6 איור

פרופיל אמן – ינאי פרי

ראיון מילולי - ויזואלי על תהליך יצירתו של המאייר, סגנונו ובחירותיו האמנותית

דצמבר 4, 2013  

"הפנקס" גא להציג פרופיל אמן של המאייר ינאי פרי. פרי הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית ב"בצלאל". מאייר, אמן קומיקס וסופר. לצד הקומיקסים שפרסם בבמות שונות באינטרנט ובדפוס, ראו אור שלושה ספרי ילדים שאייר: "לאמא שלי יש עיניים מקולקלות", שכתבה עמליה חציר (תמוז); "האסטרואיד האדום" (כתר) ו"העיפרון השחור" (עם עובד) – את שניהם גם כתב. ינאי פרי הוא המאייר העשרים ושמונה בפרויקט "פרופיל אמן", שבו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

ספר קצת על עצמך ואיך נהיית מאייר ויוצר קומיקס.

האמת שזה סיפור עצוב. אף פעם לא ממש ציירתי אבל היו לנו שיעורי ציור בבית הספר; זה היה בחולון בבית ספר גורדון. בכיתה ז' המורה שלי לציור, איריס קראו לה, אבחנה אותי כבעל כישרון. שלחו אותי ללמוד אמנות במרכז החינוך של מוזיאון תל-אביב. זה מדהים איזו השפעה אדירה יכולה להיות למעשה פשוט שכזה על חיים של בן אדם. המורה הזאת, היא שינתה את המסלול של החיים שלי. משם זה התגלגל; המשכתי למגמת אמנות בתיכון. הרומן שלי עם אמנות התחיל, אבל כל הזמן הזה החשבתי את עצמי צייר ממש גרוע. עשיתי את מה שנדרש במסגרת שיעורי רישום וציור, אבל ברגע שניתנה לי ההזדמנות הפסקתי לצייר. לא הייתי טוב בזה בכלל. זה לא שלא עשיתי דברים, עשיתי פסלים, היו לי רעיונות טובים לכל מיני דברים, קראתי מלא קומיקס – היה לי אוסף קומיקס גדול כשעוד לא היו בארץ חנויות וכל חודש היה צריך להזמין מחו"ל, אבל לא ציירתי. גם אחרי הצבא, כשהלכתי ל"בצלאל", לא היה לי מושג בכלל מה זה איור. בשיעור האיור הראשון שלי, אני זוכר, בתחילת שנה ב', לא ידעתי בכלל מה זה הדבר הזה. הייתי מופתע שיש בכלל שיעור כזה, וגם הייתי אז די גרוע, אני חושב.

ואז מה שקרה… זה היה בירושלים בשנת 2002. אני הייתי בשנה ב' במחלקה לתקשורת חזותית וזה היה בזמן אינתיפאדת אל-אקצה. היו מלא פיגועים בירושלים. היו לי חודשים ממש קשים. זה התחיל כשנסענו כמה חברים לבקר עוד חברה שעבדה באיזו מסעדה בירושלים, ובדרך, כשיצאנו מרחביה ועברנו ממש ליד מסעדה בשם מומנט, היא התפוצצה פתאום. זה פיגוע מפורסם. זה היה ערב טראומטי מאוד. כמעט שבוע לא יצאתי מהבית אחרי זה, אבל כשסוף סוף החלטתי להוציא את האף שלי הלכתי לי במדרחוב ופתאום שוב התפוצצה מסעדה 100 מטר מאחוריי. ואז, שלושה שבועות אחרי זה, היה הפיגוע המפורסם במלון פארק בחיפה שבעקבותיו החליטו לערוך מבצע צבאי גדול – חומת מגן. בדיוק התחילה לנו חופשת הפסח ואני מצאתי את עצמי מגויס לצבא, וגם שם הייתה איזו היתקלות. אני לא רוצה לפרט, אבל יצאתי משם דפוק לגמרי. באמת.

חודשיים שהסכסוך בא לבקר באופן אינטימי בחיים שלי. ואחרי זה, זה היה כאילו כלום לא קרה, צריך להמשיך בחיים, להגיש עבודות, לצאת להסתובב, החיים הרגילים. אבל אני הייתי פוסט-טראומתי קצת, לא כל כך עמדתי בזה. כל הזמן חשבתי רק על אנשים מתים. היה לי קשה לחשוב על משהו אחר. וגם ככה הייתה לי בעיית ריכוז. לבד בבית, בשקט ובשלווה, לא הייתי מסוגל לעבוד בכלל. השקט הזה היה משגע אותי. ואז היה לי גילוי. אני חושב שזה היה עוד בזמן המילואים. קפצתי בחזרה לירושלים לסוף שבוע אחד של חופשה ובאתי לחברים וכולנו עשינו מין מרתון כזה של שיעורי-בית. אז ציירתי. כל הלילה ציירתי מלא ציורים. ואותו לילה גילית משהו: גיליתי שאם אני מצייר בצורה מאוד מאוד מסוימת, כשהמטרה שלי היא לא שייצא לי יפה או טוב, אני לא מנסה להגשים איזה רעיון אלא אני פשוט משחק, מנסה להצחיק את עצמי, בלי שום חשיבות לאיך זה יראה בסוף, אז הפעולה הזאת משמחת אותי, גורמת לי להרגיש טוב יותר. ועל הדרך גם גיליתי שיוצאים לי ציורים יפים. טובים. לא משנה. אנשים אהבו אותם. התחלתי לקבל ביקורות טובות בשיעורים.

ככה בעצם התחלתי לצייר. בגלל שאני לא מסוגל לעבוד בבית הייתי עובד בקפטריה של "בצלאל"; יושב שם, לצד שולחן קבוע עם כל הצבעים שלי פרוסים ומצייר מעשר בבוקר עד עשר בלילה. לפעמים הייתי מבריז משיעורים כדי לשבת שם ולצייר… עד היום אני עובד בבתי-קפה, לא מסוגל לעשות כלום בבית. הייתי מצייר מה שבא לי, לפעמים בכלל בלי להתייחס לתרגיל. הייתי תלמיד קצת אנרכיסט כזה. הייתי בוחר שאת הציורים האלה והאלה אני אגיש למורה הזה, ואת אלה אני אגיש למורה הזה, ולפעמים הייתי מגיש את אותה עבודה לכמה מורים. המטרה הראשית של הציור הייתה תראפוייטית. להרגיש טוב יותר. רק אחר כך כל השאר. ועד היום אני מתייחס ככה לציור. המטרה היא לשחק, להצחיק את עצמי. אני מניח שזה חלק מהסיבה שאני לא כל כך מצליח כאיש מקצוע באיור; אני לא עושה ספרים לסופרים אחרים, אני לא עושה כל כך פרויקטים, לא עובד באיור לעיתונות. בכלל, אני לא מתפרנס מאיור. אני רק עובד על הדברים שלי, על הפרויקטים שלי. בפעמים שהתבקשתי לעשות משהו לאחרים, אפילו טור קומיקס לאיזה שבועון, זה לא כל כך הלך. אני נהיה לא טוב כשאני מנסה לרצות מישהו אחר. ואם אני עושה את זה טוב, ככה שאני מרוצה, אז בדרך כלל הם לא אוהבים את זה ומפטרים אותי מהר מאוד.

ספר לנו על יצירות הקומיקס שלך.

לקח לי הרבה זמן עד שהתחלתי לעשות קומיקס. אמנם גדלתי על קומיקס, קראתי המון קומיקס בגיל ההתבגרות, יש לי עד היום כמה מדפים יפים בבית וגם לקחתי מלא קורסים אצל מישל קישקה בבית ספר – אבל לא כל כך עשיתי קומיקס. בכלל, אחרי "בצלאל" לא כל כך ידעתי מה הכיוון שלי. עבדתי על סרט אנימציה במשך שנה – לא יצא ממנו כלום, רק סטורי בורד ועיצובי דמויות וכל מיני איורים, לא סרט. מלא זמן חשבתי שמה שאני צריך לעשות בחיים זה סרטים מצוירים, וגם היה לי ספר ילדים שבמשך שש שנים הוא היה בשלבי עבודה; הוא יצא בסוף. אבל קומיקס, בכלל לא חשבתי על זה.

ואז… פגשתי במקרה ברחוב חבר שלי מהתיכון. הוא טבח היום וגם עובד עם ילדים. בדיוק סיימתי פרויקט והייתי פנוי. חיפשתי דברים חדשים, אז אמרתי לו: בוא נעשה פרויקט יחד. ומה שיצא זה שעשינו סדרה של מגנטים, כאלה שאפשר להדביק על המקרר. זה היה מאוד לא אקולוגי. קראנו לזה פלישת הקינוחים מהחלל החיצון.

פלישת הקינוחים מהחלל החיצון - פרוייקט המגנטים - סלט פירות

הוא הביא מתכונים של קינוחים, ואני המצאתי לכל קינוח סיפור קומיקס קטן. זה יצא די משוחרר כזה, והלך לכל מיני כיוונים. אז פעם זה היה אופרת סבון על יחסי אהבה-שנאה בין בננה, תפוח ותות שדה; פעם סיפור מטאפיזי על מלבי שמפתח תודעה מיסטית חובקת עולם; היה סיפור סמים על טריפ רע של שני חבר'ה שאוכלים מלבי עם מלא גראס בתוכו ומתחילים לחשוב שהם מנגו, והיה סיפור אחד על הרפתקה בלב-ים עם פיראטים, קניבליזם ואהבת אמת. כלומר, אין בקינוחים האלה שום דבר שמגביל אותך, אתה יכול לקחת את זה לכל מקום. כמה שנים אחרי זה עשיתי יחד עם אקסנט, שזה אתר לייף סטייל גדול של YNET, סדרת המשך. קראנו לה: "המזון שידע יותר מדי".

mazon 9

אפשר למצוא את רובם ברשת. זה היה אותו קונספט אבל לאינטרנט. אני מאוד מרוצה מהסדרה הזאת, יצאו לי שם כמה דברים שהיו כמו סרטים באורך מלא. הצלחתי לדחוס שם עלילות וגם דברים אישיים. לדוגמה,יש לי חבר שהוא קצת אלכוהוליסט. אז כתבתי קומיקס על החיים שלו; שם הוא חתיכת עוף זקן מרוט כזה, כמו שקונים בסופר עטוף בחתיכת ניילון. אבל חוץ מזה הכול כמו בחיים: האהבות שלו, הבריאות המתדרדרת, השתייה. או שהייתה לי חברה שגיליתי שיש לה סרטן, אז עשיתי סיפור על בחורה פרועה כזאת, מגניבה, שיש לה מחלה, שהיא הופכת לאט-לאט לסמבוסק. המאפה, כן? ואז היא נאבקת בסמבוסקיות הזאת באמצעות האמנות.

ואז בעקבות פרויקט המגנטים קיבלתי הצעה להתחיל מדור קומיקס ב"זמן תל-אביב". מדור קבוע. אז אמרתי "וואו", ורציתי שייצא לי משהו בהיקף של "שתיקת הברווז" של דודו גבע. זאת הייתה גם היומרה שלי וגם ההשראה שלי. משהו שגם יתפוס איזה הלך רוח של תקופה, איזו אווירה של עיר, אבל גם שיהיה אישי, שיספר את הסיפור של החיים שלי. אז שברתי את הראש כמה זמן ואז בא לי הרעיון הזה של קומיקס יומן. יומני היקר, ככה קראתי לו. שכל מדור יספר על שבוע מהחיים שלי ויהיה מורכב ממלא סטריפים קטנים. שכל אחד מהם יתבסס על משהו שקרה באחד הימים. וכמו הקומיקס עם הקינוחים זה יכול ללכת למקומות פרועים אבל ההשראה היא ממה שמתרחש בחיים שלי. הייתי כותב יומן בכל יום, ואז הייתי עובר על מה שקרה באותו שבוע ומוצא חמישה סטריפים מצחיקים ומעניינים. אז מה שקרה ביום ראשון בקומיקס לא קרה בהכרח ביום ראשון, אבל הוא קרה. ואולי גם לא היו בו יצורים מהחלל, אבל חוץ מזה הכול היה ביוגרפי. והסדרה הזאת תפסה אותי ממש.

פרק 48 מתוך הקומיקס האותוביוגרפייומני היקר

גם היה לי שם מדור מיוחד, "דברים שאמא שלי אומרת", שבו אמרתי לאימא שלי, "אמא, זאת הפינה שלך, אני לא מתערב, יש לך חופש אמנותי." וכל שבוע היא הביאה לי משפט, טקסט קטן, אמירה על החיים או על המשפחה שלנו, או על משהו שקרה לה השבוע או על פוליטיקה. היא הלכה עם זה לכל מיני מקומות, ואני הייתי מצייר אותה. זה היה אדיר. תוך חודשיים ביטלו את זה בעיתון, אמרו שזה… לא יודע, לא מתקשר. אבל אני לא הייתי מסוגל להפסיק. ויתרתי על עבודות אמתיות כי זה לקח המון זמן, אבל זה היה אדיר. זה גם היה כל כך משחרר, ליידע את כולם על מה שקורה לי בחיים בכל שבוע. כל החברים שלי ידעו את מי פגשתי ועם מי רבתי. זה נורא משחרר לחיות בלי סודות. אז אחרי הביטול ב"זמן תל-אביב" התחלתי לעשות את זה בתור בלוג. ואז איזו תקופה זה גם התפרסם קצת ב-NRG. אבל גם הם הפסיקו מהר מאוד. מייד אחרי שהם התחילו לשלם לי על זה. אז שוב המשכתי עם זה כבלוג. סך הכל עשיתי את זה שנה. 52 פרקים. 52 שבועות. אז חלק מזה, שליש בעצם, הוצאתי בעצמי כספר קומיקס בשחור לבן. אבל זה רק חלק קטן. הסדרה כולה נמצאת באינטרנט. וחוץ מזה, גם סידרתי את זה בתור ספר. 360 עמודים, גדול כזה, אבל אף אחד לא מעוניין להוציא את זה. יכול להיות שהם צודקים, זה לא כל כך עובד כרומן. זה מעין ספר שירותים בעצם.

דברים שאימא שלי אומרת 2 המדור מותך הקומיקס יומני היקר

מה עוד עשיתי? כשהתחילה תקופת המחאה, אנגלמאייר עשה מלא דברים מגניבים מאוד. הוא חילק קומיקסים שהוא עשה בשדרה; הוא היה מהפכן ממש רציני. ואני, אני כן הייתי שם, במחאה, במידה. שרצתי הרבה בבית העם ברחוב רוטשילד, לא כל כך השתתפתי במחאות ופעולות כמו שפשוט ישבתי שם, ציירתי, ולמדתי המון. על כלכלה, על פמיניזם, על כל המצב הסוציאלי בארץ, על בעיות של אנשים אחרים, על החיים במדינות ערב. זה היה בית ספר פראי לגמרי… כל יום היו שם מפגשים, הרצאות, סרטים. אבל הציורים שלי… הם לא היו פוליטים. בעצם, כשאני חושב על זה, חלק גדול מ"העיפרון השחור" ציירתי בבית העם. ואז נפל לי איזה אסימון וגם אני רציתי לחבר את האומנות למחאה. אז התחלתי לעשות קומיקס פוליטי. בתקופה הזאת גם הלכתי לאוניברסיטה שוב, חזרתי להיות סטודנט. זה התחבר לי לכל הנושא של הצדק החברתי. מבחינתי, המחאה החברתית הייתה רגע שבו מלא אנשים פשוט התחילו ללמוד דברים חדשים – על כלכלה, על השכנים שלהם והבעיות שלהם. האקט הכי מהפכני היה בעיני פשוט ללמוד. אז מה שעשיתי זה שהייתי מוצא טקסטים שנראה לי שחשוב שיקראו אותם, ואז הייתי מעביר אותם בקומיקס. בלי לגעת בהם. הטקסט נשאר לגמרי כפי שהוא. היה אז את "אוקיופיי וולסטריט" – החבר'ה האלה שהתחילו את המחאה בניו יורק. תרגמתי את הצהרת הכוונות שלהם לעברית ושמתי אותה בפה של מן בלרינה עדינה כזאת. או לדוגמה, מצאתי בפייסבוק סיפור של בחור שהותקף על ידי מתיישבים יהודים וחיילים באחת מהפעולות בשטחים שפעילים באים ללוות בעלי קרקעות ערבים במסיק הזיתים שלהם. טקסט קשה ממש. מפחיד. אז ציירתי את הבחור פשוט מדבר את הסיפור שלו. לא פגשתי אותו, אני לא יודע איך הוא נראה, אבל דמיינתי אותו. דווקא יצא אחד מהקומיקסים היפים בעיניי. הצלחתי להעביר הרבה אופי בדמות שלו, הרבה רגש. והיו עוד כל מיני.  זה היה כיף – שהיה לי מה לומר, לא רק לצייר. זה הרגיש חשוב.

קטע מתוך הקומיקס הפוליטי

קטע מתוך הקומיקס הפוליטי

וחוץ מזה עשיתי דברים יותר קטנים: היו כמה קומיקסים ל"מעריב לנוער", ודברים עצמאיים. אבל הדבר האחרון שאני גאה בו זה הקומיקס על האיש המעופף. כבר הרבה זמן רציתי לעשות קומיקס לפייסבוק. אז פשוט התחלתי. זאת סדרה של ציורים שזרקתי לפייסבוק. יצא שם משהו חדש; משהו שבין קומיקס לסרט אנימציה, כי זה לגמרי ויזואלי, בלי מילים. ובכל פעם אתה רואה רק ציור אחד. אין גאטרים – המרחב הזה בין ציור לציור שתמיד יש בקומיקס. זה אחד הכלים המשמעותיים ביותר בקומיקס וכאן זה לא נמצא, אז נוצר משהו אחר. יש לו מלא תנופה, והוא מתקדם לכל מיני מקומות. אין לי סיפור מתוכנן, אני לא יודע לאן זה ילך. דברים משתנים, דמויות מתחלפות שם בדמויות. בהתחלה היה איש מעופף, ואז הוא נכנס אל מתחת לאדמה לחלל ענקי ואז הוא הפך לרובוט, והרובוט קופץ מקצה העולם מגיע לכוכב חדש. ואז הוא הופך לנחש ירוק והנחש הירוק הופך לילדה עם כובע קרניים. זה מגניב. אני לא יודע לאן זה יתקדם עוד, זה עדיין מתפתח. מעניין לראות.

מתוך "האיש המעופף"

מתוך "האיש המעופף"

מתוך "האיש המעופף"

מתוך "האיש המעופף"

מתוך "האיש המעופף"

מתוך "האיש המעופף"

 

יש פרויקטים נוספים שאתה רוצה לספר עליהם, ספרי ילדים אחרים?

אני אוהב את הספר הקודם שלי, "האסטרואיד האדום", אפילו שהוא היה די נכשל מבחינה מסחרית. אחד הפרויקטים שאני ממש גאה בו זה "פיטר ארנבון" מאת ביאטריס פוטר. זה ספר ילדים אנגלי קלאסי. בארץ הוא יצא בהוצאת עם עובד. עכשיו כבר אין עליו זכויות יוצרים אז כל אחד יכול לעשות אתו דברים. איירתי אותו מחדש. הספרים של ביאטריס פוטר מזוהים מאוד עם האיורים שלה; היא היתה מאיירת ענקית. אז הייתי חייב לעשות שם איזו פרשנות מאוד גדולה כדי שתצדיק את האיור מחדש של הסיפור הזה.

פיטר ארנבון 2

מה שעשיתי זה למקם את הספר בעולם שבו כולם – הארנבונים, החתולה, האיכר, כולם שלדים מהלכים. מין עולם של מתים חיים כזה. זה נשמע מאוד מפחיד אבל למעשה זה פחות מפחיד מהסיפור המקורי. פיטר ארנבון הוא ספר ממש קשה. זה ספר שמספר על ארנבון שובב שנכנס לגינה למרות שאסור לו. זה מתחיל בהתענגות אבל אז כולם מנסים להרוג אותו. האיכר רודף אחריו, והוא לא מצליח לצאת. זה כמו סיוט כזה שאתה במבוך וכל צעד רק מוביל אותך עוד ועוד פנימה.

פיטר ארנבון 3

בגרסה המקורית, בגלל שהאיורים של ביאטריס פוטר כל כך נעימים, הם רק מאפשרים לסיפור המפחיד הזה להיכנס עוד יותר לתוך הלב של הקורא. אז זהו, בינתיים שלחתי אותו לדי הרבה הוצאות אבל אף אחת עדיין לא הרימה את הכפפה. אני בטוח שבסוף זה יקרה.

פרויקט מגניב שעשיתי הוא המפה הגדולה של תל-אביב. זה ציור גדול: מטר וארבעים על מטר. אין הרבה מה להגיד עליה, זאת מפה. של תל-אביב. מאוירת. לקח לי חמישה חודשים לעשות אותה. זה הציור הכי מסובך, הכי גדול והכי ארוך שאי פעם עשיתי.

קטע מהפוסט הענק של תל אביב - עזריאלי

האם יש לך סגנון מובחן?

אני מניח שכן. אני לא אוהב את המילה הזאת – סגנון. זה לא שאני בוחר סגנון. אני רואה את זה ככה: כשאנחנו מאיירים אנחנו כל הזמן מתמודדים עם בעיות ציוריות. איך לתאר ידיים, איך לתאר מרחב, איך לתאר זמן, תאורה, אוירה; מה לעשות עם בגדים. מלא מלא שאלות. ולכל  שאלה כזאת יש מלא תשובות. מלא כלים שמאפשרים לך להתמודד אתה. ידיים ניתן לצייר כמו בציור ניאו קלאסי, או ידיים של מיקי מאוס, או… לא יודע, בתולדות האמנות יש המון פתרונות לבעיה הזאת, איך להתמודד עם ידיים, וכל אמן רוכש לעצמו ארסנל של כלים כאלה. ואז יש מן ספקטרום כזה. מצד אחד יש מאיירים שרוכשים לעצמם המון המון כלים, המון פתרונות כאלה. עליהם אומרים שהם יודעים לצייר במלא סגנונות. ואז היצירות שלהם יכולות להיות מאוד שונות אחת מהשנייה והם מתאימים את הסגנון שלהם לצורכי היצירה. בצד השני של הספקטרום נמצאים אמנים שיש להם ארסנל מאוד מצומצם של פתרונות שעובד בשבילם, והם לא מרגישים צורך להרחיב אותו יותר מדי. אז יציירו ידיים ככה, ופנים ככה וזה בסדר מבחינתם. ככה נוח להם וזה עושה עבורם את העבודה. אז אני מניח שאני נמצא די בצד המצומצם של הספקטרום הזה. יש דברים שעובדים בשבילי ובהם אני משתמש. במובן הזה, כן, יש לי סגנון מובחן. מצד שני, זאת לא איזו החלטה שזה יהיה הסגנון שלי, זה פשוט פועל יוצא של הצרכים. ובאמת, הספרים שלי כן שונים אחד מהשני. לכל פרויקט כן יש צרכים אחרים. העיפרון השחור מבוסס מאוד על עבודה עם רפרנסים ועל רישום מדויק. הקומיקסים הם ללא רפרנסים בכלל. יש עבודות שנעשו בציור ישר למחשב, ואילו את "העורב" ציירתי בעיפרון ורק צבעתי בפוטושופ. יש להם לוק אחר, ויחד עם זאת ניתן להבחין בפתרונות האלה שחוזרים על עצמם. האופנים שאני מתמודד באמצעותם עם פנים, עם ידיים, עם פרספקטיבה.

חוץ מזה יש גם את העניין התוכני, יש איזה רגש או אופי בדמויות שאני מחפש; איזו עצבנות שנראה לי מופיעה בדמויות שלי תמיד. זה משהו שאני לא מרוצה כשהוא לא שם. שוב, זאת לא החלטה, זה נובע מהאופי שלי, מאופי המשחק שאני משחק כשאני מצייר. אם זה לא שם זה פשוט לא כיף. זה מתבטא בכך שאני אוהב לצייר שיניים לדמויות. בלי שיניים ההבעה שלהן לא מתאימה. זה מתבטא גם במיניות של הדמויות הנשיות שלי, ובעוד כל מיני דברים עדינים יותר. לא כדאי להגדיר את זה, אני לא רוצה לשים קופסה סביב מה שמעניין אותי. אבל זה שם.

PENCEL39

מתוך "העורב"

האם אתה עובד בטכניקה אחת במיוחד, ולמה דווקא היא? אם אתה עובד בטכניקות שונות, כיצד אתה מתאים טכניקה לכל פרויקט?

האמת היא שהטכניקה שלי היא קודם כל פועל יוצא של בעיית הריכוז שלי. כבר אמרתי, אני לא מסוגל לעבוד בבית, אז אני עובד בבתי קפה. אני חייב אנשים סביבי. כי כשאני מצייר, כשאני מתלהב ממה שאני עושה – אני מתרגש. ואז אם אני נמצא בבית אני מתחיל להסתובב סביב הציור במשך חצי שעה. אבל אם יש מסביבי אנשים אז אני מקשקש אתם קצת, וחוזר לצייר. הטכניקה שלי נובעת במידה רבה מהצורך הזה. כי לבית קפה זה מסובך להביא בדים וצבע גואש; צריך לעבוד נקי. גם ככה בשלב כל שהוא אני תמיד עולה לבעלי בתי הקפה על העצבים. זאת הסיבה שכבר שבע שנים אני מצייר כמעט אך ורק ישירות למחשב; ואקום ופוטושופ וזהו. הייתה תקופה שהייתי מצייר בעיפרון שחור על דפי A4 שהייתי סוחב אתי. "העורב" הוא ספר כזה. גם "האסטרואיד האדום". באחד מבתי הקפה היה לי גם שולחן אור שהייתי מחביא באיזה ארון, וככה הייתי מסוגל לצייר בחוץ. אבל זה היה מסורבל.

901474

אני מניח שזה חלק מהסיבה שפיתחתי את הטכניקה שהשתמשתי בה ב"העיפרון השחור", טכניקה שקצת מחקה רישום בעיפרון אבל נעשית כולה בפוטושופ – כדי להימנע מהצורך לסחוב אתי דפים ולעשות לכלוך ולעצבן את הבעלים של בתי הקפה האלה. זה גם יוצא מוצלח אבל הצורך הפרקטי הזה, זה היה מניע. ועדיין, במסגרת הזאת של ציור למחשב, יש כל מיני טכניקות. יש את הטכניקה הזאת שמחקה רישום בעיפרון -היא מאוד דקדקנית ולוקחת המון זמן. ויש עבודות, כמו הקומיקסים, שבהן הציור הוא הרבה יותר אייקוני. לאחרונה גיליתי  מחדש את הוכח שבסקיצות שלי. פעם, כשהייתי עושה סקיצה, זה היה כמו פנסלינג. ואז הייתי לוקח את השכבה הזאת של הסקיצה, שם אותה באופסיטי נמוך, שתהיה חצי שקופה, ומצייר מעליה על שכבה נוספת את האינקינג, את הציור הסופי, בשחור. אבל לאחרונה קלטתי שאני מאבד המון מהחיות שבציור שלי באופן הזה. אז היום אני עובד רק עם הסקיצה. אני מנקה אותה, מסדר אותה קצת, אבל סך הכל משאיר אותה יחד עם כל החיפושים, עם התחושה של הציור הראשוני בתוכה. זה הדבר שמעניין אותי עכשיו. זה מאוד נוכח בקומיקס על האיש המעופף. רואים ברישום את כל החיפושים.

אלו ספרים אהבת בילדותך? 

שני ספרים קופצים לי ישר לראש. הראשון זה "המסע לארץ הבצק" של פוצ'ו. זה ספר עלום, אף אחד היום לא כל כך יודע שהוא קיים. הסיפור מספר על בחור שבארוחת הבוקר מוצא חתיכת חול בלחמנייה שלו. אז הוא רוצה להתלונן, ואיכשהוא הוא מוצא את עצמו נורה מתותח ענקי לעבר השמש, אל ארץ הבצק. האוקיינוס הוא מפסטה וכל הבתים הם לחמים או עוגות ענקיות וכל האנשים הם אכילים. התושבים של ארץ הבצק מאוד נלחצים ממנו. הם לוקחים אותו לטיול בעיר, מראים לו את כל נפלאות ארץ הבצק, הוא אוכל מלא בתים וחיות. הוא לא מתחשב והם לא אוהבים אותו. ואז הם מראים לו איך הם מכינים לחם. וכשהם מראים לו את התותח שיורה את הלחמים לכדור הארץ, הם דוחפים אותו לתוכו ויורים אותו חזרה לכדור הארץ. ככה הוא חוזר הביתה. שנים חיפשתי את הספר הזה, קראתי אותו כשהייתי קטן, ובעיני הוא היה ההרפתקה המושלמת. העולם הזה, עם האוקיינוס של הפסטה, מערות הבצק והארמון שכולו עוגיות, היה עולם מושלם בעיני – עולם זר ומקסים. והיום כשאני חושב על ספרים אני מנסה לייצר את האווירה הזאת. שההרפתקה תיקח אותך לאיזה עולם זר אבל מוכר. מפחיד אבל נעים.

577882

הספר השני שעלה לי מייד לראש זה "שלושת השודדים" של טומי אונגרר. נתקלתי בו פעם אחת בספריה הציבורית כשהייתי ילד. הייתי כבר ילד גדול, אולי בן 8 או 9, לא יודע בדיוק. אבל ספרי תמונות כאלה, זה היה כבר ילדותי בשבילי. ועדיין אני זוכר איך כשהחזקתי את הספר הזה הרגשתי שיש בו משהו… זהו ספר למבוגרים. הוא היה אפל כל כך. מפחיד. הוא הרגיש לי… מלוכלך כמעט. וזהו, לא ראיתי אותו במשך שנים. חיפשתי אותו ולא מצאתי. רק כשלמדתי איור הכרתי מחדש את טומי אונגרר, והוא הפך ליוצר ספרי הילדים האהוב עליי. האופן הזה, שהוא היה לוקח דמויות שהן בדרך כלל הרעות – נחש, נשר טורף נבלות, שודדים – והדמויות הללו הופכות לגיבורים. ואנו מגלים בהן המון חמלה ואהבה והומור. זה אדיר. הספרים שלו אדירים. גם הם כל כך, שנונים ומיניים ושובבים. הוא עושה בספרים שלו דברים שוברי מוסכמות. אז כן, הלואי שיום אחד שאני אעשה משהו טהור כל כך, כמו "שלושת השודדים". זה ספר מושלם.

78764

ספר בבקשה על התהליך העבודה של "העיפרון השחור": מנין בא הרעיון; מה קדם למה, הטקסט או האיור; כיצד הוא זכה לראות אור? 

זה התחיל בפסטיבל מוזיקומיקס. זה אירוע שעושים בסוכות במוזיאון הקומיקס בחולון. זה הפנינג כזה של ילדים ומוסיקה וקומיקס. באנו לשם כמה מאיירים, כל אחד עם ספר הקומיקס שהוא עשה. ולכל אחד מאיתנו היה דוכן עם ערמות של ספרים. זה לא עבד בכלל. ישבתי שם עם ספר הקומיקס שלי, שהוא בכלל לא לילדים, והילדים הציצו בו טיפה אבל זה לא עניין אותם יותר מדי. ואחרי זה ישבנו שם פשוט איזה חמש שעות בלי לעשות כלום. השולחנות שלנו היו מכוסים במן נייר כזה, כדי שיהיו לבנים. מולי ישבו שני חברים שלי, גם מאיירים מעולים. הם חברים כבר המון שנים, מאז שהיו ילדים. כדי להפיג את השעמום, הם התחילו לשחק מן משחק שכזה, דו-קרב של מאיירים. אחד מהם היה מטוס קרב ואז השני היה מצייר חללית של חייזרים שחוטפת את המטוס, ואז הראשון היה מצייר חייזר שיכור שמטיס את החללית וגורם לה להתרסק איפה שהוא וכך הלאה. ראיתי שזה משהו שהם עושים מאז שהם ילדים בבית ספר, וזה היה נראה ממש כיף. מלא דמיון. אז אמרתי לעצמי, יו, זה רעיון אדיר לספר. מין דו-קרב מאיירים שכזה. אז זה היה הבסיס, קרב בין עפרונות, כשכל אחד מצייר משהו שניצח את הדבר הקודם. את הרעיון הזה הייתי צריך להפוך לסיפור. להבין מי הדמות הראשית שלי, מה מניע אותה ואיך כל הבלגן הזה ייפתר. לקח לי נדמה לי חודש לכתוב אותו. זה מאוד מתסכל, כשכותבים טקסט שבסופו של דבר הוא כל כך רזה, 200-300 מילים וזה לוקח חודש, חודשיים או יותר לכתוב אותו. כל יום אני יושב בבית קפה שבע-שמונה שעות ודופק את הראש על הסיפור הזה. מנסה מלא משפטים שונים, מלא כיוונים שונים, ואז קם, יוצא לחצר והולך בסיבובים. ככה ימים שלמים. ואם יוצא לי בסוף היום משפט אחד שאני מרוצה ממנו, אם הבנתי מהלך אחד בסיפור, אז זה היה יום טוב.

סקיצה מ"העיפרון השחור"

סקיצה מ"העיפרון השחור"

גרסה סופית

גרסה סופית

 

עכשיו לגבי הציור: אז השלב הראשון היה להבין את הדמויות שלי, את העפרונות. אז זה להבין איך הם יראו, אבל גם מאוד חשוב להבין את הפיזיקה שלהם, את יכולת התנועה. כי לפעמים אתה מצייר איזו דמות, והיא נראית יופי, אבל הידיים שלה, לדוגמה, קצרות מדי והדמות הזאת לא תוכל לעולם להניח את הידיים על הברכיים. וזה בסדר כל עוד הסיפור לא דורש שהיא תעשה את זה. אבל אם יש צורך כזה, אז זאת בעיה. אז צריך להקפיד שהדמות תדע לעשות את כל מה שרוצים שהיא תעשה, צריך לבחון אותה קצת. לשחק אתה. להבין את המגבלות שלה. אז זה מתחיל במלא מלא סקיצות כשאני מחפש את הדמויות.

סקיצות לדמויות

סקיצות לדמויות

ואז אני פשוט מתחיל לצייר. אני לא עושה סקיצות של כל הספר. אני פשוט מתחיל באיור הראשון, ואז עושה את השני, וכך הלאה. בדרך כלל, אני אצטרך בסוף לעשות כמה מהאיורים הראשונים מחדש, כי הם עדיין היו ראשוניים קצת. בספר הזה עבדתי המון עם רפרנסים. הספר הזה הוא על רישום, והיה לי חשוב שהרישום הזה יהיה מאוד ראליסטי ומאוד רישומי; הרבה ערכים ציוריים כאלה, קו, כתם, לעומת האופן האיקוני שבו עשויים העפרונות. אז בשלב הראשון חיפשתי רפרנסים. אם הייתי צריך בית מצאתי באינטרנט המון בתים. המון פרחים. המון תרנגולים וכלבים כדי לבנות את קישקושון, ואז בניתי מן קולאז'. דמויות העיפרון מצוירות ברישול, וכל השאר זה קולאז' פוטושופ. היתרון פה על קולאז רגיל שיכולתי לעשות את כל המניפולציות שפוטושופ מאפשר. את הכנפיים ניתן לעוות כך שהן יקבלו את הזוית הנכונה. את השטיח ניתן לעוות כך שהוא יקבל פרספקטיבה. אלה דברים מאוד שמאוד מקלים על החיים.

ואז אחרי שהסקיצה הזאת מוכנה, אפשר להתחיל לרשום. אני גם נותן לסקיצה שקיפות ועובד מעליה בשכבה חדשה. אני גם פותח את הסקיצה בחלון ליד, ככה שאני יכול לראות את האזור שאני עובד עליו, כי בספר הזה, הציור היה ממש ציור מהתבוננות; על פי הקולאז הזה שעשיתי.

סקיצה מ"העיפרון השחור"

סקיצה מ"העיפרון השחור"

גרסה סופית

גרסה סופית

סקיצה מ"העיפרון השחור"

סקיצה מ"העיפרון השחור"

 

גרסה סופית

גרסה סופית

המצאתי לספר הזה טכניקה חדשה; חדשה בשבילי לפחות. אני מצטער על הטכניות אבל מאיירים אולי ימצאו את זה מועיל. יש בפוטושופ שני מדדים למכחול. Opacity ו-flow. אז כשאני עובד עם מכחול דק – 4 פוינט – ואני מגדיל לו flow נמוך מאוד, נגיד 18, מתקבלת התחושה הזאת, קצת כאילו זה עיפרון. אחר כך זה פשוט רישום. ממש כמו שעושים רישום ריאליסטי בעיפרון, רק עם ואקום ומחשב במקום עיפרון ונייר. לכל צבע אני מקדיש שכבה נפרדת. שכבה נפרדת לציור של העפרונות עצמם, ואז עוד שכבה נפרדת לכל אחד מהרישומים של כל אחד מהעפרונות. שכבה שחורה, אדומה, צהובה וכחולה. אחרי זה יש רק עוד שתי שכבות. אחת היא שכבה של הצבע של העפרונות עצמם, והשנייה זאת שכבה של קישקושים על הרצפה, במידה שיש, שאותם ברוב המקרים ציירתי בנפרד ואז מתחתי, ככה שהקשקוש יישב נכון לפי הפרספקטיבה.

סקיצה מ"העיפרון השחור"

סקיצה מ"העיפרון השחור"

גרסה סופית

גרסה סופית

ההוצאה לאור: אני עושה ספר בלי לדעת שמישהו בכלל ירצה להוציא אותו לאור. ואז, כשהוא כבר די גמור, גם הטקסט וגם האיורים, אז אני שולח אותו להוצאות. אז הפעם, בעקבות האכזבה שלי מה"אסטרואיד האדום" החלטתי שאני עושה את הספר ישר באנגלית, ולא ניסיתי בכלל לשלוח להוצאות ישראליות. אבל כשנסעתי ליריד ספרי הילדים בבולוניה, להראות את הספר לכל מיני הוצאות בחו"ל, נתקלתי לגמרי במקרה בדלית, עורכת ספרי הילדים של עם עובד. היא שאלה אם יש משהו חדש. אז הראיתי לה. והיא אמרה שהיא רוצה להוציא אותו. מה שמצחיק זה שהבית שלי היה 150 מטר מהמשרדים של עם עובד, אבל היינו צריכים לנסוע עד איטליה כדי להיפגש.

היו כל מיני שינויים בשלב הזה. גם שינויים קטנים בטקסט וגם שינויים באיורים. דברים יחסית קטנים. אה, היה שלב ששקלנו לשנות את הסוף לזה שבסוף הוא בונה על כל הקשקושים הצבעוניים שיש שם טירה שחורה וענקית ורק אז הוא ניכנס לתוכה לישון. אז עשיתי לזה מלא סקיצות. זה היה מלא ציורים, אבל בסוף ירדנו מזה. מה שבאמת לקח לנו הרבה זמן זאת הכריכה. עשיתי המון המון גרסאות – יותר מעשרים – עד שהגענו למשהו שכולנו חשבנו שהוא טוב.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

ב"העיפרון השחור" האיורים והטקסט משלימים זה את זה, כך שהטקסט אינו מתאר כמעט את המתרחש. כיצד בחרת מה בכל זאת להשאיר בטקסט?

הפילוסופיה שלי לגבי ספרי ילדים אומרת שכמה שפחות טקסט, ככה יותר טוב. כי ילדים לא אוהבים לקרוא. זה קשה להם. אז מה שניתן להגיד בציור עדיף להגיד בציור. לכן, אני מנסה כל הזמן להוריד טקסט. ומה שמאוד נוכחתי בו כשעבדתי על "העיפרון השחור" זה שאחרי שסיימתי לצייר אותו פתאום גיליתי מלא טקסט שעכשיו ניתן להסיר. כי התוכן הזה כבר קיים בציורים. ואז, כשכל הספר כבר היה מצויר, קיצרתי הרבה מאוד.

לדוגמה, בהתחלה הופיע בספר משפט כזה: "אחר כך הוא צייר לעצמו בית קטן עם ארובה ולידו גינה נהדרת עם המון המון פרחים מכל מיני סוגים. העיפרון השחור ממש אהב פרחים." ואז קיצרתי אותו למשפט כזה: "אחר כך צייר לעצמו בית קטן". כל שאר הדברים שמתוארים שם – הפרחים, הגינה, הארובה, כל זה כבר נמצא ממילא בציור. אין סיבה לחזור על זה שוב.

סקיצה מ"העיפרון השחור"

סקיצה מ"העיפרון השחור"

גרסה סופית

גרסה סופית

 

סוג אחר של טקסט מיותר זה המילים שמסבירות מי אמר מה. כמו בקטע הבא. "בפתח עמדו שלושת העפרונות המשונים ביותר שהוא ראה מעולם. 'מי אתם?' שאל העיפרון השחור. 'אנחנו העפרונות הצבעוניים' הם אמרו. 'ראינו כמה שאתה מסכן ואומלל אז החלטנו שאנחנו חייבים לעזור לך'." המשפטים "שאל העיפרון השחור", ו"הם אמרו" – לא עושים את הסיפור מוצלח יותר. הם לא משפרים אותו. אז אם אפשר למצוא דרך לוותר על המילים האלה, כדאי. אז פה באה לי ההברקה של העבודה עם הפונטים. לעבוד עם שלושה סוגי כתב שונים. כתב למספר, כתב לעיפרון השחור וכתב לעפרונות הצבעוניים. וככה הקורא יודע מי אמר מה ולא צריך לכתב את כל המילים האלה. זה גם היה מאוד מוצלח ויזואלית וגם ככה יכולתי להוריד עוד מהטקסט ולהגיע באמת למינימום שחייבים כדי להעביר את הסיפור.

מתוך "העיפרון השחור"

מתוך "העיפרון השחור"

האם הספר מבוסס על אירועים אמתיים? גם אתה מעדיף שחור ומנסים להניא אותך מזה?

אני מניח שכן, באיזה שהוא אופן. תמיד הייתי מאוד קנאי לאיזה יושר אישי שלי כלפי עצמי. להיות נאמן לעצמי, לבטא את עצמי. למצוא את הדרך שמתאימה לי. הייתה לי ממש החלטה כזאת כשהייתי קטן – נדמה לי שזה היה בגיל שבע – שאני אהיה אני ולא משנה מה. כי כשאתה ילד, יש מלא לחץ חברתי – איך להתלבש, איפה להיות, מה לאהוב, עם מי להסתובב. והרי על זה הספר. על לא להתפשר על מי שאתה. לא להתפשר על הדרך שהפנימיות שלך מתווה לך. אז כן. ותמיד אהבתי את הדמויות הללו, השחורות. את הגאון המטורף, את פרנקנשטיין, את הרוזן דראקולה, את אדגר אלן פו מ"העורב", שמסתגר בבית שלו ומסתיר את פניו מהעולם. כי אלו כולן דמויות, אמנם מאוד טרגיות, אבל אלו דמויות חזקות שאינן מתפשרות. הן לא נגררות לאיזו דרך. הן בוחרות דרך שנובעת באופן מאוד עמוק ממי שהן. הן יוצאות חוצץ נגד העולם כי הן לא יכולות שלא לבטא את עצמן. זה תמיד היה משהו חשוב בשבילי.

בגב הספר כתוב שספר שלך יוצא בקנדה, אנא ספר על הפרויקט הזה.

זה ספר שאני עובד עליו כבר שנים. תמיד הייתי משוגע על "העורב" של אדגר אלן פה. נתקלתי בו לראשונה בעיבוד שנעשה לו בסדרה "משפחת סימפסון", ומאז הוא היה השיר האהוב עליי. אמא שלי צילמה לי עותק שלו והייתי מסתובב אתו לכל מקום ולומד חלקים שלו בעל פה. הייתי מכור. אז איכשהוא, במשך השנים, נתקלתי בעוד ועוד עיבודים שלו, עוד ועוד פרשנויות, ולאט לאט נפל לי האסימון איך לתרגם אותו לעברית. אחרי שסיימתי את בצלאל, הייתה לי תקופה שעבדתי בחברת אנימציה ברמת גן. גרתי אז אצל ההורים שלי בראשון לציון, וכך כל יום הייתה לי נסיעה ארוכה באוטובוס. אז בנסיעות הללו עשיתי את התרגום הזה. לקח לי שלושה חודשים, ואני חושב שבאמת זה יצא… ממש טוב. כי מצד אחד זה נשאר העורב, אבל מצד שני, היה לי נורא חשוב שזה יהיה בשפה שמתאימה לילדים. שפה פשוטה, יומיומית. זה שיר מאוד קשה, על בחור שאהובתו מתה והוא מאבד את שפיות דעתו מרוב צער. אבל נראה לי שילדים, בגיל 10, 11 – זה דווקא מצית להם את הדמיון. הדרמה הזאת, הפנטזיה הזאת. אני בגיל הזה קראתי את הבלדות הסקוטיות בתרגום של אלתרמן, זה היה במקראה בבית הספר. והבלדות הללו, הן על אבירים שמתו והארוסות שלהן שמתאבדות, או על בן שרצח את אבא שלו כדי לרשת אותו אבל האשמה לא מניחה לו לחיות. אלו שירים קשים, דרמטיים, וזה היה נהדר בעיני. אפל, ומסקרן. אני זוכר גם איך כשהייתי קטן הייתי מוקסם מהאיורים של גוסטב דורה לתנ"ך, שהם כולם איורים מאוד אפלים. הרי אנחנו לומדים תנ"ך כשאנחנו קטנים. אם סיפור עקדת יצחק הוא בסדר לילדים, אז גם "העורב".

חלפו שנים מאז שתרגמתי את השיר עד שציירתי אותו. זה שיר שלא קורה בו כלום – רק איש בחדר והמחשבות שלו. אז כל מה שיש לעבוד אתו, זה הפסיכולוגיה שלו. הוא נע בין פחד, עייפות, שמחה, ישנוניות, מלנכוליה ואז בסוף גם התקפי זעם ושיגעון. זאת עבודה מאוד מאתגרת. לקח לי שנים עד שהרגשתי מוכן לזה, ומה שיצא לי זה מעין קומיקס כזה. יש בשיר שמונה-עשר בתים, וכל בית חילקתי לשלושה קטעים, ולכל קטע כזה ציירתי ציור. אז זה ספר לא קצר.

PENCEL52

כמו כן, כדי להוסיף להתרחשות הדלה, כי באמת שיש שם מעט מאוד לעבוד אתו, אז הוספתי עוד כל מיני דמויות שלא מופיעות בשיר. קודם כל הוספתי לשם חתול שרוצה לאכול את העורב. יש פרודיה מאוד מפורסמת על העורב שנקראת חתולו של פו (תרגם לעברית רונן סוניס). אז החתול נוצר בהשראת השיר הזה. ואז גם יכולתי להוסיף עכברים. בשיר יש מלאכים אז גם הם היו עוד דמות שיכולתי לעבוד אתה. וכמובן לנור, האהובה המתה.

התרגום לבדו פורסם באתר של מגזין השירה "מעין". אבל את הספר כולו, כשהוא היה מוכן, לא מצאתי פה אף אחד שירצה להוציא אותו. חלק חשבו שספר על אבל ועל שיגעון לא מתאים לילדים. אחרים סתם לא אהבו את הציורים שלי. את הפרשנות שלי. אז הגרסה העברית בינתיים תישאר אצלי במגרה. אבל בקנדה הם כן רוצים את זה. שלחתי את הספר לשישים ומשהו הוצאות מכל העולם, ואחת מהן חזרה אליי. זאת הוצאת ספרי ילדים, די גדולה נראה לי, SIMPLY READ שמה, מקנדה. והם יוציאו את הספר הזה עם השיר המקורי של אדגר אלן פה, באנגלית. הוא היה אמור לצאת החודש אבל היציאה שלו נדחתה ועכשיו הוא אמור לצאת במרץ.

 האם כבר יש תכניות לספר הבא בעברית?

כן. הוא כבר כתוב. בטח הוא עוד יעבור כל מני שיפוצים, אבל טיוטה ראשונה כבר יש. וגם התחלתי קצת לאייר אותו. זה עוד עשוי להשתנות אבל בינתיים יקראו לו "מסיבת התה הגדולה". זה יהיה ספר מגניב. לשם שינוי יש בו גיבורה ילדה. יהיו בו המון יצורים – דינוזאור וחתול וקוסמים ועוגות משתוללות ופינגווינים ויצורים מהחלל ושוטרים ובטח עוד כל מיני.

מהו פרויקט החלומות שלך?

איך כל כך. יש לי נטייה להתלהב באופן פראי מהפרויקט שאני עובד עליו בכל זמן נתון. אבל ממש בא לי לעשות תאטרון בובות.

כתיבת תגובה

6 תגובות:

  1. מאת דר:

    האיש אמן. זה ברור לחלוטין. נפלא לראות נון קונפורמיזם בספר ילדים ולקרוא עליו בראיון כזה.
    הספר אגב, מצוין. הדמות הראשית מקסימה, האיורים מרהיבים… הספר "נבדק" על ילדה לא שגרתית שהיתה מרותקת.
    היא אמרה שהעפרון השחור צודק והצבעוניים לא מבינים כלום. הצלחת, ינאי…
    כל הכבוד, תמשיך! (:

  2. מאת שמרית:

    מעולה. נהנתי מאוד לקרוא. כמה אנרגיה טובה ומוטיבציה. מעורר השראה ממש

  3. […] בפרופיל אמן מרתק עם ינאי פרי שפורסם כאן ב"הפנקס", קראתי על הטראומות הקשות שהוא חווה (נחשף אישית לפיגועים קשים ולטראומות אלימות נוספות במסגרת הצבא) ועל רקע המידע הזה קל יותר להבין את המקור לריבוי האלימות והאגרסיביות בספר. ועדיין, לצד האמפתיה ליוצר, אני חשה שיש משהו בלתי פתור באופן שבו הוא בחר לסיים את הסיפור. גם האלימות שמובילה לאלימות נוספת ולבסוף לבריחה, וגם הסוף שבו, אמנם, העיפרון השחור וחברו קשקושון נשארים לבדם בחושך, הלילה יורד והם מרוצים להישאר לבד, אבל זו בעצם רק אשליה של פיתרון: הרי הצבעים שבהם העפרונות הצבעוניים מילאו את הבית, את החצר ואת גופו של קשקושון לא נעלמו. הם התכסו בשמיכה שחורה של חושך, אבל אחרי הלילה יבוא הבוקר (מה שיתרחש מחוץ לטווח הזמן העלילתי שפרי בחר) ואז – כל סביבתו של העפרון תהיה עדיין "נגועה" בצבע, מבחינתו, והוא שוב יישאר ללא פיתרון… […]

  4. מאת שירה נקדמיון:

    מאוד אוהבת את האיורים של ינאי פרי. ממליצה לעבור על קומיקיסים שלו ולהתכונן לצחוק בקול.

  5. […] "אמיליה" של נעמה בנזימן, "העיפרון השחור" של ינאי פרי, "סעודה אצל המלכה" של רותו מודן, וכמובן לאורך […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.