בבתי ספר שאני הייתי מתרגש ללמוד בהם בעצמי.

אבל היות ואני אדם שאפתני, שלא יכול להשאיר את הראיון הזה ברמת השאנטי של "הכול סבבה לי", כן אומר שיש משהו שלא הצלחתי עדיין לפצח והוא ליצור ספר שיהיה "להיט" בארצות-הברית (וכמובן, המוטיבציה לזה היא כלכלית בעיקרה). אמנם חלק מהספרים שלי שתורגמו לאנגלית אהובים בקרב ספרניות ומורים בארצות הברית, ומניבים תמלוגים שתמיד מפתיע לקבל, אבל עדיין אני מרגיש שלא הצלחתי ליצור את הספר שיפנה לקהל הרחב בארצות-הברית ויסדר לי את הפנסיה. אבל אולי זה גורלנו, המאיירים. פשוט אין פנסיה, וצריך להמשיך לעבוד וליצור, ואולי גם בזה יש ברכה. להמשיך לעשות ולהיות בתנועה ולחפש משמעות אישית במה שעושים, זה אולי הסוד הפשוט.

מתוך הספר "פוף ופאף" 2004

מתוך הספר "פוף ופאף" 2004

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.