24 איור

פרופיל אמנית – ליאורה גרוסמן

ראיון מילולי וויזואלי על תהליך יצירתה של המאיירת, השפעותיה וטכניקות עבודתה

אוגוסט 13, 2010  

הפנקס גאה להציג פרופיל אמנית של המאיירת ליאורה גרוסמן. זה שנים רבות שאיוריה של גרוסמן מופיעים על-גבי עיתונים יומיים, מגזינים לילדים ולמבוגרים, ספרי עיון לנוער, עטיפות ספרי פרוזה, ספרי בישול של נירה רוסו (אשר בתחילה איירה את הטור שלה בעיתון "הארץ"), וכמובן – בספרי ילדים. בשנת 2008 זכתה בפרס אנדרסן היוקרתי לאיור עבור הספר "סיפור טעים" מאת אבישג רבינר. בין הסופרים שאת ספריהם איירה גרוסמן: נורית זרחי, דורית אורגד, עשי ווינשטיין, ליאורה כרמלי, יוסי אלפי, שירה גפן, יונה טפר, גליה עוז ועוד. בפרופיל זה, פורשת גרוסמן את משנתה האמנותית ותהליך עבודתה, בצירוף איורים וסקיצות שטרם פורסמו. גרוסמן היא המאיירת הרביעית בפרויקט "פרופיל אמן", בו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

אילו ספרים מאוירים את זוכרת מילדותך?

מאחר ועד גיל חמש התגוררתי בליטא, לא גדלתי על התמהיל הישראלי של "ויהי ערב", “איה פלוטו", ו"ניסע אל השדה". לכולם נחשפתי בשלב מאוחר מאד בחיי. את "ויהי ערב", למשל, קראתי לראשונה כשבתי עלמה היתה בת חמש.

אני גדלתי על צ'וקובסקי ומארשאק הנפלאים, על גרסאות רוסיות לספרות הילדים הקלאסית (הידעתם למשל, של"דוקטור דוליטל" של יו לופטיג היתה גירסה רוסית בשם "דוקטור איי-באליט", כלומר  – "דוקטור אי-כואב"? היתה גם גרסה רוסית לפינוקיו בשם "בוראטינו"), וגבוה מעל כולם במגדל הספרים: אגדות הילדים המופלאות של פושקין. האגדות שלו היו אותנטיות. הן נבעו מהאוצר התרבותי העממי וריחפו על כנפי הדמיון בלי לדפוק חשבון לאף קומיסר.

המאייר של אותן אגדות – אותן אספתי בעמל רב לאורך השנים, בירידי ובשווקי פשפשים – היה איבאן ביליבין. ביליבין השתייך למאיירי הפיקצ'ר בוקס הקלאסיים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. גם הוא כמוהם, הושפע מאמנות סין ויפן, אותם שילב עם הסימבוליקה הרוסית העממית, ליצירת ספרים שהם מכלול.

Ivan Bilibin

הוא צייר הכל: אותיות, כותרות, וינייטות, ציורים מלאים, והעניק לי את העונג החושני העמוק ביותר שיכול להיות לילד היושב מול ספר אותו הוא עוד לא יודע לקרוא לבד – העונג שבכניסה לעולם אחר.

אילו אמנים משפיעים עלייך?

איבאן ביליבין הוא עדיין האמן הנערץ עלי, ואני מושפעת ממנו מאד עד עצם היום הזה.

בין המאיירים בני-זמננו, אני מושפעת מכריס רידל -בזכות הרגישות העצומה שלו בעיצוב דמויות; ליין סמית' – בזכות הטירוף המוחלט, הצבעוניות המהממת, והטכניקה המורכבת שלו; וולף ארלברוך – בזכות הקומפוזיציות ועירובי הטכניקות; פיטר זיס – בזכות העדינות והדיוק של התחריטים שלו וכמובן, בריאן סלזנייק, שאני מרגישה הרבה פעמים שהוא אחי האמנותי האובד (למרות שאני אחותו המאותגרת…)

בתחום שעובר כמעט לחלוטין למחשב, מה המקום שיש לעבודה ידנית כמו שלך?

כל האמנים שציינתי, אינם אנשים קשישים במיוחד, עובדים "בידיים". חשוב לי לענות על שאלה זו כי היא היחידה ש"הקפיצה" אותי קצת.

האמנם? תרשו לי לשאול בכנות: האם באמת "עבר כמעט כל התחום לעבודה במחשב"? ועוד אני רוצה לשאול, בלי שמץ ציניות: "איפה עבר כמעט כל התחום לעבודה במחשב?" מי מאיתנו שמסתובב בירידי הספרים ברחבי העולם (והיריד של בולוניה בראשם) רואה שההיפך הוא הנכון. האנשים המובילים באיור ספרי ילדים בעולם, בוחרים לעבוד בטכניקות "מיושנות" – אלא ששם לא קוראים לזה ככה. קוראים לזה "אמנות".

נכון, יכול להיות שבעוד כמה שנים לא יהיה לנו "מקום" בעולם, ואז נצטרך להשתנות. עד אז, אנחנו נמשיך לעסוק באמנות שלנו באופן שמספק אותנו ביותר. חשוב לי לציין – אני לא טכנופובית ולא מאותגרת מחשבים. אני לא פוחדת מספרים אלקטרוניים שיחליפו את הספרים המודפסים (אדרבא, זה נשמע לי כמו  משהו חדש ומעניין), או מכל מיני המצאות חדישות. אני גם לא מסתכלת מגבוה על חברי, הבוחרים לאייר בעזרת המחשב. רבים מהם נפלאים וראויים. אני בוחרת לעבוד בידיים, כי ככה אני הכי נהנית. זה עד כדי כך פשוט.

אנא פרטי על תהליך עבודתך, משלב קבלת הטקסט ועד התוצאה הסופית.

סופרים או עורכים שולחים אלי טקסט לספר ילדים. הרבה לפני שאני נוגעת בעפרון, אני שואלת את עצמי כמה שאלות:

האם אני מתחברת רגשית לטקסט?

האם הטקסט עתיר דמיון?

האם הטקסט מאפשר לי להביא פתרון חזותי חדש?

האם הטקסט שלם בכתיבתו? (במילים אחרות – אני בודקת שהוא אחיד מבחינה סגנונית, לא מכיל מלל מיותר ולא חרוז בחרוזים כושלים.)

ולבסוף – האם יש בו משהו שלא יאפשר לי לאייר אותו מטעמי עיקרון? (אני, למשל, לא מאיירת שום דבר שקשור בהתעללות בבעלי-חיים.)

אם התשובה לכל השאלות האלה חיובית – אני מוכנה לצאת לדרך.

השלב הבא מבחינתי הוא גילוי הדמות. אני אומרת גילוי, מכיוון שהפענוח של הדמות הראשית בספר הוא אחד הדברים הרגישים ביותר מבחינת המחבר, ולכן, פעמים רבות הוא המפתח לרוח הספר כולו.

בספר "ספור טעים", יש שלושה גיבורים – שני אחים תאומים ואחות. במקרה זה, עברתי תהליך ארוך של חיפוש דמויות. ציירתי כמה גרסאות, עד שמצאתי את הגרסה הסופית של ילדים שובבים, שהשיער המצחיק שלהם הופך אותם למעין שדונים קטנים – "פיקסיז", שמוכנים לעבור מחדר-הילדים שבבית הירושלמי, להרפתקה תת קרקעית, במערת קיקלופים ביער הסמוך.

סקיצה מתוך "סיפור טעים" מאת אבישג רבינר, הוצאת עם-עובד, 2007

בספר "בלונה", תהליך חיפוש הדמות היה כה מורכב ומתיש, שיצרתי לא פחות משלושים דמויות שונות, עד שהצלחתי לברוא את הילד הרגיש אך עצמאי, ואת הילדה השמנמנה, עצובת העיניים ששירה גפן חיפשה. אני חושבת שהדמות הסופית של בלונה דומה קצת לשירה עצמה, אבל אם שירה תקרא את זה, היא בטח תהרוג אותי…

עיצוב דמות

מתוך "בלונה" מאת שירה גפן, הוצאת עם-עובד, 2008

לאחר שמצאתי את הדמות המרכזית וציירתי אותה מקדימה, מהצד, מאחורה, תוך כדי תנועה ועם מגוון פרצופים, אני ניגשת להכנת 2-3 סקיצות לספר. אני תמיד עושה יותר מאחת (כלומר, יותר ממה שמשלמים לי עליו), כי לפעמים הרעיון של הספר עובר התפתחות. למשל, ב"בלונה", כשהילד פועל בעולם האמיתי, הציור מצוייר בגוונים חומים. כשהוא נוסק לשמיים – הציור עובר לגוונים כחולים.

שני איורים לאותה סצנה. השמאלי נכנס לבסוף לספר

סצנה בגוונים כחולים מתוך "בלונה" מאת שירה גפן, הוצאת עם-עובד, 2008

או בספר "מי הכי גבוה"?, דמויות מעולם הדמיון של הילדים הן "שקופות" ודרכן משתקף העולם האמיתי, של הכפר בו הם גרים.

מתוך הספר "מי הכי גבוה"? מאת יונה טפר (ספרית פועלים, 2010)

יש ספרים שמציגים אתגר אחר שחשוב לפתור עוד ברמת הסקיצה. תלמה אליגון-רוז למשל, פותחת את ספרה "מלאכי השינה", במשפט "על גג העולם, במקום שסולם יעקב נגמר, גבריאל המלאך שם גר ועמו המלאך אוריאל, המלאך רפאל, המלאך מיכאל, וגם… דניאל."

כמובן, היה חשוב מאד להגדיר את דמויות המלאכים, אבל לגבי, האתגר הגדול באמת היה לפענח חזותית את המשפט "על גג העולם". בסוף בחרתי לאייר את הגגות האבודים של תל-אביב, עירי האהובה. לא הגגות העכשוויים, כי אם הגגות של שנות העשרים והשלושים, שרובם אינם עוד. איכשהו יצא, שהסאבטקסט של הספר הוא הומאז' לעיר הרפאים האבודה, שכאילו חיה מעל העיר האמיתית בת-זמננו.

מתוך הספר "מלאכי השינה" מאת תלמה אליגון-רוז (הוצאת כנרת, 2010)

חשוב לי לציין: הסקיצות שלי נראות כמו הציור הסופי. לפעמים הן נעשות לפני שנקבע גודל לספר ואז הן מצויירות בגודל אחר. לפעמים הן מפוארות יותר או נועזות יותר ממה שיוצא בסוף (אל תשכחו שספר הוא רב-שיח בין מאייר, סופר ועורך). כך או כך, הסקיצות נראות אמיתיות מאד. אחרי הכל – הן התשתית עליה יצמח הספר כולו.

השלב הבא והחשוב ביותר הוא ציור בשחור לבן של כל הספר.

ראשית, יש לחלק את הסיפור לכפולות.

לפעמים, החלוקה נעשית בשיתוף הסופר והעורך ובעל-פה. בפעמים אחרות (במיוחד כשעובדים על ספרי אגדות, מרובי דפים), אני עומדת על כך שישלחו לי ליי-אאוט סופי, כולל מידה מסויימת של עיצוב. כך או כך, הציור בשחור לבן נסרק ומועמד מול העיצוב והוא הבסיס לכל דיון, שינוי ותיקון. מאחר ואני צובעת בידיים,  אני לא יכולה להרשות לעצמי ניסוי וטעיה בעולם הצבע. לכן, כל הניסויים והטעויות קורים בשלב השחור לבן – מה שמייצר לפעמים ארבע-חמש סקיצות לאותו איור.

שלב השחור לבן, הוא גם השלב בו אני עושה תחקיר מעמיק. אני שייכת למאיירים שמציירים באופן ריאליסטי. אני מסתמכת על מקורות. כשאיירתי את "גם ביום וגם בלילה", ישבתי שעות מול ציורים של ברוייגל הבן וציורים מוקדמים של הירונימוס בוש.

ברויגל - ילדים משחקים

בעקבות ברויגל מתוך: גם ביום וגם בלילה מאת שפרה הורן (הוצאת עם עובד, 2008)

כשאיירתי את "שלושה גמדים עליזים" (מאת: אילנה מונק, ספרית פועלים, 2006), עשיתי תחקיר מעמיק על חרקים וצמחי יער. כשאיירתי ממש לאחרונה את "פעמוני לונדון" (מאת שלמה אבס, הוצאת עגור), ישבתי מול מאות תחריטים של ויליאם הוגארת, של לונדון במאה ה-17.

זה לא שאני לא משתמשת בדמיון כשאני מאיירת, אבל אני אוהבת שיצירי הדמיון שלי שתולים בעולם האמיתי. זה מקנה להם אמינות יתרה.

כשכל הדגם הראשוני של הספר מוכן, מתחיל תהליך ארוך של משא ומתן עם העורך והסופר. אני תמיד חומדת לי לצון (הי-הי-הי) ואומרת שהסופר שהכי אהבתי לעבוד איתו היה הנס כריסטיאן אנדרסן. עבדתי איתו בשיתוף פעולה נפלא על קובץ סיפוריו המלא להוצאת ספרים בברצלונה. אבל זה היה באמת תענוג נדיר.

מתוך: אנתולוגית סיפורי הנס כריסטיאן אנדרסן, (הוצאת טימון מאס, ברצלונה 2006)

בדרך-כלל הסופר חי, בועט, לא אוהב שחור ולא אוהב כחול, הילד שלו לא אהב את החתול בצד השמאלי של הדף, ובמפגש המשפחה האחרון, גיסתו העירה שהחולצה של האמא ממש מיושנת.

העורך, בהיותו מקצוען, ממתן לרוב הערות מסוג זה, אך מוסיף אחרות תחתן: הקומפוזיציה לא מאוזנת, המסר לא עובר, האיור מסובך מדי, האיור פשוט מדי ולמה יש פה כפפה אם היא לא מופיעה בסיפור?

בספר "מלאכי השינה", חששו גם הסופרת וגם העורכת מהמסר החברתי שמתואר בכמה מהאיורים (אחד הילדים המתוארים הוא הומלס שישן על ספסל, ובאיור אחר מתואר ילד במיטת בית-חולים). לזכותן יאמר: ברגע שהבינו את חשיבות העניין, הן שיתפו פעולה באופן מלא עם רוח הספר והאיורים מופיעים שם במלוא הדרם.

פעמיים נתקלתי בסופר שסירב לשתף איתי פעולה, בטענה שהאיורים שלי "ערביים מדי" (פעם אחת הסיפור תיאר נערה שחיה בפרס העתיקה ובפעם השניה הסיפור התייחס לילד שפוגש רול – שד בערבית). תחשבו על זה מה שתרצו…

ובסוף צובעים.

איור מתוך "סיפור טעים" מאת אבישג רבינר, הוצאת עם-עובד, 2007

אני צובעת בצבעי עיפרון ואקוורל, או בצבעי עיפרון ומרקרים של פנטון.

הגעתי לטכניקה אחרי מסע ארוך-ארוך בין טכניקות שונות. למעשה, לימדתי קורס טכניקות פעם, במגמת איור בביה"ס שנקר.

אני לא יודעת למה נחתתי על הטכניקה הזאת. אולי כי היא "יבשה" (אני גם אוהבת מאד פסטלים וגירי שמן). אולי כי היא מדוייקת מאד. אולי סתם, כי אני נהנית ממנה הכי הרבה. אחרי הכל – איור הוא אמנות חושנית מאד, והראשון שצריך לבוא על סיפוקו הוא האמן.

חוץ מזה, אין לי הרבה מה להגיד על שלב הצבע. הוא נובע מבפנים, מהבנה פנימית של רוח הספר. אני לא יכולה להסביר למה ספר אחד הוא עז גוונים, ואחר מונוכרומטי. באופן כללי, אני תאורטיקנית די גרועה של איור. עדיף לשאול מומחים מבחוץ.

בשלב הצביעה, ואת זה אני יכולה לספר, מגיע "הריגוש" לשיאו. יש מערכת יחסים אינטימית ביני לבין הדף ואין על זה שום שליטה. לפחות לא לי.

איור מתוך ספר שלא ראה אור

אני זוכרת שקובי פרנקו, המעצב הגאון, ביקש ממני פעם לעבוד בגוונים מתונים שמתאימים זה לזה בצורה יותר מתוחכמת – אבל לא הצלחתי. הספר דרש ממני משהו אחר, והספר (סליחה קובי…) ניצח.

בשלב האחרון, הספר עובר סריקה איכותית, עיצוב, עימוד, והדפסה. אני אמנם נוטלת חלק פעיל בתהליכים החשובים האלה, אבל הם לא מרכזיים לענייננו. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד על זה הוא – אני ממש אלרגית לריח העז של חומרי הדפוס (הסטודנטית היחידה בתולדות בצלאל, שקיבלה פטור מלא משיעורי צילום לאחר התעלפות בחדר החושך. כבוד.)

ואני ממש מחכה שהספר האלקטרוני יתמוך כבר בציורים.

כיצד את רואה את היחסים בין הטקסט לאיור?

לצערי, לא זכיתי לאייר אך ורק טקסטים מעולים. בדרך הארוכה (20 שנה) שעשיתי מאז שיצאתי בשן ועין ממרתפי-העינויים של בצלאל, ועד היום, ומאחר והייתי צריכה לבנות את עצמי כמאיירת פעילה – אמרתי כן לכל טקסט שלא היה עילג.

כתוצאה מכך פיתחתי מיומנות מרשימה במשהו שאני קוראת לו "עקיפת הטקסט". הוספתי את כל מה שנראה לי חסר בטקסט לתוך האיורים. אם הטקסט נראה לי "דידקטי" מדי, הייתי מכניסה לאיור דברים שהם טיפה שובבים. אם הסופר לא הצליח לבצע המראה מלאה על כנפי הדמיון (רבים מהסופרים שאני מכירה מתחילים בנסיקה, מתייצבים עם הכנפיים, מתחילים לעוף ואז… נזכרים בתפקידם החינוכי וצונחים להתרסקות מלאה) – הרי שהייתי לוחצת על דוושת הפנטזיה ביתר כוח באיורים. בסוף התמצבתי בתור "בית חולים לסיפורים". זה אומר שקיבלתי הרבה עבודה. זה גם אומר שאנשים שקנו את הספרים שלי הרגישו טיפה מרומים. למעשה, זו הביקורת השלילית היחידה שקיבלתי אי-פעם מעל דפי העיתונות: “אל תתנו לעצמכם לטעות בגלל איוריה המופלאים של ליאורה גרוסמן, שמסווים את ריחו המבאיש של הסיפור שלפנינו". אני עוד זוכרת את זה היטב.

בסופו של דבר, ואחרי עצה תקיפה שקיבלתי מנורית שילה, שהיתה האחראית על אגף הנוער במוזיאון ישראל, התחלתי לבחור את הטקסטים יותר בקפידה, כך שלא יווצר דיסוננס כזה בין האיור לסיפור בספרים שלי.

עם זאת, התובנה המרכזית שלי לגבי מערכת היחסים הרצויה בין טקסט לאיור היא כזאת: האיור חייב לשרת את הטקסט. אבל (וזה אבל ענק), הוא חייב להעניק לו ערך מוסף כזה, שילד יוכל לשבת מול הספר (שאותו הוא לרוב עוד לא יודע לקרוא) ולספר לעצמו את הסיפור שלו.

במילים אחרות – האיור חייב להיות עשיר מספיק כדי לעמוד על רגליו שלו.

במילים עוד יותר אחרות – את מה שאיוון ביליבין שלף במערכה הראשונה של הראיון הזה, אני שואפת להעביר הלאה באיורים שלי היום.

האם את ניגשת לאיור לילדים באופן שונה מאשר לאיור המיועד לקהל יעד מבוגר?

קשה לי נורא להשוות בין איור לילדים לבין איור למבוגרים, כי אני מגיעה לאיור תמיד מאותו מקום. רק התכנים עשויים להיות שונים.

אם להיות כנה, ועל סמך יצירות בוגרות ונפלאות של סטודנטים שלי לשעבר כמו רוני פחימה, נורית פורת, או מאיה גלפמן, אני חושבת שאני מאיירת די גרועה למבוגרים. להבדיל מחברים רבים שלי למקצוע, דווקא את האיור למבוגרים ראיתי תמיד כמין חובה לא נעימה. עשיתי את זה בעיתונים במשך שנים, אני חושבת שהיו לי רעיונות לא רעים, אבל איכשהו פשוט לא יוצא לי משהו בוגר. אולי זה בגלל שאני אדם די אינפנטיל.

יש לי אוסף ענקי של צעצועים מכאניים, שאני משחקת בהם עם היום. יש לי אוסף יותר ענקי של ספרי ילדים, וספרי פופ-אפ, ואנציקלופדיות נוער עתיקות. יש לי אוסף אפילו עוד יותר ענקי של כרזות ישנות מספרי ילדים ופרסומות למוצרי ילדים.

"מתוך הספר boxes שחיברתי לכבוד תחרות קלאביס בבלגיה"

אני לובשת בגדים עם הדפסים פרחוניים מוגזמים, יש לי אוסף כובעים מצחיקים, שאני חובשת כל יום. כשאני מגיעה לחצר בית-הספר של עלמה, בתי – אני לא מצליחה אף פעם לעמוד בפיתוי, ותמיד נכנסת באמצע למשחק בגומי (אוי, שיחזרו כבר לתחום המקצועי שלי – חמש אבנים), למבוכתה הרבה.

אני יודעת שזו הפרעה נפשית שקרוב לוודאי דורשת טיפול, אבל זה עשוי להיות טיפול שימנע ממני לאייר לילדים, אז אני נמנעת ממנו בינתיים. זה לא אומר, אגב, שאני מתחשבת בדעות הילדים שבחיי בכל הנוגע ליצירה שלי.

אני לא מתייעצת עם ילדים לגבי איורים שאני עובדת עליהם, פשוט משום שהידע החזותי שלהם מוגבל, וחלק מהגדרת תפקידי הוא להעשיר אותו, לבנות אותו ולגרות אותו.

מצד שני, ואני לא יודעת אם זה ככה אצל מאיירים אחרים, אני מרבה להתכתב עם ילדים. כן-כן. יש לי דואר מעריצים קבוע. ילדים גם שולחים לי ציורים שהם צירו בהשראת הציורים שלי, כותבים לי (באמצעות הוריהם) את הספורים שהם המציאו לאיורים שלי, ואפילו מצרפים תמונות שלהם עם ספרים שלי. בסטודיו שלי יש לי "קיר תהילה" משלי, שעליו כל המכתבים והתמונות הממוסגרות שלהם.

קיר התהילה הזה, עליו אני מסתכלת כל יום לפני שאני מתיישבת לשולחן העבודה, עולה בעיני אפילו על עיטור אנדרסן, שקיבלתי ב-2008 עבור "סיפור טעים". נכון – נורא נורא נעים לנסוע לדנמרק, לסעוד על שולחן השגריר, להרצות באקדמיה המקומית ולקבל תעודה מידי המלכה לצלילי מחיאות כפיים – אבל עדיין. כן. אני בוחרת בקיר התהילה.

אני רוצה לסכם בסיפור קטן על איך הפכתי למאיירת.

הייתי בת שלוש. ילדה רצינית, שקטה, מופנמת על-סף-האוטיסטית, תמיד הולכת עם ספר מתחת לזרוע – די ההיפך ממה שאני היום (אח… חשיבותו הפסיכולוגית של משבר ההגירה). יום אחד הגיעה אמא שלי הביתה עם מתנה: ספר חדש. "ריקי-טיקי-טאבי" מאת רודיארד קיפלינג. לא גירסת ולדימיר איליץ' רוסקי לקיפלינג. קיפלינג המקורי. קשה להסביר את ערכה של מציאה כשרה כזו בתקופת השלטון האדום. אפילו בליטא, הליברלית יחסית, היה קשה מאד למצוא דבר כזה.

לא נתתי לאמא לשכב לנוח. עכשיו! זה צריך להיות עכשיו! אז ישבנו לקרוא. אני על הברכיים של אמא שלי, והספר מולי. אמא פתחה את הספר ו… אויה. האיורים היו מכוערים. ממש מכוערים. היפר ריאליסטיים, חומים, עלובים. אני עוד זוכרת. סגרתי את הספר בחבטה ופרצתי בבכי מר. לא היתה שום דרך להרגיע אותי.

או-אז, הגתה אמי היצירתית פטנט נפלא. היא יצאה השוקה (או אולי לצרכנייה האדומה, או איך שלא קראו לזה אז), והביאה מחברת שורות עבה.

מיד ניגשה אמא למשימה, והעתיקה את הסיפור הארוך לצד השמאלי של כפולות הדפים. למחרת, הגישה לי את המחברת והזמינה אותי לעשות את החלק שלי. ניגשתי למלאכה. עד סוף אותו חודש, ישבתי יום יום, וציירתי במיטב היכולת בת השלוש שלי את הצד השני של הספר. שוב התכנסנו על הברכיים של אמא, והפעם היא פתחה את הספר ואני…

מצאתי את המקום שלי בחיים.

ליאורה גרוסמן – נולדה בוילנה, ליטא ועלתה לארץ בגיל חמש. לאחר שסיימה את לימודיה בבצלאל ("מאיירת יחידה בין המון מעצבים גרפיים" כדבריה), החלה לעסוק באיור לעיתונות, בעיקר את טור הבישול של נירה רוסו. איירה עשרות ספרים לילדים ומבוגרים בהוצאות רבות בארץ ובחו"ל. יזמה בשיתוף עם משרד החוץ את פרויקט Israillistrators – תערוכה נודדת של חמישה-עשר מהמאיירים המובילים בארץ, ובעקבות יוזמה זו הוזמנה לייצג את ישראל בירידי ספרות בכל העולם. מלמדת במוסדות מכובדים לאיור ועיצוב, מתגוררת בכרכור בבית שאותו עיצבה בהשראת ביתה של פרידה קאלו, ובאתר שלה ניתן לצפות בתמונות של הבית, לצד תהליך העבודה על הספר "סיפור טעים" ובמכלול עבודתה.

כתיבת תגובה

24 תגובות:

  1. מאת דינה:

    תודה רבה על ראיון מרתק ועל השיתוף בתהליכי העבודה. למדתי ממך הרבה על איור לילדים, נראה לי שהאישיות שלך, כפי שהיא מתבטאת בראיון, קורנת מתוך האיורים הנפלאים.

  2. כרגיל
    אני לא יודעת מה יותר צבעוני, מרתק ונהדר
    אישיותך- או ציורייך..
    :)

  3. מאת גלעד:

    ליאורה היא קוסמת שמצליחה להפיח רוח חיים גם ביבשושי שבטקסטים.
    הצבעוניות בעבודותיה נפלאה, אבל הסקיצה בשחור לבן מעוררת חשק לראות ספר שלם בקו.

  4. מרתק לקרוא! הציורים שלך קסומים.
    אני דווקא חושבת שאת מאיירת מצויינת למבוגרים (ואולי גם אני קצת אינפנטילית?)

  5. מאת עלמה:

    אני מעריצה את איוריה של ליאורה גרוסמן מאז שהיתי קטנה ואני מכירה אותם היטב…
    למה? כי אני הבת שלה. ואני רוצה להגיד שאף על פי שכתוב שהיא לא מתייעצת עם אף אחד לגבי ציוריה –
    היא שואלת אותי הרבה מאד פעמים מה אני חושבת עליהם ואם יש משהו שכדאי לה להוסיף.
    בקיצור… אמא שלי שקרנית, אבל מציירת מדהים!

  6. מאת אינה קצב:

    נהניתי לקרוא את הכתבה, אני מאד אוהבת את הרובריקה הזאת, מפני שאני לומדת ממנה המון,
    ותמיד מסכרן אותי איך עובדים מאיירים אחרים. את ליאורה ראיתי במפגש המאיירים כאשר היא
    סיפרה על בולוניה והתרשמתי ממנה כבן אדם עליז, נחוש, ומקצועי….וגם אשה מקסימה….אבל
    לפני שקראתי את הרעיון עם ליאורה קראתי את התגובה של עלמה ופשוט צחקתי בקול)))
    באמת ילדים ממשיכים אותנו, החוש הומור חוגג במשפחה, באיורים בכל מקום, תודה

  7. מקסים ליאורה ומעניין, ועמוק וחכם. ועלמה שלך – אוח קאקאייה דיבצ'קה!

  8. מאת ליאורה גרוסמן:

    ליבי יקרה!
    בא לך להעביר את השיחה למייל רגיל? אני סקרנית לדעת איך, מה, כמה ולמה. אחרי הכל, בראש שלי את עוד ילדונת-צמונת.
    שני המיילים שלי נמצאים באתר שלי וכתובת האתר שלי נמצאת פה למטה.
    תודה ענקית על דברייך היפים. אגב, עלמה שלי היא חתיכת חוצפנית יפה וקטנה עם פה ענק, אבל מה הפלא? תראי מה זה שואה גנטית…

  9. ליאורה יקרה
    איזה כיף לקרא ובעיקר לראות את מגוון הספרים השונים!
    אני רץ מהר לאתר שלך לראות עוד.
    שאפו
    חנוך (ההוא ממכון אבני בשנת 84)

  10. מאת מיכל פז-קלפ:

    ידידתי היקרה, המוכשרת והמשוגעת,
    קראתי את הראיון המרשים הזה וממש שמעתי את קולך מתנגן בין השורות.
    מקסים, מרשים וכן עד כאב. מהראיונות הנדיבים שקראתי.
    תודה ששיתפת את הקוראים בסודות מחדר המיטות של עולם הספרים. אני בטוחה שהצלחת להפתיע אותם (הצלחת להפתיע אפילו אותי…)

  11. מאת אריאן אבס - הוצאת עגור:

    לליאורה המדהימה והמוכשרת,

    הגעתי במקרה לכתבה עלייך.

    עבדתי ואני עדיין עובדת בהוצאה לאור עם מיטב המאיירים בארץ, כל אחד וסגנונו.

    התפלאתי על השאלה לגבי המקום שיש לעבודה ידנית כמו שלך. אני מקווה שתמיד יהיו מאיירים שיאיירו ביד כי לדעתי אין תחליף למגע הבלתי אמצעי של האמן עם המכחול או צבעי העפרון או הפנדה עם הנייר. איני מאמינה שאפשר בעבודה במחשב להגיע לניואנסים ודקויות והבעות כל כך מעמיקות של רגש.

    ההרגשה שכל המאיירים עברו למחשב מוטעית. גדולי המאיירים של ספרי הילדים, (שלא עוסקים בקומיקס או קריקטורות) עדיין מאיירים "כמו פעם".

    לסיום, אין לי מילים לתאר את עומק הערכתי ואהבתי לאיורייך לעבודותייך ולך, את אמנית במלוא מובן המילה.

    אריאן.

  12. מאת ינץ לוי:

    כתבה כנה, מסקרנת ושימושית לכל יוצר. לשמחתי אני יכול להעיד שהיצירתיות המתוארת בטקסט לעיל מתבטאת גם בעבודה עם ליאורה. וזאת כמובן הזדמנות להודות לאלת המאיירים שזימנה לי לעבוד בימים אלה עם גב' גרוסמן (ויועצת הסתרים שלה עלמה).

  13. מאת סטודנט בבצלאל:

    "מאיירת יחידה בין המון מעצבים גרפיים" ?

    וואו.

  14. מאת ליאורה גרוסמן:

    סטודנט בבצלאל יקר

    כן, כן. אין צורך להיות ציני כל כך. עובדתית זה נכון. בתקופה בה למדתי בבצלאל, היתה רק מגמת תקשורת חזותית.
    את התת-מחלקה לאיור פתחו שנים רבות לאחר מכן ובצדק, אם תשאל אותי.
    במחזור שלי היו המון המון המון מעצבים גרפיים נפלאים והייתי מאיירת (כמעט) יחידה, משום שגם מיכל בוננו הנפלאה היתה בת כיתתי. מיכל, אגב, עבדה שנים גם כמעצבת גרפית. שנה אחרי, למדו המון המון מאיירים (רותו, וירמי פינקוס, ועוד המון מאיירים אחרים) ותמיד נראה לי שלהם הרבה יותר כיף. ככה זה היה.

  15. מאת שירה גפן:

    ליאורה משוגעת אחת, להפך, אני הכי מוחמאת בעולם!, הלוואי שהייתי דמות מצוירת, את מוכנה לצייר לי גם את המסביב שארגיש הומוגנית פעם אחת בחיים?
    אוהבת מעומק ליבי, ומעריכה מאותו המקום,

    שלך,
    בלונה.

  16. מאת אלינור דורי:

    הוי כמה נהדר !
    אני בכלל מסיפור אחר. עברתי במקרה רק כדי לברר כמה עניינים לטובת מחויבות אקדמית, והופ נקלעתי לי לסחרור נפלא ומלא הומור של מאיירת קסומה, בתה השובבה וכותבי תגובות מתוקים כל כך !
    הידד והידד ! אני גם רוצה להצטרף למחול המלים והצבעים העליז הזה ! נעים פה מאד בחברתכם !

    ליאורה, את מיוחדת כל כך…

    כמה כיף לצהול ולהתרגש !
    אלינור

  17. מאת נועה ליברמן:

    ליאורה לא רק מאיירת מדהימה – היא גם מורה מדהימה!
    אז הנה פניה אישית – ליאורה, אני מתגעגעת אליך, תודה שלמדת אותי להפטר מהקונטור השחור וסליחה על הצרות שעשיתי לך :))

  18. בימים בהם עבדתי בסטימצקי בתל אביב, נחשפתי המון לאיורים בספרים, ליאורה הייתה אחת המאיירות ששמתי פעמיי אל יצירותיה. היא מופלאה, מרגשת וכ"כ כ"כ מוכשרת. יחד איתה היו עוד שתיים שראויות לציון : עפרה עמית ובתיה קולטון.

  19. מאת רחל קנופ:

    מדהים מדהים מדהים!!! איורים כאלה מדליקים המראים את הגוונים
    שבאישיותך ליאורה :)) שאפו!!

  20. […] הוגש לנו טשרניחובסקי באיורים נדירים ביופיים של ליאורה גרוסמן, אך הטשרניחובסקית, לדעתי, עוברת מעל ראשי הילדים של […]

  21. מאת אור יהודה:

    שלום ליאורה. הייתי שמחה חקבל את המייל שלך, יש לי בקשה אישית אלייך.
    תודה מראש

  22. […] איירה: ליאורה גרוסמן, כתבה: רונית חכם על האיורים של ליאורה גרוסמן כבר נכתב כאן לא מעט, גם על הטכניקה המשוכללת שלה ועל כך […]

  23. מאת מיכל מישר מרגלית:

    מדהים.
    פשוט מדהים.

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.