4 איור

פרופיל אמן – יניב שמעוני

ראיון מילולי וויזואלי על תהליך יצירתו של המאייר, השפעותיו וטכניקות עבודתו

מרץ 22, 2013  

"הפנקס" גאה להציג פרופיל אמן של המאייר יניב שמעוני. שמעוני הוא בוגר "בצלאל" במסלול לתקשורת חזותית. עבד כמנהל אמנותי במספר משרדי פרסום, שימש כמעצב דמויות וארט דיירקטור. אייר עבור פרסומות, מגזינים ועיתונים ויצר קומיקס בעת שהותו בלונדון. מלבד איורים לעטיפות של ספרים, שמעוני אייר את סדרות הספרים המצליחות של ינץ לוי, "הדוד אריה"; "הסיפור המושלם" של אלדד אילני (שתיהן בהוצאת כנרת זמורה ביתן) ו"החברים הסודיים של עמליה" מאת רינת פרימו (ידיעות אחרונות). לאחרונה ראתה אור מהדורה חדשה לספר "הקוסם מארץ עוץ" מאת פרנק ל' באום עם איוריו (מחברות לספרות). יניב שמעוני הוא המאייר העשרים ושלושה בפרויקט "פרופיל אמן", בו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

אילו ספרים מאוירים אתה זוכר מילדותך?

ספר שעשה עלי רושם עצום בילדותי היה ספר רישומים וציורים של לאונרדו דה וינצ'י. זה היה ספר גדול מידות, ממש ענק (יכול להיות שפשוט הייתי קטן מאוד). בכל אופן, זה היה ספר עם אסופת רישומים נכבדה של המאסטר הקשיש. גם ציורי הצבע הופיעו שם, כמובן, אבל הרישומים – הו, הרישומים! ימים שלמים הייתי מצייר סוסים. אני יכול לומר בגאווה שלאונרדו דה וינצ'י היה המורה הראשון שלי לציור.

הציורים בספרי "החמישייה הסודית" שצוירו על ידי איילין סופר (Eileen Soper) גם מככבים אצלי. הייתי עוקב אחרי התנועה של הציפורן על הדף: קו דיו בריא ועבה על-יד קוים קלילים. תענוג. לפעמים אני מוצא רמזים לקו הזה אצלי בעבודות; מן זיכרון נחמד שכזה.

מאילו אמנים, זרמים אמנותיים ויצירות מושפעת עבודתך?

מכל מה שזז בעצם. אבל ברצינות: אני אוהב קומיקס, וענק הענקים הוא ז'אן ג'ירו (Jean Giraud), המכונה מוביוס. אמן קומיקס צרפתי, שבשלב מסוים בקריירה המצליחה שלו התהפך וצייר אחרת לגמרי. הוא עזב אותנו בשנה שעברה. עצוב, אבל לפחות הוא השאיר מורשת מפוארת. 

Jean Giraud

אמנים נוספים הם אינקי בילל (Enki Bilal), אמן קומיקס צרפתי ופרנק פרזטה (Frank Frazetta), אמן קומיקס אמריקאי. בכלל, קומיקס נמצא שני סנטימטרים מקולנוע. העבודה שלי מושפעת מסרטים – איך אפשר שלא? אני אוהב תנועה ואני מנסה להכניס אותה לציורים שלי.

    

אנא פרט על תהליך עבודתך, משלב קבלת הטקסט ועד התוצאה הסופית.

בימים אלו יוצא בתרגום חדש הספר "הקוסם מארץ עוץ". זה ספר שהעבודה עליו הייתה בשבילי מסע אחורה בזמן. "הקוסם מארץ עוץ" היה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע.  במשך שנים פחדתי שקופים מעופפים ייקחו אותי לאי-שם. השלב הראשון באיור ספר הוא כמובן הקריאה שלו. אחר כך ישנו שלב ההרהור – השלב החביב עלי. הצרה היא שאף פעם אין מספיק זמן, הרי צריך לצייר מתי שהוא. קיבלתי הרבה זמן לצייר את "הקוסם", ואני דאגתי לבזבז אותו על הרהורים אין סופיים בנוגע לזווית ראייה, סגנון, עיצוב הדמויות וכו'. לאט לאט זה הפך לסיוט: כל כך הרבה הצגות, מחזות, סרטים, ציורים, סדרות טלוויזיה, אנימציות, איורים, צעצועים ומה לא נולדו מהסיפור של באום, שזה קצת מלחיץ. לעבוד על טקסט קאנוני שעבר אין סוף עיבודים זה קשה. מאוד.

התחלתי כמו שאני תמיד מתחיל – מהדמויות. הראשונה הייתה דורותי והכלב טוטו, ואחר כך לפי סדר הופעתם: הדחליל, איש הפח, האריה וכו'. ראיתי את החבורה כאוסף של דמויות פגומות קצת. דורותי אבודה, איש הפח נראה אחרי ניתוח מוח, לדחליל יש חיוך שקורע לו את הפרצוף ורגל מעץ, האריה ללא הוד והדר ונראה על סף התמוטטות עצבים.

סקיצות לדמותה של דורותי

סקיצות לאיש הפח

אחרי שהחלטתי שהדמויות גמורות (רק בגלל שהדד-ליין התקרב, אחרת עוד הייתי ממשיך), הן התחילו במסע. האיור הראשון היה איור השער. ציירתי את הסקיצה בשנייה, צבע ביומיים. האיור הזה הוא איור המפתח של הספר. צורה, צבע, סגנון. הכול כאן.

אני תמיד רואה אימג' מול העיניים לפני שאני מתיישב לצייר. אני מקשקש המון, ולאט לאט אני מוציא את הציור מתוך הקווים. זהו תהליך ארוך.

למזלי, הסופר (ז"ל) לא הסתובב לי בין הרגליים, ויכולתי להשתעשע עם הסצנות. לאיור שבו החבורה מגיעה לעיר האיזמרגד אפשר לקרוא "דורותי מגיעה לעיר הגדולה", והוא ירוק כולו מכיוון שבעיר הזאת כולם חובשים משקפיים ירוקים, וכך גם הצופים.

אחד מהאיורים החביבים עלי בספר, הוא האיור שבו דורותי צריכה לחזור הביתה בכדור הפורח של הקוסם, והיא מפספסת את הטרמפ!

כיצד היית מגדיר את סגנונך? האם אתה מתנסה בסגנונות שונים?

אני באמת לא יודע. אני חושב שאני עדיין מחפש סגנון.

אתה ידוע כמאייר של סדרות ספרים, בייחוד סדרת "הרפתקאות דוד אריה" שכתב ינץ לוי. נשמח אם תפרט לגבי תהליך עבודה על סדרת ספרים: מה הייחוד שלו לעומת עבודה על ספר בודד, האם העבודה עם הסופר שונה כשמדובר בתהליך ארוך ולאורך שנים, וכיצד אתה שומר על אותו קו מנחה אך מרענן את הפרשנות שלך לסיפורים?

יצא והפכתי ככה, בלי שארגיש, למאייר סדרתי. ראשית, הבהרה: כל העסק לא התחיל מאיזו החלטה מושכלת או תכנית אב שטנית. "דוד אריה בערבות רומניה" למשל, היה ספר ילדים חביב לגילאי ראשית קריאה. הוא הצליח, וילדים רצו להמשיך לקרוא על הדוד. מפה לשם יש חמישה ספרים בסדרה. אותו דבר קרה עם "החברים הסודיים של עמליה" ("איה אאוץ' אווה") וספרי "הסיפור המושלם".

קצת חוויות מהתהליך: דוגמה מצוינת היא סדרת "דוד אריה". לצייר את הספר הראשון היה תענוג גדול: דמות שלה קרחת, משקפיים, כרס, שלייקס ומטפחת, וסצנות שהברון מינכהאוזן יכול בשקט לחתום עליהן, וטקסט יפה. הנה הציור הראשון שציירתי. כל הקונספט של הדוד באיור אחד:

ואז הגיע הספר השני, ואתו חשש: הסיפורים החדשים טובים כמו הקודמים? הסצנות שנבחרו לציור טובות? דוד אריה יצא דומה לקודם? פתאום יש מחויבות ויש אחריות ויש ציפיות. הכי גרוע זה ציפיות. בנקודה הזו היה צריך להירגע. המסקנה שלי הייתה, שכל העוסקים במלאכה צריכים פשוט להמשיך לעשות את אותו דבר, ומעל לכול – להמשיך ליהנות.

מה שעוזר לאיורים של דוד אריה להיות טובים גם לסדרה של ספרים, זאת העובדה שכבר בהתחלה הם היו מובהקים מאוד. הם מתוכננים בקפדנות, יש להם שפה צורנית  מדויקת מאוד, והדמות הראשית מעוצבת עד שורשי ארבע שערותיה. למשל, באחד מהסיפורים דוד אריה הופך לזקן ועדיין אפשר לדעת בקלות שזה הדוד.

העבודה עם סופר על כמה ספרים לאורך זמן היא בהחלט אתגר. למשל, בספרי "הסיפור המושלם" שכתב אלדד אילני, יורש העצר הרומני מתבגר מספר לספר והייתי צריך לצייר אותו הולך ומתבגר.

אני מקפיד לא לשאול מה הולך להיות בספר הבא. טוב, אולי רק קצת. אני אוהב להיות מופתע. חוץ מזה, אני לא מתערב בטקסט ולא מתערבים לי באיורים.

בסדרת "החברים הסודיים של עמליה" שכתבה רינת פרימו נדרשת לספק פרשנות וויזואלית לדמויות אלגוריות ודימויים למצבים נפשיים. כיצד עבדת על עיצוב הדמויות והרקע, ואיזו אווירה היה חשוב לך להעביר?

הציור הראשון ל"איה אאוץ' אווה" היה הבית שבו חיה המשפחה המסתורית הזאת. הוא מרחף בין העננים מעל ראשה של עמליה. היה חשוב לי להכניס את הקוראים והמתבוננים ישר לאוירה קסומה.

את עמליה ב"איה אאוץ' אווה" ציירתי כילדה קצת שפיצית. מכיוון שהיא נפצעת הרבה בסיפור, חשבתי שאם היא תהיה רזה מאוד הפציעות שלה יכאבו יותר.

שאר הגיבורים הסודיים לבושים אדום כמובן. אנחנו מתעסקים פה בדם. באיור הזה למשל, אחד החברים הסודיים, אאוץ', מרפא את עמליה.

ב"זהרורים", עמליה חולה. היא שוכבת בחדרה ולא יכולה לקום. העיניים שלה משוטטות בחדר ומגלות את זהרורי האבק בקרני האור מהחלון. זויוות הציורים והצבע הכחול עזרו לי להעביר את הלאות שבמחלה ואת המעבר לחלום בהקיץ.

באיור הספר "יחי והידד", החברים החדשים שעמליה פוגשת הם שני אחים שמריעים לה בכל פעם שהיא עושה משהו. כאן למשל, קנו לעמליה סנדלים.

כמי שמאייר גם עבור מבוגרים (פרסומות, מגזינים וכו') וגם דמויות למשחקי מחשב וקומיקס – באיזו מידה אתה מתחשב או "לוקח בחשבון" את קהל היעד, ומהו הערך המוסף שאתה מוצא באיור ספרי ילדים דווקא?

באיור לקהל מבוגר ברור שאני חושב על קהל היעד. זאת עבודה מושכלת מאוד, כל אלמנט נלקח בחשבון. התוצאה צריכה לשרת מטרה מאוד ספציפית. כאן למשל, אפשר לראות סקיצות שנעשו לסרטוני פרסומת עבור חלב תנובה (לא קוטג'!). בית ישראלי שמורכב מחומרים ישראליים. לפי איורים אלה נוצרו הבתים באנימציה ממוחשבת.

כאן נדרשתי לעצב רובוט מבר-מים ביתי. הדמות הייתה צריכה להיות חמודה וביישנית, ויחד עם זאת לשדר טכנולוגיית-על. הדמות נוצרה לאחר מכן באנימציה ממוחשבת.

או באיור הזה – עבור שער למגזין סיינס פיקשן. כן, הקהל צריך לקבל את מה שמגיע לו.

באיור לספרי ילדים הדרך שונה לגמרי. קודם כל אני לוקח בחשבון את הסופר. מישהו ישב וכתב מה שזמזם לו בראש. הוא ודאי ראה בעיני רוחו משהו. אבל מכיוון שאני המאייר יש לי הרבה חופש. מוזר, אבל נראה לי שבאמת לא חשבתי אף פעם על קהל היעד בתחום ספרי הילדים. זה מה שאני מוצא באיור ספרי ילדים: חופש. הערך המוסף באיור ספרי ילדים הוא פשוט: ציור ספרי ילדים מאפשר לגעת בחומרים ראשוניים מאוד, אבל לגעת בהם בצורה אלגנטית.  אם אדע לעשות את זה, אצליח לצייר משהו שילד יאהב וייזכר בו כשתהיה לו קרחת.

באיורייך בולט מאוד הפן הקומי; הן בדמויות עצמן והן בעיצוב הסיטואציות. האם זוהי החלטה שקשורה לסיפורים עצמם, או שאתה מוצא עניין מיוחד בהבלטת פן זה ומדוע?

זהו שילוב. מזלי שהצלחתי להיפגש עם טקסטים משעשעים שלקחו אותי למקומות האלה. אני אוהב לעצב ולצייר דמויות גרוטסקיות ואוהב שהדמויות שלי עובדות למחייתן. זאת אומרת שהן צריכות להיזכר על ידי המתבוננים, ולכן יש להן מראה שיתפוס את העין. אסור לבזבז תשומת לב! קיבלתי זמן מסך יקר, ואני מנצל אותו. אני גם נהנה טיפה לצחוק על הגיבורים שלי; אני אוהב שיש בהם קצת פגיעות. לדעתי ככה הגיבור (הספרותי) מוצלח יותר. לגבי הסיטואציות באיורים – אני בסך הכול מנסה לשעשע ולהפתיע את עצמי.

מהו איור טוב עבורך, ובאיזה אופן אתה תופס את היחסים בין הטקסט לאיור?

איור זה בעצם קסם קטן. קצת קו, קצת צבע והופ…יש כאן משהו על הנייר. ואז מישהו, נגיד אני, מסתכל על זה ואם זה מרגש אותי, זה איור טוב. באשר ליחסים בין הטקסט לאיור: במקרה שלי, הטקסט קודם לאיור. זו כמו נקודת זינוק שסימנו לך, ועכשיו יאללה, לעבודה!

 דבר ראשון אני קורא את הטקסט. ואז קורא אותו עוד פעם ועוד פעם. אני מוצא את המשפטים שמאפיינים ומתארים התרחשות או דמות. המילים הכתובות מדמיינות לי את הציור. עכשיו צריך לעבוד על האימג' הזה ולהעשיר אותו. הטירה של ליר למשל צמחה לגובה לבדה. כשהתחלתי את איור העטיפה הזה היא הייתה בגובה די שפוי. היא רצתה עוד, ואני לא התנגדתי.

עטיפת הספר "טירת ליר" מסיפורי ארץ פרידיין, מאת לויד אלכסנדר.

מהו פרויקט החלומות שלך?

לעשות סרט אנימציה דובר עברית עם תקציב הוליוודי. וכמובן, לצייר כל יום בלי שאף אחד ישאל מתי האיורים גמורים.

כתיבת תגובה

4 תגובות:

  1. מאת אלדד אילני:

    אולי זה לא ממש פוליטיקלי קורקט להגיב על כתבה בה אתה מוזכר, אבל אני, מה איכפת לי אני. אז רק שתדעו שהחוויה לקבל את האיורים בשחור לבן, בזרם אטי, ואחר כך בצבע, כשאתה כבר גמרת את הפינג פונג הארוך (ולפעמים הלא פשוט) עם העורכת המוכשרת שלך (מיכל פז-קלפ), היא ממש חוצ-גופנית. וזה קורה בכל ספר מחדש. מדהים עד כמה החוויה הזאת היא ראשונית כל כך כל פעם. אתה הרי ישבת ושירבטת השד יודע מה. ואז ערכת. ושוב ערכת ושוב ושוב. והיית ימים שלמים עם סצינות ספציפיות, עד שממש הרגשת שאתה נמצא שם (יושב בין כריסטיאנו לאגרקסקו המתמקחים במרפסת של הארמון. שבוי עם הבולגרים האומללים ולומומבה המבוהל בכלא הרומני. כאלה סצינות). ולא אומרים כלום ליניב כשהוא מקבל את הטקסט. הוא פוגש את הטקסט (לפחות במקרה שלי) בלי שום פרשנות שלי. ואז, אחרי איזה חודשיים שלושה שהדברים מתבשלים אצלו בבטן, אתה מקבל את האיורים בשחור לבן וזה משהו מדהים. מעבר לשמחה הבלתי רגילה, יש לך הרגשה שהוא אשכרה היה שם, איתך, למרות שהרבה פעמים האיור בכלל לא דומה למקום בו אני הייתי כשכתבתי. וכל הדבר הזה הוא תהליך לידה. של הספר כמה חודשים ושל האיורים עוד כמה חודשים. בסוף הילד יוצא. והוא זך וחדש וטרי וכייפי. באמת חוויה מומלצת ביותר. זהו, עד כאן התשפכות אנטי פוליטיקלי קורקט שאני מסוגל לה. שבת שלום וחג שמייח

  2. מאת ינץ לוי:

    שערו בנפשכם שאתם עובדים עם אדם מבריק, מוכשר, קשוב ומשוחח, נעים הליכות, שזיק של גאונות ניבט ממעשה ידיו… אני לשמחתי לא צריך לדמיין. :) חג שמח!

  3. מאת תמר לוריא:

    יניב- מדהים! האיורים שלך הם כמו סרט!

  4. […] ראיון ויזואלי עם יניב שמעוני המאייר, מאתר "הפנקס" כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים. […]

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.