11 כללי

פרופיל אמנית – אורה איל

ראיון מילולי וויזואלי על תהליך יצירתה של המאיירת, השפעותיה וטכניקות עבודתה

מרץ 30, 2011  

כמה שבועות לפני שנפטרה המאיירת וסופרת הילדים אורה איל, פנינו אליה בבקשה לערוך עבורה פרופיל אמנית. אורה נענתה מיד בחיוב ועל אף עיסוקיה הרבים, החלה לעבוד על הפרופיל. לאחר מותה, פנתה אלינו גינה שימבורסקי, חברה קרובה, וסיפרה כי אורה שלחה לה את כל מה שהספיקה עד כה לכתוב בפרופיל האמנית, כולל דוגמאות וויזואליות. בעזרתה הנדיבה של גינה, אנו גאים להציג בפניכם פרופיל מיוחד של המאיירת אורה איל, המאפשר לעמוד על כמה מהסיבות לסוד קסמה כמאיירת ותיקה ומשמעותית. כמו-כן, הנכם מוזמנים לקרוא את הרשימה לזכרה, המורכבת מדברים של חברים ומאיירים.

איוריה של איל מלווים פעוטות וילדים מזה שנים רבות וסגנונה הייחודי העשיר כמה מספרי הילדים הקלסיים שנכתבו בעברית. ספר הביכורים של איל היה "בוקר בא", שכתבה ואיירה, אך הספר הראשון שאיירה לסופרת אחרת וזכה להצלחה רבה הינו "מעשה בחמישה בלונים" (ספרית פועלים, 1974), ספר הביכורים של מרים רות. השתיים המשיכו לשתף פעולה בספרים נוספים, ביניהם "תירס חם", "הבית של יעל", "זאתי" ו"אני אוהב לחפש". איוריה הפכו לשם נרדף ליצירה הטקסטואלית של רות, וכך היה גם בסדרת "איתמר" שכתב דויד גרוסמן. איל עבדה עם הוצאות רבות ועם מיטב הסופרים לילדים. בין הספרים שאיירה: "חמש מכשפות הלכו לטייל" (והסדרה בעקבות הספר), מאת רונית חכם – עליו זכתה בפרס בן-יצחק לאיור לשנת 1994; "הצב של אורן" מאת מירה מאיר; "מר זוטא ועץ התפוחים" מאת אורית רז; "נמר בפיג'מה של זהב" מאת נורית זרחי; "מרק במתנה" מאת גינה שימבורסקי; "נשיקות" מאת רותי קינן; סדרת "ברלה" מאת פנינה קז; "ברכבת יושבת ארנבת" מאת טובה שינברג ו"בגן של שולה" מאת ליאורה בקשי-קופלמן.

למעלה משבעים ספרי ילדים איירה איל, אך לא בכך תם פועלה. איל היתה גם סופרת מצוינת לילדים, שאיירה את ספריה ברגישות ודיוק והפליאה בעוצמת הדמיון והעיצוב של דמויותיה. בין הספרים שכתבה ואיירה: "בוקר בהיר אחד", "לילה חשוך אחד", "ילדה לבדה", "אוגבו" ו"סבתא של חנה בננה בישלה דייסה". איל עסקה גם בעריכה ספרותית ובתרגום מהשפה האיטלקית למבוגרים וילדים. בין תרגומיה: ספרי הילדים של ג'אני רודרי (אגם), ספרו של קרלו גינצבורג, "הגבינה והתולעים" (כרמל) ו"הרדיד האנדלוסי" מאת אלזה מורנטה (הספריה החדשה). לפני כמה חודשים הושקה סדרה חדשה לילדים בהוצאת "אגם" – 'אגם משם', אותה ערכה יחד עם דבורה בושרי; סדרה שספרייה נבחרו בקפידה ממיטב התרבויות בעולם.

אורה איל היא המאיירת השביעית בפרויקט "פרופיל אמן", בו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

אילו השפעות את רואה בעבודתך?

הכול משפיע, אבל יש השפעות בולטות במיוחד:
בשנים הראשונות הערצתי את הנשים השמנות של בוטרו, ו"גיליתי" ציירת אנגליה – בריל קוק – שציירה גם היא בעיקר אנשים עבי בשר, ומייד קניתי את כל ספריה, שכללו גם ספר ילדים מאויר אחד.
אהבתי גם את הסגנון הנאיבי של שני הציירים הללו. באותן שנים כמעט כל דמות אנושית שציירתי היתה שמנמנה ועגולה ונאיבית..


דוגמאות מספרים שאיירתי

מתוך הספרים: "סיפורים לפרפר נחמד" מאת דתיה בן-דור, "הגן של שולה" מאת ליאורה בקשי קופלמן, "מסע לגיל ארבע" מאת אורי אורלב ו-"עיניים בכל הצבעים", מאת דודו ברק.

לקוק ולבוטרו היתה השפעה על סגנון האיור שלי. אפשר לראות את ההשפעה הזו כמעט בכל איוריי. אך אפשר גם להיות מושפע נקודתית: פרט או היבט של יצירת אמנות מוליד איור שלעתים משפיע על הספר המאויר כולו. השפעה כזו יכולה להיות מודעת מראש או בדיעבד, ובמקרים רבים נשארת לא מודעת.
אביא שתי דוגמאות :

איור מתוך הספר "לא עכשיו, ברנרד" של דייויד מק'קי (Not Now, Bernard – David McKee) הרשים אותי במיוחד, ונשמר בראשי, כנראה מפני שנראתה בו אימא צובעת קיר – מדובר במאה שעברה, כאשר אמהות מצוירות היו מבשלות, תולות כביסה או מגהצות – וכאשר עלילת הספר "ילדה לבדה" (כתר 1980) התחילה להתבשל בראשי, הציור הראשון שציירתי היה אימא צובעת כיסא, בדיוק כפי שזכרתי את האיור של דיוויד מק'קי. מסתבר שלא זכרתי במדויק כפי שחשבתי, אבל השפעה היתה, לא רק על תוכן האיור אלא גם על הסגנון. האיור הזה קבע במידה רבה את אופי האיור והדמויות בספר כולו.

מתוך: "ברנרד" מאת דייויד מק'קי ו"ילדה לבדה" מאת אורה אייל

בספר Hockney Paints the Stage  נחרטה בזכרוני הצבעוניות המהממת של התפאורה לאופרה של רוול, ופרצה משם אחר כך לתוך ציור של נמר – איור לספר של נורית זרחי "נמר בפיג'מה של זהב" (דני ספרים 1995).

גם התכתבות, או ציטוט הוא סוג השפעה או לקיחה אחר:
המפלצות בספרו של מוריס סנדק Where the Wild Things Are  מוכרות ואהובות כל כך, עד שנדמה שמפלצת לא יכולה להיות אלא ממין היצורים הפראיים של סנדק.
בספר "המלחמה האדירה" (ספריית פועלים 1986) משתתפת מפלצת – מפלצת שמדמיין ילד (שבטח מכיר את הספר של סנדק) ואכן, המפלצת שציירתי היא קרובת משפחה – אולי בת דוד – של מפלצות סנדק.

בספר שהוזכר כבר – "נמר בפיג'מה של זהב", יש נמרים משתוללים, קורעים, חושפים שיניים ואפילו אוכלים ספגטי. אחד מאויר בסגנון ציורי הג'ונגל המפורסמים של רוסו:

ויש גם ציטטות, דהיינו העתקים של פרט מתוך יצירה אחרת, מתוך כוונה שהקורא – או המתבונן במקרה זה – יבחין בכך ויקבל עוד זווית, הדגש או פירוש של מושא הציטוט.
בספר "אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי-מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?" (נורית זרחי, דני ספרים, 1995) אחת הדמויות, חתול-יועץ, שתמיד עובר שם בדיוק ברגע הנכון , הזכיר לי את חתול הצ'שר מאליס בארץ הפלאות. וכך, ראשו של חתול-יועץ הוא סריקה של חתול הצ'שר שהוספתי לו רגליים וזנב.

באותו ספר, כאשר החתולה הקטנה מבינה שלמרות כל ניסיונותיה להשתנות, אמא שלה לא אוהבת אותה, היא מתחילה להיעלם לאט לאט עד שנשארות ממנה רק שתי דמעות תלויות באוויר. איפה יכולה להתרחש סצנה עצובה כזו? בנוף הכי יפה והכי עצוב בעולם – המקום שבו הנסיך הקטן הופיע בו ונעלם.

ספרי בבקשה על תהליך העבודה שלך.

אני מקנאה במאיירים שיש להם תהליך עבודה מודע ומסודר שאפשר להגדיר את שלביו במילים– שמנתחים את הטקסט ומחליטים איזו אווירה ישדרו האיורים ולפיכך באיזו טכניקה להשתמש, מגדירים את אופי הדמויות, מתחילים בדמות הראשית וכך הלאה. אצלי ברוב המקרים התהליך מתחיל בבהייה בטקסט, ניסיונות לאייר משהו ממנו – אבל המשהו נראה ממש איום ונורא. אני מתייאשת, סוגרת את המשהו בחדר, ומקווה שלמחרת, כשאפתח את הדלת, אראה שהמשהו דווקא די יפה, אבל לא. שואלת חברים, שכנים, ועוברי אורח חפים מפשע, אבל אף אחד לא מתפעל. אומרת לעצמי – "בסוף זה תמיד יוצא," ועונה לעצמי – "אבל הפעם לא".
עוברים כמה ימים או שבועות, פתאום– זה קורה, ואז, בדרך כלל, זה מתחיל לרוץ.
הטקסט של "חמש מכשפות הלכו לטייל" (רונית חכם, הוצאת איילות, 1993) היה בעיניי מקסים. הוא היה בדיוק מה שחלמתי לצייר: דמויות שצריך להמציא אותן ולתת להן להשתולל בפראות חסרת רסן.
היו לי ציפיות גבוהות מאוד מהאיורים.
ניסיתי לצייר או לייצר לפחות מכשפה אחת – ועברתי את התהליך שתיארתי למעלה.
ציירתי מכשפות כמו שמקובל לצייר מכשפות, חיפשתי השראה בספרי ילדים, ואפילו ברישומים מימי הביניים – וכלום לא עזר.
ואז יום אחד אמרה לי חברה: "אולי תציירי סתם נשים מצחיקות?" תוך כמה סקיצות (שאינן עמנו היום) נולדה המכשפה הראשונה, שנראתה כך:

שמחה רבה. אבל צריך לצייר את יתר המכשפות – איך הן יצרו סדרה, או משפחה? צריך להיות להן משהו משותף, אך הן חייבות להיות גם שונות זו מזו. בסופו של דבר נולדה גם השנייה. קרוב לוודאי שהתסרוקת הגבוהה לקוחה מראשה של מארג' סימפסון או לפחות עוצבה אצל אותו ספר צמרת וביקשה צמרת כמו של מרג'.

ומכאן – היה ברור במה יהיו המכשפות שונות זו מזו (בעיצוב התסרוקת, צבעי השיער, השמלה וכ"ו) ובמה דומות (גזרת השמלה,הרגליים הדקות, הגרביים השחורים וכו") אבל גם בפנים יש משהו שונה. האיורים אוירו, ולא זכור לי איך, למה ולמה לא. אבל דבר אחד אני זוכרת בבירור: כשציירתי את המכשפות רוקדות סביב הסיר, חשבתי על הריקוד סביב הכד בסרט "קאוס" של האחים טאביאני

ריקוד הכד (בין הדקות 3:00 ל- 5:00)

אבל לא תמיד זה כך: הטקסט האחרון שאיירתי, "כולם הלכו לטייל" מאת רבקה דוידית (עומד לראות אור השנה בספריית פועלים), מצא חן בעיני מיד. היה בו משהו בסיסי, סיפור "נקי" בלי פרטים מיותרים, ונראה שהאיורים כבר כלולים בתוך הטקסט, שקצב הטקסט מכתיב את קצב האיורים. העלילה בקצרה – בזה אחר זה , דינה , הבובה, הכלב, החתול, הדוב והכדור יוצאים לטייל. משחקים, עד שמחשיך, חוזרים הביתה במהירות, אך לא מוצאים את הכדור, מתעצבים, אבל מגיעים הביתה ומוצאים את הכדור מחכה להם.
באותו זמן רציתי לצייר באקריליק, אבל המחשב ניצח – סקיצות קטנות נסרקו והוגדלו, שוב נסרקו, שופצו, התרחבו, החליפו צבעים ואיברים – משחק ממכר שנמשך עד השעות הקטנות.

אבל היה ברור לי: ה"מצלמה" עומדת במקום אחד, ברקע נראה חלק זעיר של הבית ופיסת דשא, והדמויות המטיילות חולפות על פניה אחת אחת, מימין לשמאל.

ובדרך חזרה, שוב, המצלמה לא זזה, והדמויות חולפות לפניה במהירות – כך שרואים מספר דמויות בבת אחת. ואז הם הגיעו הביתה והעניינים התחילו להסתבך: מכיוון שהטיול נראה מאותה נקודת תצפית– הלוך מימין לשמאל, חזור משמאל לימין, ומכיוון שהדפים נפתחים מימין לשמאל, ואני רציתי שהעמוד הימני יפתח כמו דלת, איפה יהיו המטיילים? אפשרות אחת: הם יראו מגיעים אל הדלת משמאל, ונראה אותם מאחור.

אבל המטיילים לא נראו עד כה מכיוון שזה נראה לי לא שייך. מה עוד שהדלת עצמה לא תיפתח כשיהפכו את הדף. בסוף הגעתי לפתרון שנראה לי בסיסי ופשוט כמו הסיפור כולו: על העמוד השמאלי הדלת מבחוץ, המעבר לדף הבא הוא פתיחה ממשית של הדלת: היא תיראה מצדה הפנימי בעמוד הימני, ובשמאלי פנים הבית והכדור. כלומר, כאן, בשיא הדרמה, הקוראים רואים את המתרחש מנקודת המבט של המטיילים (ש"תזכורת" שלהם נראית על שלט שעל הדלת) מול הדלת הסגורה:

פותחים אותה –
ומה רואים?

כתיבת תגובה

11 תגובות:

  1. טלי הגיב:

    וואו.

    מצמרר ומרגש לקרוא ולראות את התיאור הזה, החי כל כך, כשזו שעומדת במרכזו ומדברת אותו בקולה כבר לא חיה.

    כאילו החייתם אותה עוד קצת, זכות גדולה נפלה בחלקו של הפנקס ואני חושבת שאין מקום ראוי מזה בשביל התיאור המרתק, המלמד והנעים הזה של אורה איל.

    וגם בלי קשר לסיטואציה העצובה, הרשימה מרתקת במיוחד וממש ממש אהבתי את ההתכתבויות שלה עם יצירות אחרות- לרובן לא הייתי מודעת בכלל וזה כל כך יפה ומעשיר.

    זכינו כולנו בטקסט הזה, תודה!

  2. דינה הגיב:

    התרגשתי מאוד לקרוא ולהתבונן בדוגמאות. תמיד האמנתי שאומנים לא מתים לגמרי אף פעם, ועכשיו זה הומחש לי בצורה חזקה מאוד.
    כמו טלי, אני מנסה גם להתנתק מהחוויה הנוגעת ללב ולהתיחס לכתבה כפי שהיא. היא פשוט נפלאה! המקורות מהם שאבה השראה והיכולת שלה להיות מודעת להשפעות ולהעביר אותן אלינו- יש לנו כאן זכות נדירה לחוות זאת.

  3. תמר הגיב:

    פרופיל מקסים ומעורר געגוע. תענוג גדול להציץ לתוך עולמה של אורה איל.

  4. ניר הגיב:

    מרגש מאוד.

  5. רק עכשיו, ובמקרה התוודעתי למותה של אמנית נהדרת ואהובה.
    הדפים שהקדשתם לה, מרגשים. ומאוד מאוד יפים.
    עצוב.

  6. סיגלית ניר הגיב:

    נפלה בחלקי זכות גדולה להכיר את אורה מקרוב, כשהייתה מבקרת בחנות הספרים הקטנה בתיאטרון ירושלים לפני שנים…
    תמיד עם החיוך הנאיבי והשקט הנפלא שלה, לעיתים חולקת עמי כמה מלים על ספרי ילדים וציור. מתעניינת בספרים חדשים שהגיעו לחנות. אהבתי מאוד את אישיותה השקטה ואת סגנון הציור שלה. אני נזכרת בה בכל פעם שאני קוראת לילדתי הקטנה סיפור לפני השינה והדמויות שאורה ציירה ביד אמן מלוות את הסיפור.
    אורה הייתה אמנית בנפשה, מיוחדת, פשוטה וכל כך אנושית.שהשאירה לילדים ולנו מתנות ציוריות קסומות.

  7. […] כתבה אורה איל בפרופיל האמנית שפורסם לאחר מותה: "המפלצות בספרו של מוריס סנדק, […]

  8. […] אוהב לחפש" שכתבה מרים רות ואייר נעם נדב (במקור אורה איל איירה נהדר את הספר). זהו סיפור אהוב מאוד בגני ילדים, […]

  9. […] פרא זוהי תמה די שכיחה בספרות הילדים, ובספרן של זרחי ואיל מתקיים ייצוג משכנע במיוחד שלה. הטקסט נצמד למציאות, […]

  10. […] אורה איל, באיוריה השובבים, מוסיפה פריטים לדמויות – לכלב נעליים אדומות, לחתולה צעיף על הצוואר, לדוב שורת ברווזונים על גלגלים… האיורים מביעים את מצבי השמחה והצער דרך עיצוב הרקע והבעות פנים וגוף. בסיום, מבליטה המאיירת את ההפתעה: בעמוד הימני מסופר שהמטיילים הגיעו הביתה, והעמוד השמאלי ממול מעוצב כדלת סגורה. הטקסט שואל: "ומי פוגש אותם בפתח?" העברת הדף היא פתיחת דלת שמאחוריה מתגלה הכדור. השובב האבוד מכריז כילד מנצח: "התגלגלתי מהר-מהר-מהר – והגעתי הביתה ראשון!" בזאת הסיפור נחתם, אבל המאיירת מוסיפה איור נוסף על פרישה של שני עמודים, בו דינה וחבריה חוגגים בשמחה וצהלה סביב הכדור האדום. […]

כתיבת תגובה