43 איור

פרופיל אמן – צחי פרבר

ראיון מילולי וויזואלי על תהליך יצירתו של המאייר, השפעותיו וטכניקות עבודתו

מרץ 29, 2012  

"הפנקס" גאה להציג פרופיל אמן של המאייר צחי פרבר. מלבד היותו מאייר, פרבר הוא גם אמן קומיקס, מרצה בבצלאל במחלקה לאמנויות המסך ובמחלקה להיסטוריה ותיאוריה, ואוצר לשעבר במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס. בפרופיל זה, מספר פרבר על זיכרונות ילדותו, השפעותיו ותהליך עבודתו, בצירוף איורים וסקיצות שטרם פורסמו. צחי פרבר הוא המאייר החמישה-עשר בפרויקט "פרופיל אמן", בו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

האם אתם מנויים שלנו?

התוכן בכתב-העת פתוח במלואו למנויים בלבד.

כתיבת תגובה

43 תגובות:

  1. נוער נגן הגיב:

    ראיון נהדר, ואני כל כך מתוסכל שהספר "סבתא מינה מבנימינה" לא יצא לפועל בשבילך. אני כל כך אוהב את האיור הזה! הצבעוניות, העגלגלות, החתול!! ממש לא ייאמן שמישהו לא אהב את זה.

  2. צחי פרבר הגיב:

    תודה נוער.
    אני מאוד שמח ש"צלחת" את אורכו של הראיון הזה. תחילה הייתה כוונה לפצל אותו לשניים (עשרה ספרי ילדות, וראיון אישי) אבל זה לא הסתייע לבסוף.
    גם לי היה חבל מאוד בזמנו בקשר ל"סבתא מינה מבינימינה". כל האיורים היו כבר מוכנים בעיפרון וחיכו לצבעי המים. מבחינת העבודה והדמויות (המושפעות בצורה ישירה כאמור מקריקטורות דרום-אמריקניות משנות השלושים של המאה הקודמת) חשתי כי מדובר אולי בדבר האיכותי ביותר שעשיתי. באותה תקופה הרגשתי שמדובר במישהו או במשהו שאמור היה להיוולד, אבל לא יוולד לעולם…
    אגב, העבודות שלך נהדרות לדעתי.

  3. דינה הגיב:

    ראיון מרתק ומהנה להפליא! תודה רבה.

  4. צחי פרבר הגיב:

    תודה לך דינה 🙂

  5. ליבי הגיב:

    יופי של מאמר! שמחתי לקרוא אודותיך ושמחתי על ההזדמנות להכיר את אדית סמואל. כמה נפלאות הבובות שלה. ואלונה שלך – נהדרת!

  6. צחי פרבר הגיב:

    תודה ליבי.
    אדית סמואל אכן מדהימה.
    בכל כוחי אנסה שלא תישכח, מדי שנה בכוונתי לספר אודותיה לדורות חדשים של סטודנטים, ובנוסף, גם ניסיתי לעניין את אגף הנוער של מוזיאון ישראל בתצוגת קבע של עבודותיה, אך לצערי בינתיים לשווא.
    אלונה "שלי" מורכבת בעצם משתי ילדות שחברו להן יחדיו. הדמות החיצונית היא של אלונה, והפנימית של ילדה בשם אמי. הן גרו בסמוך אלי (האחת ברחוב קרית ספר והשנייה ברחוב התקווה), למדו איתי באותה הכיתה, ונהגו לחבוט חבוט היטב בי ובחברי, בראשון-לציון של פעם.

  7. נורית הגיב:

    צחי הראיון עשיר ומגוון. הייתי מעונינת לראות את אחד מספריה של אדית סמואל. יכול להיות שבילדותי ראיתי את הספר הזה , יש ארכיון ששומר את עבודותיה המדהימות.?. הגיע אומן ,כמוך היודע להעריך את עבודת הבובנאות והאיור עם כתיבת חרוזיה של לאה גולדברג. ותודה לך על כך .. האיור של מינה מבנימינה הוא אכן יוצא מן הכלל. אותי מרתק הסיפור על סבך , שאתה מספר את סיפורו בצורה מעמיקה דרך כשרון ההבעה שלך באיור ובכתיבה. ולבסוף התבוננתי באיור הארנבת במעריב ב210 ונזכרתי בקרקטורות המצחיקות שלך במעריב השנה,נדמה שאותה ארנבת נהפכה לחיה אחרת , כזו שמעיזה להגיד מה שיש לומר במעריב של2012

  8. נורית הגיב:

    מכיון שאין אפשרות למחוק. בעינין הארנבת לא קראתי את הסיפור שלה התיחסתי רק לארנביות שלה. ולמראה שלה , לעומת הקרקטורות האחרונות במעריב שנראו בחוזקה וביופים
    . והמאייר שלנו הראה כאן כל מ ה שהוא יודע לעשות. אז המשך……

  9. צחי פרבר הגיב:

    תודה נורית.
    אני מניח שאת מכוונת לשרה נתניהו.
    הבנתי כי אכן פוטרתי ממעריב לפני שבועות מספר בעקבות הקשרים החמים של העורך הראשי של העיתון עם רעיית ראש הממשלה. העורך הראשי היה יועץ התקשורת של ביבי וראש לשכתו בעבר. הבנתי מהקריקטוריסט הפוליטי שעבד יחד איתי בצוותא (אני הייתי ממונה על החלק הכלכלי), כי הוא נמנע ביודעין מלצייר את שרה, ונזהר במיוחד מלעסוק בלשכת ראש הממשלה (פרשת אשל למשל), שכן עבודות מסוג זה נפסלו על ידי העורך הראשי מיד.
    לאחר שנודע לי הדבר ספרתי כמה פעמים ציירתי את ביבי נתניהו בשלושים הקריקטורות האחרונות, והגעתי לאחד-עשר פעמים.
    כנראה שזה היה למישהו מעט יותר מדי.
    הקריקטוריסט שהחליף אותי לא צייר אותו עדיין אפילו פעם אחת… 🙂

  10. נורית הגיב:

    כקוראת מעריב ,לא בטוח שגם מחר אקרא את מעריב ,כשהשיקולים הם כאלה .ולא שיקולים אומנותיים … ,ומעריב הפסידה יוצר גדול ,מענין ,מקצועי ומצחיק.וגם ובעיקר הקוראים , הפסידו את מה שיש לך להגיד . .אז יופי שיש כאן את הבמה הזאת קצת להיזכר .,

  11. צחי פרבר הגיב:

    תודה נורית, אבל אין צורך לכעוס, אני מקווה ומאמין שהכל יצא לבסוף לטובה.
    כעת יש יותר זמן לספרי ילדים נוספים של דתיה עימם רק התחלתי לאחרונה, וליומן של סבא איתו אני מתקדם כבר הרבה יותר מהר.
    ושוב, תודה על דעתך ועל דברייך.

  12. עפרה עמית הגיב:

    צחי, כרגיל מרתק ומרגש. וגם צנוע מאוד. ומעורר אצלי ציפייה, כידוע לך בודאי, ליצירות הבאות המתוכננות, אלו שאתה עובד עליהן עכשיו, בין לבין, אלו שעדיין לא קיבלו ביטוי חזותי ו/או מילולי, ואלו שעדיין לא חשבת עליהן אפילו.

  13. צחי פרבר הגיב:

    עפרה, תודה על דברייך.
    כמו תמיד, את רואה לתוכי פנימה והאבחנה שלך חדה ומדוייקת.
    לכאורה, תהיתי מדוע לספר על עצמי, הרי האיש בדלת ממול, מעניין לדעתי יותר ובהרבה.
    אבל אז, היות ואני אוהב ורוצה לספר סיפרים, מצאתי דברים להגיד אודותי גם מבעד לדברים אחרים, דרך ספרי ילדות למשל, שלכאורה אינם קשורים בדיוק, אבל קשורים עד מאוד.

  14. נוער נגן הגיב:

    אם כך אני מפציר בך לכתוב טקסט משלך ולהוציא את האיורים של "סבתא מינה" לאור בלבוש אחר. העם רוצה לראות אותם! 🙂

  15. צחי פרבר הגיב:

    נוער, דבריך מלפני ימים מספר עוררו מחשבות בליבי.
    היות והיחסים שלי עם דתיה בן-דור הפכו למצויינים עם הזמן, ייתכן ואצליח לשכנע אותה להוציא מהדורה נוספת של הספר עם האיורים הממקוריים. אם הדבר מסובך מידי (חוזה נוסף מול ההוצאה וכל זה), אני מניח שאשמע בעצתך (רק אסיים תחילה את הספר על סבא) ואכתוב דבר מה בעצמי.
    ושוב, תודה על הדרבון… 🙂

  16. נוער נגן הגיב:

    יש!! 🙂 בהצלחה

  17. צחי פרבר הגיב:

    תודה נוער 🙂

  18. הדר הגיב:

    בתחילתה של הקריאה חשבתי לעצמי שיחסית לפרופיל אמן אתה כותב הרבה על אחרים. אבל בסופו של דבר הצלחת להגיד הרבה מאוד על עצמך, בצורה מעודנת ואגבית (ספירת הלחמניות, שוטטות בבוקר לבד ואהבה לספרים, סקרנות, הזדהות עם העצבות והתעסקות בשאלות קיומיות), שזה הרבה יותר חכם (ומאופק, אני מקנאה ביכולת הזו). כך שמי שבאמת רוצה יכיר אותך לעומק, ומי שלא מתאים או לא מבין לא ידע עליך כלום.
    הצלחת לכתוב את המאמר כסיפור מצחיק ועצוב ומאוד רגיש (בדומה לתפיסתו של יוצר "קיפוד בערפל"). אכן בכל סוג של אומנות, אם זה ציור או סרט או ספר, ההומור והאובדן צריכים להשתלב יחד (במינונים שונים), כי ככה החוויה באמת שלמה, ואין תחושת חוסר.
    עם הרבה מהתפיסות עליהן דיברת אני מזדהה. בעניין ספרי ילדים, החשיפה לאמיתות כואבות, החשיבות שבאמירה האישית של המאייר, העיוות החושפני של המציאות ועוד…
    הניתוחים הקצרים של ספרות הילדים של פעם מרתקים. הספרים האלו והמקום אליו התפתחה ספרות הילדים, אומרים המון על אנושיות, על התפתחות חברתית, ועל הכתיבה שנותנת כלים להתמודדות עם החיים ומפתחת יצירתיות, לעומת התפיסה הבידורית של ימנו.

    אני תוהה האם הבנות האלו יתקלו מתישהו בזכרונות שלך מהן.. אלו לא רק ציורים וסיפורים, אתה מפרסם גם תמונות. מרגיש כאילו אתה קצת רוצה להיתפס, ושבעקבות זה תפגוש בהן שוב… מעין התעמתות מאוחרת עם חוסר האונים מהילדות.

  19. צחי פרבר הגיב:

    תודה הדר.
    התגובה שלך די הדהימה אותי, בנוגע לחלק הראשון כלומר, אני מודה שלא הייתי בדיוק מודע לכך.
    לפחות לא יכולתי להבהיר זאת במילים, כפי שעשית את בצורה כה יפה.
    כנראה שאני פשוט מתגעגע.
    מתגעגע לאותם ימים בהם היה ערך למילה הכתובה, ימים בהם שכבתי במיטה, רחוץ, עם פיג'מה ועם חבר טוב, הספר. מתגעגע לאותם ימים בהם הפקתי הנאה כה גדולה מאיור שחור-לבן, קטן וצנוע, המוקף בטקסט (טוב). לעיתים אני תוהה מה נותנות מריחות הצבע האלכסוניות והבוהקות לילדים של היום.

    באלונה נתקלתי פעמיים מאז.
    פעם אחת, לפני שנים מספר, כשישבתי עם אישתי בבית קפה בגן העיר בראשון לציון, היא נכנסה בשעטה פנימה, ואישתי הייתה צריכה לגרור ולהוציא אותי מתחת לשולחן ממש (פשוט, צללתי אינסטינקטיבית פנימה).
    בפעם השנייה, כהראיתי איורים וסיפרתי אודותיה בשיעור בבצלאל, אחד התלמידים, אלירן שמו, הרים אצבע וטען בבטחה שהוא מכיר אותה, ושהיא לימדה אותו תנ"ך בבית ספר בליך ברמת-גן.
    כשהטלתי ספק בדבריו, הוא אמר את שמה המלא.
    זו אכן הייתה היא.
    הוא הוסיף ואמר שהיא הייתה הרבה יותר נוראית ממה שאני מתאר.

    ועוד משהו… אילו עבודות יפות יש לך.

  20. מיכל הגיב:

    איזה יופי אתה כותב ומאייר מחשבות ורגשות. כאילו הילד העדין והרגיש שהיית, לא הלך לשום מקום, רק אסף וצבר כלים עד שיוכל להתבטא כמו שצריך. נראה לי שרוב המאיירים הטובים הם ילדים שקטים שישבו תמיד בטווח בטחון ממדורת השבט, מתבוננים ולא לוקחים חלק, מסתתרים מאחורי ספרים גדולים. וכשהם גדלים, כל מה שהם יכולים לעשות, זה לכתוב ולאייר ספרים על כל מה שראו ומה שקראו.
    הטקסטים המקבריים על דמויות מהילדות נהדרים ואני בטוחה שיראו פעם אור, באופן כזה או אחר.
    ודמויות כמו אלונה, הן בעצם גירסה מודרנית של המצנט הרנסנסי, אלה שמפרנסות את האמנים בחומרים לשנים ארוכות…

  21. מאמר יוצא דופן, אישי ורגיש. נדמה לי שבקטע הקצר "קיץ" ובדמותו של גרוס בעל האזניים מסתתר לו ספר שלם, שמחכה להיכתב.

  22. צחי – תודה!
    האמת שאני מחכה לפרשנות שלך של היומן של סבא שלך – בתור חובבת קשרים במימד הזמן – אני חושבת שזה פרוייקט חשוב גם לך וגם למשפחה. אנחנו עכשיו בעיצומה של עבודת שורשים ואני מעריכה מאוד (מאוד!) את העיבוד מחדש של הסיפור והפיכתו לסיפור מתמשך עם הווה ועתיד. בהצלחה – ואשמח לראות עותק. בקשר לאהבות אני שותפה… גם להתבוננות מחדש בתמונות (מסיפור המורה..). וברוך שפטרנו מפיקוחה של שרה על הקריקטורות שלך.

  23. צחי פרבר הגיב:

    תודה לך מיכל, אני חושב כי שכרי בא ומגיע בתגובות יפות כל-כך…
    ממש כייף.

  24. צחי פרבר הגיב:

    תודה נעמה.
    בעבר הוצאות הספרים דחו רעיונות מסוג זה, אני מודה כי לא ניסיתי הרבה, רק שתיים-שלוש הוצאות, אבל התגובה הייתה זהה: אהדה לאיורים וחשש מה מהטקסטים שנראו מעט שונים ומוזרים.
    אבל החיים עצמם הם שונים ומוזרים, הלא כן?
    בכל אופן אני מעריך כי כיום האפשרויות רבות יותר וניתן אולי אפילו לנסות להשיג מימון ולהוציא את הדברים בצורה עצמאית.
    רק צריך לפנות מעט זמן לכך…

  25. צחי פרבר הגיב:

    תודה לך תרבותניקית.
    אני מתכנן חמישה ספרים הקופצים בזמן, בני 64 עמודים כל אחד: 32 איורים שלי אל מול 32 משפטים של סבא.
    כרגע, לאחר מספר חודשי עבודה, סיימתי בדיוק מחצית מהספר הראשון.
    ההפרדה לחמש מערכות זמן קיימת כי חששתי שלא אעמוד בעבודה רציפה של שנים מספר ואתייאש באמצע.
    רציתי לראות תוצר שלם (הגם אם לא ייצא מיד לאור) מדי מספר חודשים.
    אשמח עד מאוד לשלוח לך את הספר או לעדכן בעוד חודשים מספר, עם השלמתו של החלק הראשון, את תהליכי העבודה בעמוד הפייסבוק שלי…

  26. איזה עולם פנימי עשיר ומרגש יש לך.
    מרתק לקרא את סיפוריך, לחוש את הילד שכל כך חי בך ולראות את הביטוי החזותי שלך לכל אלו.
    אני ממש מחכה ליצירה שלמה שלך (טקסט ואיור).

  27. צחי פרבר הגיב:

    לימור יקרה, תודה על תגובתך.
    הבטתי באיורי האקריליק שלך, הם מקסימים ממש (במיוחד שווה את לבי מראה פניו השלוות של סבא ישיש כשמאוורר את שיערותיו הנותרות).
    הבעיה שלי ביצירה שלמה היא כלכלית בעיקרה.
    כלומר, בגלל הצורך הבלתי פוסק בהכנסה למען פרנסת המשפחה, אני (וגם את בוודאי) מקבלים עלינו בעיקר עבודות מוזמנות.
    לעתים נדירות יש את הזמן לכתוב ולצייר באופן מלא.
    לאחר הפיטורים ממעריב הצלחתי לפנות יומיים-שלושה בשבוע והעבודה על היומן של סבא אכן מתקדמת.
    ושוב תודה לך…

  28. צחי – קודם כל איזה יופי. אני עוקבת אחרי האיורים שלך המון זמן, אני חושבת שהתחלנו כמעט באותה שנה, ותמיד אוהבת אותם מאד, אבל הפעם אני מתייחסת לטקסטים. אני חושבת בדיוק כמו ההוצאות – אלה לא טקסטים לילדים – ולא בגלל העיסוק במוות, אלא בגלל העיסוק בכוונות הזדון, ולפחות בקטע הראשון – עם הילד שיורה ביונים – הפסיכוטיות המסויימת של הילד – אבל איזה יופי של טקסטים למבוגרים!!! אתגר קרת עשה מזה קריירה לא רעה בכלל. הבעיה היא, שהמון פעמים הכל מתוייג פה בקופסאות ברורות. מי שמכין תה לא יכול להכין קפה, מי שמאייר קומיקס – לא יכול לאייר ספרי ילדים, ואם כתבת טקסט חתרני ונפלא כמו הטקסטים שלך, אז בכלל אין קופסא להכניס אותך אליה.
    חוץ מזה, תודה על התזכורת הנהדרת על הספרים שאהבתי – כמעט כולם שם (וביחוד עמק החיות המוזרות, לשמחתי). זה הזכיר לי גם כמה נורא שאין תיעוד מסודר ליצירות של מאיירי העבר. איזה הרשקוביץ, למשל – היתה מאיירת ענקית. אני מלמדת הרבה את הגרסה שלה ל"זהבה ושלושת הדובים". מאחר ואיזה רצתה לעשות לילדי ישראל קישור לכאן ולעכשיו, היא ציירה את הדובים ביער דקלים, והבית שלהם הוא מעין קבר שייך. אי אפשר לראות את האיורים האלה בשום מקום – יש עותק בבית אריאלה והוא לא להשאלה. הלוואי שמישהו מחובבי ספרות הילדים בארץ ירים את הכפפה, ויקים סוף סוף מוזיאון לאיור ישראלי (כבר יש לקומיקס, לקריקטורה ולעיצוב) אפילו ברמה הוירטואלית. מישהו?

  29. חזרתי אחורה לרשימה של טלי כוכבי על ספרי דתיה בן דור, וראיתי שם את האיור בצבעי עפרון שאתה מספר עליו שלא עלה יפה בדפוס. רציתי לשאול אותך איפה הספר הודפס, כי אני חושבת שאני יודעת מה קרה. דבר איתי.

  30. צחי פרבר הגיב:

    שלום ליאורה.
    תודה לך, נדמה לי כי למדת שנתיים מעלי בבצלאל, אם כי אני חושב שמעולם לא דיברנו…
    איזה הרשקוביץ {או רק "איזה", כפי שנהגה תמיד לחתום על עבודותיה) היא סיפור מיוחד. כשחיפשתי פרטים על אודותיה (ומצאתי לצערי רק מעט מאוד) קראתי כי בשעת טיול בערבה לפני למעלה משישים שנה, היא התאהבה בסביבה והחליטה לעזוב את תל-אביב ולהישאר שם, כלומר לעבור ולגור בעיר אילת. אם היום זה נשמע רחוק, ניתן רק לשער איך זה נראה אז, כשלא הייתה תחבורה מפותחת (ואולי גם היום בעצם התחבורה היא לא משהו), ופרנסתה הייתה על איור ספרים וציור תפאורות לתאטרון. אבל כל זה לא שינה לה הרבה, היות והמרחבים הצחיחים כבשו אותה ועבודותיה נסבו בעיקר על דימויים תנ"כיים. היא ציירה על קירות של בתי מלון (אינני יודע, אבל אני מניח שלא השתמר מאז כלום, אני בכל אופן לא יודע מה עלה בגורלו של מלון "רמת אביב" באילת, שעל קירות בית היין שבמרתפו היא ציירה), ועשר שנים לאחר מכן היא גם הוציאה ספר שאינני מצליח להשיגו, "כושיתה בת אילת" שמו, אודות עלילותיה של חתולה כושית.

  31. צחי פרבר הגיב:

    בסדר ליאורה, אני אשלח לך הודעה דרך הפייסבוק.

  32. לליאורה וצחי – אילה גורדון דיברה איתי לפני כמה שנים (כשחיפשתי אחרי חיים האוזמן) וסיפרה שהיתה רוצה מאוד שמישהו יתחקה אחר עקבותיה של איזה. אמרתי לה שאשתדל. אני חושבת על זה הרבה. פניתי גם לטרטקובר לא מזמן כי יש לו אוסף גדול של דברים שלה. אשמח לעזור – אני חושבת שיש מקום – אולי אפילו כאן בפנקס?

  33. והבהרה – אני נידנדתי לאילה הרבה…. מאוד… היא אישה נהדרת…. הבקשה שלה ראויה מאוד – וכנראה שיש גם משהו במרתפי מוזיאון ישראל שכדאי למצוא משל איזה.

  34. וואו. אני מעריצה ומלמדת את האיורים של איזה המון המון שנים. שניכם – צחי ותרבותניקית יקרה, יודעים כל כך הרבה יותר ממני. אני מאד מאד מחכה לרגע שבו אחד מחוקרי ספרות הילדים שהתברכה בהם ארצנו ירים את הכפפה ויעביר מידע חזותי ומילולי על המאיירים שעל כתפיהם אנחנו נשענים. מי שרוצה – שינסה לעשות חיפוש תמונות של איור ישראלי. בדרך כלל, אם לא מדובר במאיירים החל מהדור שלי ושל צחי – תקבלו את עטיפת הספר בסריקה טובה יותר או פחות. הו טרטקובר. אנא – קח לך עוזר (הפניה היא לגבר או לאשה), ותעלה כבר את מוזיאון טרטקובר לסייברספייס. אנחנו כמהים וצמאים למידע.

    נ.ב. צחי, אני לא זוכרת אותך, אבל אני זוכרת מצויין את אלי זוננשיין ואת מעלל השוטרים שלו. כמה שנים מאוחר יותר הוא ביצע מעלל דומה – והכניס עבודה שלו למוזיאון תל אביב, בלי שהשומרים ירגישו. אני לא זוכרת כמה זמן עבר עד שהאידיוטים האלה גילו שהעבודה הזו לא אמורה להיות שם, אבל זה עבד מצויין בשביל אלי זוננשיין, והחדיר אותו ללב הפועם של עולם האמנות בארץ.

  35. צחי פרבר הגיב:

    תרבותניקית, אני חושב שהבקשה בנוגע לאיזה היא בהחלט ראוייה (לצערי נראה לי כי הדור שלנו, של ילדי שנות השישים-שבעים כלומר, הוא אולי הדור האחרון שגדל עליה), צריך רק למצוא לכך מעט זמן.

    ליאורה, לא פלא שאת לא זוכרת אותי משם, אני בקושי הייתי בבצלאל. הגעתי כמעט אך ורק לשיעורי האיור שעניינו אותי וניסיתי לשרוד את היתר. שם גם הכרתי את מישל קישקה ואת נעם נדב שהפכו לחברי הטובים (נעם אף הביא אותי לפני 14 שנה ללמד בבצלאל). נעם נוהג לעיתים לספר לי על הפעם הראשונה בה הוא ראה עבודה שלי. זו הייתה הגשה לשיעור של קישקה והדברים היו תלויים על הקיר. נעם החווה בידו על עבודה שלי ושאל של מי היא. קישקה אמר לו: "אה, אתה לא תכיר, הוא לא נמצא כאן הרבה…".
    אלי זוננשיין היה בכיתה שלי והמאיירת היחידה שיצאה משם אם אינני טועה היא אורית ברגמן. דווקא המקצועית ואולי גם הטובה יותר מבין הסטודנטים בכיתה, מיכל סודאי, נטשה את האיור לחלוטין. בכיתה שמעלי היו הרבה יותר מאיירים: רותו מודן, ירמי פינקוס, מירב סלומון (אולי גם דניאלה לונדון ועינת פלד למדו באותו השנתון?) ואני מניח שגם אחרים.

  36. צחי פרבר הגיב:

    במסגרת התגובות המעניינות עד מאוד שאני מקבל לתיבת המייל הפרטית שלי על הרשימה הזו (וזה המקום אולי להודות לכולן ולכולם), הגיעה גם התגובה הזו של אלונגו, אותה העבירה לי חברתו לחיים. ביקשתי וקיבלתי את רשותו לעלות לאתר חלק ממנה, היות ובין יתר הדברים שכתב הוא ציין דבר מה (אודות הספר "פשתוני") שלא היה ידוע לי כלל. אז הנה:

    "חוץ מזה, כדאי לספר לו שהמילה "אוררים" לא מתארת הטיה שורשית של המילה "ארורים" אלא כנראה תרגום משונה למילה "אילומינטי", (illuminati), שסמלם מופיע במרכז התמונה – אגודה שמטרתה (במקור) חינוך לנאורות. אנשי הדת כל כך התנגדו לקבוצה, שחבריה נאלצו לרדת למחתרת (בשביל להמשיך לקיים אורח חיים חילוני בבית ולאפשר מחקר ויצירה שלא כפופים לחוקי הדת), כך הפכה הקבוצה לסודית (אי שם בראשית המאה ה-19, או אפילו סוף ה-18 אם איני טועה). בהמשך, נוספו סיפורי אימה עם תיאוריות קונספירציה על הקבוצה מצד אנשי הדת (לדוגמה זה שהסמל של המשולש עם העין, שמופיע גם על הדולר, הוא עדות לדריסת רגל של הקבוצה על הכלכלה העולמית. כיום עדיין הקונספירטורים נהנים לנפנף בדגל האילומינטי). הכיתוב "כאן אין אוררים" הוא קריאה להשאר בתחומי הדת, והעין היא כמו "שוטר", שיבוא אם תעשי דברים אסורים."

  37. גליה לרך הגיב:

    לצחי, וגם את תרבותניקית זה צריך לעניין: רות גרבר, סבתו של בן זוגי, היתה רוב חייה חברת קיבוץ בית אלפא (גרבר הוא שם נעוריה), עד מותה בשנות השבעים. היא עיבדה ואיירה את 10 כושים קטנים. יש לנו עותק של כושיתה בת אילת, אני צריכה לשאול את בנותיה מה הקשר שלה אליו.

  38. צחי פרבר הגיב:

    גליה, אז מסתבר שטעיתי בתחושת הבטן וזו לא הייתה ההסופרת והעיתונאית רות גרבר, אשר סיקרה את סיפור הפליטים עבור ה"ניו-יורק הראלד טריביון" עם תום מלחמת העולם השנייה. מדברייך אנו רואים ולא בפעם הראשונה, כי הפיתרון לתעלומות הללו נמצא ממש מתחת לאף. אולי את יודעת אם גרבר עיבדה ואיירה ספרים נוספים?

    אני מעריך כי גרבר ואיזה היו בני אותו גיל (פלוס מינוס) ומי יודע? אולי הן אף הכירו זו את זו בגלל עיסוקן המשותף. בכל אופן אם זכור לי היטב, "כושיתה בת אילת" יצא לאור בשנת 1962, כעשור לפני שרות גרבר נפטרה. אולי היא רכשה אותו עבור נכדיה?

  39. גליה – תודה על המידע – אשמח אם תצרי איתי קשר (כתובת הדוא"ל נמצאת בקישור שבשם שלי). תודה שוב! עינת

  40. גליה לרך הגיב:

    צחי, רות גרבר-פישלר לא איירה עוד ספרים: כמו יוצרות קיבוצניקיות נוספות היא עבדה בכל מיני עבודות אחרות וביטאה את כשרונה ביצירת קישוטים ותלבושות לאירועי הקיבוץ ובעבודות יד רבות דמיון. היא נולדה ב1900 בוינה, הגיעה לארץ בשנות ה20, ואת הספר עשרה כושים יצרה כנראה בין 1932-5 על פי שיר ילדים גרמני. רות נפטרה בבית אלפא ב1983.
    שימח אותי לגלות שהספר שלה הותיר חותם, ועוד על מאייר מוכשר כמוך…

  41. צחי פרבר הגיב:

    תודה על דברייך גליה, עזרת לי מאוד.
    ידעתי אודות שיר ילדים מהמאה ה-19, אבל לא ידעתי שהוא גרמני – וכמובן, לא ידעתי פרטים על רות.
    מובן שהספר שלה הותיר בי חותם עמוק, כזה הנצרב בילדות. אני מתכוון לספר עליה ועל הספר אותו היא איירה (כמו גם על ספרים מאוירים אחרים מפעם, נשכחים בחלקם, אותם איירו מאיירים אחרים) בפני דורות של סטודנטים.
    גם המוזיאון בחולון פנה אלי בעקבות הפרופיל בדבר תערוכה בנושא, נראה אם הדבר אכן יקרום עור וגידים.
    בכל אופן, כעת, כשאמרת לי את שמה המלא של רות, חיפשתי אודותיה פרטים נוספים:
    http://www.betalfa.org.il/inmemory/index.php?option=com_content&view=article&id=135:2008-08-20-07-00-29&catid=23:2008-09-09-19-02-31&Itemid=23
    והנה, בבית-אלפא הקיבוץ בו הייתה חברה, מסופר רבות על עבודתה בגן הירק, בטיפול בנוי, בבישול כשר להורים, במטבח ובמתפרה – ואפילו על קישוט ותלבושות בחגים ובמועדים מסופר, אך אף מילה לא מופיעה שם על הספר הנפלא אותו היא איירה.
    אם כך, אולי באמת הגיע הזמן לספר עליו – ולו מעט.

  42. הדס הגיב:

    באתי באיחור, רק כדי לציין שליטב ידעתי קורצא'ק טען "כי ילדים הם בעצם מבוגרים קצרי קומה".
    וחוץ מזה, אני חושבת שהחתול מקסים. ונהנתי לקרוא את חוויתו הילדות שלך שמשפיעות על האיור.

  43. צחי פרבר הגיב:

    שלום הדס, ותודה על כך שבאת, אם כי גם באיחור… 🙂
    אכן, האמירה הזאת מתאימה מאוד ליאנוש קורצ'אק, אם כי חיפשתי בזמנו ולא מצאתי אותה במדוייק.
    מצאתי כי הוא מדבר על הילדים כ"עם נמוך קומה" שמהווה כשליש מהאנושות, ודורש להעניק לעם הזה תנאים נאותים.
    תודה לך גם על החתול, ועל דברייך אודות חוויות הילדות.

כתיבת תגובה