18 איור

פרופיל אמנית – רינת הופר

ראיון מילולי וויזואלי על תהליך יצירתה של המאיירת, השפעותיה וטכניקות עבודתה

פברואר 22, 2012  

הפנקס גאה להציג פרופיל אמנית של המאיירת רינת הופר. הופר, ילידת 1966, מאיירת וכותבת את ספריה, שרובם זכו להצלחה רבה, והיא נחשבת לאחת היוצרות הפוריות והאהובות ביותר בישראל. בגיל 16 החלה לפרסם משיריה ואיוריה ב"מעריב לנוער", ובשנת 1990 סיימה בהצטיינות את לימודיה במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל. הופר איירה ספרים של סופרים מהשורה הראשונה, בהם שירה גפן ("פעם הים היה מרק"), נירה הראל ("כזה חבר") ואת המהדורה המיוחדת לשירה של לאה גולדברג, "כובע קסמים". הספר הראשון שכתבה ואיירה, "ציידת הנמשים" (הקיבוץ המאוחד), פורסם בשנת 1995 וזכה בפרס נחום גוטמן לאיור ופרס IBBY. ספרה "חנן הגנן" זיכה אותה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער וציון לשבח בפרס בן יצחק לאיור של מוזיאון ישראל. מספריה: "אילת מטיילת", "מפלצת סגולה", "שירים מקופסאות גפרורים", "אותיות במיץ שטויות", "הצב בצבוץ", "שבלול בצנצנת" ו"הגמד הגבוה/הענק הנמוך", שראה אור החודש. כל הספרים הללו ראו אור בהוצאת זמורה ביתן. בשנת 2010 פרסמה הופר ספר ראשון למבוגרים בשם "טמונות". בפרופיל זה, מספרת הופר על השפעותיה ותהליך עבודתה, בצירוף איורים וסקיצות שטרם פורסמו. רינת הופר היא המאיירת השלוש-עשרה בפרויקט "פרופיל אמן", בו אנו מבקשים להעמיק את ההיכרות עם המאיירים המוכשרים של ספרי הילדים בארץ.

אילו ספרים מאוירים את זוכרת מילדותך?

עטיפת אלפוני באיור ה. הכטקופף

מילדותי אני זוכרת את איוריו של שמוליק כץ בספרי לאה גולדברג וע.הלל, רישומים של צילה בינדר ואריה נבון ואיורים של ה. הכטקופף ב"אלפוני'". אהבתי שירים של יהונתן גפן ("הכוכבים הם הילדים של הירח"), סיפורים מאוירים של עודד בורלא, את "מקס ומוריץ", ושירים של נורית זרחי עם איורים של רות צרפתי ("אלף מרכבות"). אני זוכרת לטובה איורים של אראלה בספר "אמא עשרה" של דבורה עומר, ובספרים של פוצ'ו. קראנו חוברות "פופאי" עם מוסף 'חבריה' בתוכו, והרבה אנציקלופדיות מצוירות ומצולמות כמו "האנושות", סדרת "טיים לייף", "אוצר המדע לבני הנעורים".

בכמה מספרי – כמו "קיפודה עם מזוודה" ו"אותיות במיץ שטויות" – ניסיתי לשחזר את התחושה הזו של ספר עיון לילדים. ספר שפשוט נמצא בבית וילד יכול לעיין בו לבד במשך שעות, גם בלי עזרת מבוגר, וגם בלי "לגמור" את כולו בפעם אחת.

אהבתי במיוחד כרך עבה אחד מתוך אנציקלופדיה בכריכה אדומה בשם "החבר". הכרך הזה הוקדש כולו לשירי ילדים, בתרגום אנדה עמיר. אחרי הרבה שנים, הבת שלי חזרה מהגן בארצות הברית עם דקלומים באנגלית שנשמעו לי מוכרים באופן מוזר. בסוף גיליתי שגם אני פגשתי פעם את Old King Cole ואת Jack and Jill. הם גרו פעם בחולון ודיברו עברית, בתוך כרך אדום וישן של אנציקלופדיה נשכחת.

'ראו המלך השמן' מתוך אנציקלופדיית "החבר", תרגום: אנדה עמיר

מאילו אמנים, זרמים אמנותיים ויצירות מושפעת עבודתך?

יש לי חיבה גדולה ומובנת למאיירים-כותבים באשר הם. בארץ  – נחום גוטמן, אלונה פרנקל, דודו גבע, אבנר כץ, דני קרמן. בעולם – ד"ר סוס, אריך קארל, רוברט מקלוסקי, מוריס סנדק, אנתוני בראון, טוני רוס, סימס טבק, קווין הנקס וקוונטין בלייק. אני אוהבת מאוד את ביאטריקס פוטר האנגלייה. הייתי שמחה לפגוש אותה, אם היא לא היתה מתעקשת להיוולד מאה שנה לפניי.

גברת טיגי ווינקל של ביאטריקס פוטר, 1904

ספר שירים של ר"ל סטיבנסון 1951

אני תמיד שמחה גם לפגוש ספרי ילדים אמריקאיים משנות החמישים והשישים של GOLDEN BOOKS, עם מאיירים כמו מארי בלייר, לאונארד וויסגארד, ואליס ומרטין פרובנסן, שאיירו את אחת ההוצאות של "A Child's Garden of Verses" של רוברט לואיס סטיבנסון, ספר שירי ילדים מופתי. אני חושבת שהספרים האלה מזכירים סגנון איור ועיצוב שנראה בארץ בשנות השישים והשבעים, שנות ילדותי.

בהמשך לשאלה הקודמת, אני מתחברת לכל ספר של  Nursery Rhymes או שירי "אמא אווזה". באוסף השירים הענק הזה מופיעות הדמויות שהזכרתי קודם, ועוד שפע של דמויות אלמותיות, ששיעשעו דורות רבים של ילדים באירופה, אמריקה ומערב גדרה. אני אוהבת לצרוך אותם בכל צורת הגשה –  באוספים קטנים, שמאיירים שונים קיבצו ופירשו (כמו שרלוט ווק או לוסי קזינס), בתרגומים לעברית (של אורי סלע  או צבי אבן פז), ובגרסה המלאה (מילון אוקספורד לשירי ילדות בעריכת איונה ופיטר אופי), שיכולה לשמש גם כמשקולת דפים נאה לחדר העבודה. בכל מקרה, זהו התנ"ך של שירה לילדים. מין תרכיז של מציאות ופנטזיה, אגדה ויום-יום, תמימות ורשע. רק להוסיף מים ולערבב.

איור של שרלוט ווק לשיר שתרגמה אנדה עמיר

איור לאותו השיר מאת לוסי קוזינס

מתי ובאיזה אופן התגבש הסגנון הייחודי לך? היש חשיבות בהיצמדות לסגנון מסוים?

אני עובדת כמאיירת כמעט שלושים שנה. כבר בתיכון עבדתי ב"מעריב לנוער" ואיירתי ספר ראשון. מאז העברתי מאות איורים למערכות עיתונים, הוצאות ספרים ומשרדי פרסום, ועוד כמה אלפי איורים ישירות לפח האשפה הקרוב. מתישהו, התחלתי לשמוע משפטים בנוסח 'ראיתי אתמול איור שלך בידיעות ומיד זיהיתי את הסגנון'. כך הבנתי לראשונה שאולי אין לי פרנסה, אבל בהחלט יש לי סגנון.

מדור ב"מעריב לנוער", מגיל 16

המילה סגנון לא אהובה עלי במיוחד. אני מעדיפה לחשוב שאני בונה שפה, שהיא לא עניין של "סטייל", אלא תוצר של פרשנות חזותית אישית למציאות. מעין שפת-אם צורנית  שהספרים שלי "מדברים" אותה, כמו שהם "מדברים" עברית. גם כשאני משתמשת בטכניקות וסגנונות שונים – בבדים (כמו ב"ארון הבגדים של שירה"), בחומרי מיחזור (כמו ב"שירים מקופסאות גפרורים"), בקולאז', בקו עפרון או טוש, אני חושבת שהעבודות עדיין מדברות אותה שפה, עם אותם מאפיינים: הפשטה של הדמויות, חיסכון בפרטים, השטחה של הרקע והימנעות בוטה מריאליזם. הייתי רוצה לומר שכל זה נובע מתפיסה אומנותית מגובשת, אבל האמת היא שהייתי חולה הרבה בשיעורי איזומטריה.

סקיצה מתוך "חנן הגנן"

האיור הסופי

מתוך "החתולה של אילת"

אני מקווה בכל זאת שהסגנון משרת את התפיסה הכוללת שלי לאיור ספרי ילדים. אני לא עובדת לפי צילומים, ובעצם לא מנסה לחקות את המציאות, אלא ליצור בספר מין מציאות אלטרנטיבית שאני קובעת את החוקיות שלה. פרספקטיבה, נפח, ציפורניים וארכיטקטורה תל-אביבית ממש לא מעניינים אותי. במקומם אני מתמקדת ומתעמקת בפרטים החשובים מבחינתי לסיפור, תוך שימוש בסמלים ובצורות מופשטות להעברת רגשות ורעיונות. ב"החתולה של אילת'" לדוגמא, קווים מדויקים וקשתיים מתארים תנוחות חיבוק, ליטוף וכרבול בצמצום רב שרק מעצים את עומק הרגש בתמונה. בעיקרון אני לא מנסה להראות לילד איך חיבוק נראה, אלא איך חיבוק מרגיש.
אנא פרטי על תהליך עבודתך, משלב קבלת הטקסט ועד התוצאה הסופית.

תהליך העבודה שלי הוא די מוזר. אין לו נקודת התחלה מוגדרת כי אני לא מקבלת טקסט מאף אחד, ואת נקודת הסיום אני קובעת בעצמי כשאני מרגישה שהספר גמור. בשלב הזה הספר עובר לאנשים הטובים בהוצאת כנרת-זמורה ביתן. בינתיים הראש שלי מתחיל כבר לשקוע בספר הבא, וזה כמעט עוזר לי להתמודד עם החרדות המלוות את סיום העבודה.

כל יום אני כותבת ומציירת באובססיביות. ממלאת מחברות בקטעי שירים, שרבוטים, מתכונים לפשטידות והגיגים. בכל רגע נתון יש לי רעיונות לעשרים ספרים שנראים מושלמים, עד לרגע שבו אני ממש צריכה לבצע אותם. בדרך כלל אני פשוט מתמסרת לרעיונות שממשיכים לעניין אותי גם שנים אחרי שצצו במוחי לראשונה. כך קרה גם עם ספרי האחרון "הגמד הגבוה/הענק הנמוך". לפני שש שנים בערך, הגמד הגדול הופיע בספרי "אותיות במיץ שטויות" תחת האות גימל, ומאז לא הפסיק לטרוד את שלוותי. עניין אותי ליצור דמות שעצם קיומה הוא סתירה פנימית, ברמה הערכית וגם ברמה הצורנית.

כמו תמיד, גם כאן התחלתי את העבודה על הספר מרעיון מופשט אחד. בשלב השני אני מעבה את הרעיון ביצירת עולם סיפורי (איפה הדמות חיה, מה הרצונות שלה, איזה מסע היא עוברת), ובו זמנית ביצירת עולם ויזואלי – עיצוב הדמות וסביבתה, ואיך היא מתנועעת בה. השלב הסופי הוא יצירת העלילה, שהיא מבחינתי מעין מעטפת חיצונית, אבל מבחינת הילדים היא דווקא כרטיס כניסה לספר. נראה לי לפעמים שהם "מגלים'"את הספר, אחרי הרבה הקראות, כאילו בסדר הפוך ממני.

למרות סדר השלבים היפה שתארתי כאן, לא מדובר במתכון לפשטידה. שילוב ארבעת הגורמים האלה: הרעיון המופשט, הטקסט, התמונות והעלילה נעשה אצלי באופן בו-זמני ואסוציאטיבי לחלוטין. בדרך כלל אני מציירת דמויות מדמיוני הקודח, מהזיכרון ולא מתמונות. באופן טבעי, אני כותבת על נושאים שקרובים ללבי ולסביבתי וחומרי הרקע תמיד זמינים לי. ב"ארון הבגדים של שירה", חזרתי לשולחן התפירה של סבתי, וב"הצב בצבוץ" חקרתי חרציות ליד המדרכה. למזלי, אני מוקפת בשפע של רעיונות ונושאים לכתיבה: ילדים מצחיקים, שכנים, חתולים, ציפורים, עצים, חרקים, צעצועים וכל האינטראקציות האפשריות ביניהם. אני נהנית לחקור לעומק נושאים יומיומיים מסביבתי הקרובה, ולא נראה לי שאי פעם אתפתה לכתוב סיפור על דייג כרישים הולנדי (למשל).

מתוך "שירים מקופסאות גפרורים"

במובן זה, המקרה של "הגמד והענק" קצת שונה. הספר הוא סוג של אגדה. לצערי, לא פוגשים גמדים ליד המכולת כל יום, ולכן עיצוב הדמויות כאן דרש מאמץ מיוחד. אחרי נסיונות רבים הגעתי למבנה של שני משולשים כמייצגי גמדות וענקות. גוף הגמד הוא משולש שבסיסו רחב, והענק הוא משולש הפוך – עם כתפיים רחבות ומותניים צרים. זה המחיש בצורה הנדסית אחת את הניגודיות המשלימה שביניהם, ונתן לה גם אופי של גבריות מול נשיות – רעיון שהשפיע בהמשך על כתיבת הסיפור עצמו, והוסיף לו משמעות.

סקיצות ל"הגמד הגבוה/הענק הנמוך"

אתגר נוסף היה הגדרת ה'קטן' וה'גדול' בספר. אחרי אלף סקיצות הגעתי למסקנה הפיזיקלית הבלתי נמנעת ש'הכל יחסי'. רציתי להדגיש את הרעיון שאין קטן או גדול מוחלט, אלא שהכל תוצר של יחס הסביבה או דימוי עצמי, והשתמשתי בפורמט הספר עצמו כאמת מידה. מי שראשו מגיע לקצה העמוד הוא גדול, ומי שבתחתית –קטן. הגמד והענק מצויירים בגודל ההולם את הדימוי העצמי שלהם ביחס לסביבתם, ורק כשהם עוזבים את ארצם, הם מתקרבים לגודלם "האמיתי" – שמבחינתי הוא הגודל הממוצע האידיאלי של דמות מצוירת על דף ספר.

סקיצה מתוך הגמד הגבוה/הענק הנמוך

הפרדוקס שנמצא בשתי הדמויות הוביל אותי למחשבה על היפוך הספר עצמו. בחלק מספרי אני אוהבת לבדוק את פורמט הספר על ידי קיפול, גזירה או היפוך של הדפים. "מפלצת סגולה'" לדוגמא הוא סיפור סיבובי, נטול התחלה וסוף. ב"גמד והענק" החלטתי להתמקד בכפולה האמצעית כנקודת מפגש פיזית ורוחנית של שני עולמות. הגמד והענק קמים בבוקר אחד בעמק השווה, ובדיוק כשהם עוברים לעמידה, גם הספר עצמו "נעמד" לגובה, והמפגש המיוחל מתרחש.

עטיפת הספר "הגמד הגבוה/הענק הנמוך"

בעבר איירת מספר ספרים לטקסטים של סופרים אחרים, אך בשנים האחרונות את מאיירת את ספרייך. כיצד חל המהפך הזה, ובאיזה אופן שונה איור ספר שכתבת מטקסט של סופר אחר?

המעבר לאיור ספרים שאני כותבת היה מהלך טבעי ולא מהפך. כיום אני עושה מה שכנראה חלמתי תמיד לעשות, פשוט לקח לי קצת זמן להבין את זה. אחרי שיצא לאור ספרי הראשון "ציידת הנמשים", עברנו להתגורר בארצות הברית למשך שלוש שנים, והניתוק מהארץ הגביר בי את הרצון להיות מין משק אוטארקי. באותה תקופה יצא לאור ספרי השני ("ארון הבגדים של שירה", זב"מ, 1999). כשחזרנו לארץ הייתי כבר אמא לשני ילדים, ולמרות שהמשכתי בעבודות איור שונות, הכתיבה החלה למלא חלק חשוב בחיי. פשוט גיליתי שדי קשה לצייר בצבעי מים תוך כדי נדנוד תינוק ו/או בישול מרק. לעומת זאת, קל מאוד ואפילו הכרחי להמציא סיפורים ולהגות שירים בזמנים שכאלה. יום לפני לידת בתי השלישית, מסרתי להוצאה את  האיורים והטקסט של "אילת מטיילת", שהיה הניסיון הראשון שלי לכתוב סיפור ממש. הצלחת הספר סימנה את תחילתו של עידן חדש עבורי. לאט-לאט התחלתי לוותר על הצעות עבודה שקיבלתי, והתמקדתי אך ורק במלאכות ששימחו את לבי: בישול, ציור, כביסה, גינון וכתיבה. את כולן יכולתי לבצע היטב מבלי לצאת את ביתי כמעט, ועל שתיים מהן אנשים היו מוכנים לשלם לי.

במספר ספרים שכתבת, האיורים מספרים סיפור נפרד מזה של הטקסט. כיצד את תופסת את היחסים בין טקסט לאיור במובן זה, ומהו הערך ביצירה דו-משמעית?

רק בספרי הראשון כתבתי שירים ואז איירתי אותם, כאילו אדם זר כתב אותם. מאוחר יותר הבנתי שאני יכולה לפגוש את עצמי במטבח, ואחרי ישיבת מערכת קצרה לשכנע את עצמי לשנות את החרוז בעמוד 8, כדי שיתאים לצבע השמלה בעמוד 10. מאז אני מגלה עוד ועוד דרכים לתת למילים ולתמונות לדבר ביניהם, כשאני בעמדת המתווך. כיום אני מתקשה מאוד לכתוב טקסטים מבלי לאייר אותם, או לחלופין  – לאייר בהנאה טקסט שלא כתבתי. כאילו הדו-לשוניות הזו, השימוש הסימולטאני במילים ובתמונות, השתלטו על מוחי לחלוטין. בכתיבה שלי יש כבר "חורים" מובנים שמחכים לתמונות, ובציורים שלי יש חללים חסרים שמחכים להסבר מילולי.

מתוך "ציידת הנמשים"

מעבר לכך, ספרי פעוטות הם קצרים מאד, ואני משתדלת לא לומר הכל פעמיים. כשהציור רק מתאר את הכתוב, זה בזבוז משווע של מקום יקר. צורת העבודה שלי היום היא יעילה וחסכונית, ועוזרת  לי לדחוס רעיונות מאד שמנים לספרים מאד דקים. בהנחה האופטימית שהספר יזכה להקראות רבות, אני מעדיפה לשלוח אותו לדרכו עם מטען גדול (אך לא חורג), שיספיק לטיול ארוך עם כמה תחנות ביניים.

סקיצה מתוך "הגמד הגבוה/הענק הנמוך"

ברוב ספריי למעשה, קשה להפריד את המילים מהציורים, ולפעמים הטקסט לכשעצמו לא קריא או אפילו חסר פשר בלי התמונות. ב"מפלצת סגולה", הקשר היחיד בין משפט למשפט הוא הציור, שמשמש מין דבק פלסטי גמיש ביותר. קו הרישום שלי הוא למעשה קו העלילה המרכזי. גם השירים ב"קיפודה עם מזוודה" מאבדים חלק גדול ממשמעותם אם מנתקים אותם מהאיור. כשמשעמם לי אני עורכת לעצמי את 'מבחן מקראות ישראל' שבודק: האם אפשר היה לקחת מה שכתבתי היום ולפרסם אותו באיזו מקראה עם איור של מישהו אחר? אם התשובה היא כן, אני מוחקת הכל מיד.

לאחרונה שמתי לב שאני גם מפעילה על האיורים הגיון תחבירי דקדוקי, ועל הכתיבה – עקרונות של קומפוזיציה צורנית. כשאני מציירת סצינה, כמו ב"הגמד הגבוה והענק הנמוך' לדוגמא, אני חושבת על הסדר שבו ילד יקרא את התמונה. מה יבלוט לעיניו קודם, ואיך להוליך את המבט שלו על פני הצורות כדי שהוא יפרש או יגלה אותן לפי סדר פעולות מסוים. אני משתמשת באמצעים גרפיים כמו מיקום על הדף, צבעוניות, כהות ובהירות כדי ליצור היררכיה של מידע, שתתאים לטקסט שההורה מקריא. בסצינה הספציפית הזו, ההתרחשות הראשונה בטקסט, גילוי היהלום, מופיעה מימין. היא מופרדת על ידי רקע בהיר מההתרחשות השניה, הגעת החיות, בצד שמאל. הנושא המרכזי בכפולה, הטיפה הגדולה, נמצאת במרכז העמוד ומושכת תשומת לב, לאחר שבעמוד הקודם היא הופיעה בפינת הדף.

מתוך "הגמד הגבוה/הענק הנמוך"

בשיר '"ילדה על נדנדה", אפשר לראות איך הטקסט עצמו מכיל ציור. כשכתבתי את השיר, בניתי את הקצב שלו וחילקתי את השורות לפי קומפוזיציה צורנית שדמיינתי בזמן הכתיבה, של ילדה שעולה לעננים, ולקראת סוף השיר יורדת חזרה ארצה. אפשר לומר שאני מנסה לכתוב בציור, ולצייר במילים.

'ילדה על נדנדה' מתוך "קיפודה עם מזוודה"

כשליטה אכזרית בכל אמצעי הייצור (כתיבה, איור, עיצוב והינדוס כללי), אני עסוקה הרבה ב"כוראוגרפיה" של הספר. אני מתכננת את החיתוך של הסיפור לכפולות, את המיקום והשבירה של השורות והאיורים, ובכך מתזמנת את קצב ההקראה, הגילוי וההפתעה שבספר. אני מביימת למעשה את המפגש שייקרה בין ההורה, הילד והספר. מסיבות אלה, אחד הדברים הראשונים שאני עושה כשאני רק מתחילה לחלום על ספר חדש, הוא הכנת דמי קטן מכמה ניירות מקופלים. אני לא יכולה להמשיך לכתוב לפני שאני מרגישה וממששת איך הרעיון יתדפדף לו, בכמה עמודים ובאיזה פורמט הוא מרגיש בבית. לפעמים אני מכינה הרבה דמי'ס כאלה לכל ספר, כל אחד בשלב אבולוציוני יותר מתקדם. הסופי ביותר יוגש להוצאה, בליווי האיורים המקוריים.

ספרייך זוכים להצלחה בקרב הקהל ורבים מהם הפכו לרבי-מכר. כמו-כן, הוכתרת כ"מרים ילן שטקליס החדשה". באיזה אופן ההצלחה שלך כסופרת ומאיירת משפיעה על עבודתך? האם את מרגישה מחויבות לקהל הילדים (ו/או ההורים)?

אתחיל שוב בספרי הראשון, "צידת הנמשים". הוא זכה בכמה פרסים חשובים, בביקורות מהללות ובמעט מאד קוראים. כתוצאה מכך הוא אף פעם לא חי בתודעת הקהל, וגם לא בחשבון הבנק שלי. בשנים האחרונות, לעומת זאת, אני זוכה כמעט מדי יום לדבר על הספרים שלי עם מורות חרדיות מאשדוד, ספרניות חרוצות מירוחם ואמהות שלא פגשתי מעפולה. זו הזכייה והזכות האמיתיים שנפלו בחלקי. אנשים שקונים וקוראים את הספרים שלי נותנים לי את היכולת הנפשית והמעשית להמשיך ליצור בחופש מוחלט, לעבוד רק על מה שמעניין אותי וחשוב לי. אני מנסה להצדיק את האמון שניתן בי על ידי כך שאשאר נאמנה לעצמי.

מתוך "ציידת הנמשים"

אני עובדת בבדידות מזהרת. רוב הזמן אני מתבוססת בספקות, חששות, חידודי עפרונות וערמות כביסה. אני לא "בודקת" את הספרים על ילדים ובעצם מראה אותם למעט מאד אנשים לפני שהם יוצאים לאור. הם עוברים משולחן העבודה שלי לידי אלפי ילדים, עם מעט מאד שלבים באמצע. זה מפחיד מאוד, גם בפעם ה-15. לפעמים אני כמעט מריחה את הזיעה שלי מהספר המודפס, את המקום שבו "יצאתי מהקווים" גם בגרסה התשיעית של עמוד 12, או את הרגע שבו שיניתי את החמציץ של הצב בצבוץ בגלל משהו שהבן שלי אמר. כשילד ממשש את דפי הספר, הוא כמעט נוגע בדפי הציור ובצבעי המים אצלי בחדר העבודה. זה הכי "תוצרת בית" שאפשר, ואני מקווה שאנשים סולחים לי אם הגזמתי עם הצהוב, או שכחתי להוסיף מלח.

עטיפת הספר "הצב בצבוץ"

בקיצור, יצירת ספרים היא עניין אישי ואינטימי מאד עבורי, וההצלחה לא משנה את זה. אני תמיד מתקשה להאמין למה שאומרים או כותבים עלי, כי בדמיוני אני עדיין ילדה קטנה עם תיקיית פוליגל ענקית שתקועה בין המושבים, באוטובוס מחולון לתל-אביב.

דמותה של איילת היא גיבורה של מספר ספרים שכתבת ואיירת, והפכה עם השנים לאחת הדמויות המזוהות ביותר בספרות לפעוטות. מדוע החלטת להמשיך לכתוב אודותיה ומהו הערך לדעתך בחזרה לאותה דמות בספרים שונים?

כשגיבשתי את הספר "מי ראה את איילת?", לא התכוונתי לכתוב על איילת בכלל. הרעיון שבספר, על משחק מחבואים גדול בין שתי דמויות שמזוהות לקורא וגם זו לזו, ליווה אותי שנים. האתגר היה להמציא שתי דמויות בעלות אופי ומאפיינים צורניים מובהקים, שיש בינהן קשר מיוחד. אחת מהן נעלמת, אבל בעצם נשארת בתמונה (תרתי משמע) ומשגעת את הדמות האחרת, לשמחת הקוראים השותפים לתעלול.

דמותה של הילדה אילת

כשפיתחתי את הרעיון התברר לי שאצטרך כמה כפולות רק כדי להציג את הדמויות ולייסד את הקשר ביניהם, עוד לפני שאני מגיעה לדרמה עצמה. חשבתי על דוב וארנב שחולקים בית, ונדרשו לי שלוש כפולות רק כדי לתאר את עוצמת יחסי האהבה-שנאה שלהם, ואת צורות האוזניים והשפם השונות שלהם. נראה לי שהיום הייתי מוצאת לזה פתרון, אבל אז בחרתי במוצא הקל. החלטתי להשתמש בשתי חברות וותיקות שלי ושל הילדים, איילת ואמא שלה. הן היו כבר דמויות מזוהות צורנית, בעלות עבר משותף, וכך יכולתי לפתוח את הספר ב'אמא מחפשת את איילת. מי ראה כאן ילדה מתולתלת'…  במקום ב'היה היה ארנב'…

אחרי שהתרגלתי ואפילו נהניתי מהרעיון של ספר המשך, הרשיתי לעצמי להיסחף הלאה ויצרתי את "החתולה של איילת", שנולד מחרוז אחד ולקח אותי בעט מתפתלת אל חתולה מתעמלת, ומשם היישר לשינה מכורבלת. למרות כל זאת, ובלי להעליב, אני לא בטוחה שארצה לחזור שוב אל איילת בעתיד. יש עוד הרבה דמויות שמחכות במחברות שלי, וגם הן רוצות אהבה.

פורזץ לספרית פז - שנות השבעים

פורזץ ל"אילת מטיילת" - השפעות לא מודעות

מה חשוב לך בכתיבה לילדים – על מה את שמה דגש, האם את חושבת על קהל, היעד ובמה שונה הכתיבה הפרוזאית המחורזת מכתיבת שירים ונונסנס?

לדעתי אין כל הבדל בין הסוגות השונות, ואני בוודאי לא מודעת לכך בזמן הכתיבה. אחת הטעויות הנפוצות שאני מזהה לפעמים בטקסטים שאנשים מראים לי היא מודעות יתר לסגנון הכתיבה. כתיבה לילדים קטנים לא יכולה להיות מאומצת או מושכלת מידי, כי זה לוקח ממנה איזה קסם נון-שלאנטי הכרחי. כך לפחות אני אומרת לעצמי כשאני מרגישה בורה בענייני משקל, חריזה, ספרות קלאסית ואקטואליה עולמית.

השיר "איפה כואב" מתוך "ציידת הנמשים"

נראה לי שאני תמיד כותבת שירה. "אילת מטיילת", "חנן הגנן" ו"מפלצת סגולה" למשל, הם פשוט שירים ארוכים. "קיפודה עם מזוודה" הוא אוסף של שירים קצרים, שהייתי יכולה להפוך לחמישה-עשר ספרים או סיפורים שונים אם זה לא היה פסיכי מידי להוציא חמישה-עשר ספרים בשנה. ה'נונסנס' קיים אולי יותר ב"אותיות במיץ שטויות", אבל הוא חלק חשוב בכל דבר שאני עושה. לא הייתי שורדת את חיי ללא מנה יומית גדושה של המצאתיות מטורפת, הומור משוגע, וסתם השתוללות חסרת גבולות – דברים שילדים מספקים וצורכים בשפע.

בעניין כתיבה לילדים בכלל, לדעתי היא לא שונה מכתיבה למבוגרים. יצירה היא יצירה, וכשהיא במיטבה היא עונה לצרכים של היוצר ולא של הקהל. קשה לדמיין סופר כותב רומן שבמרכזו, נניח, דמות גבר גרוש, רק כי 'חסרים בשוק ספרים על גירושין לבני 45'. כל ספר, גם ספר לבני שנתיים, הוא בעיניי יצירה שיוצאת מלב של אדם אחד ומגיעה ללבו של אדם אחר, קטן ככל שיהיה. הוא לא מוצר צריכה כמו משחק או חטיף חדש שילדים אוהבים. הוא לא נועד לרצות גננות, או הורים ואפילו לא את הילדים עצמם, כי אז הוא הופך לעוד מוצר מסחרי מתחנף ומתיילד, מהסוג שילדים מוצפים בו כל הזמן.

"הקיפודה יוכבדת" מתוך "הכוכבים הם הילדים של הירח" (מאת יהונתן גפן), איור: נורית גפן (דביר)

הקיפודה מ"קיפודה עם מזוודה" - זכרונות ילדות מעורבבים

מהו פרויקט החלומות שלך? 

הייתי רוצה לכתוב יותר ספרי שירים. קצת חבל שרוב ההורים מעדיפים סיפורים קצרים (שמבחינתי הם בעצם שירים ארוכים) שאפשר להקריא בפעם אחת לפני השינה, ומגלים פחות פתיחות לפורמטים אחרים. אבל פרוייקט החלומות האמיתי שלי הוא פשוט להמשיך לעשות מה שאני עושה עכשיו, להשתפר ולאתגר את עצמי כל הזמן.

הייתי רוצה לא לגדול אף פעם, כלומר להמשיך ליצור ספרי-תמונות לגיל הרך באמת ולא לזלוג לכתיבה לילדים גדולים יותר, שהיא פחות מאתגרת מבחינתי, ופחות קרובה אלי. אני חושבת שהזליגה הזאת היא מין פיתוי תמידי ולא מודע לכל כותב לילדים. היא לפעמים נראית, באופן מטעה, כמו התפתחות טבעית (מה, איילת לא גדלה כבר? לא נולד לה אח?). לעתים קרובות, קהל היעד הראשוני הם הילדים של הכותב, והוא נוטה לגדול איתם, ולנטוש את הזירה הצרה (אך עצומה מבחינתי) של בני שנה עד חמש. מעבר לכך, הצורך הבסיסי של סופר ילדים הוא לכתוב אל או על הילד שבתוכו. הילד שהוא היה. וזה תמיד ילד בן שש או שבע. אף אחד לא זוכר את עצמו בגיל שלוש. קשה לשמר את נקודת המבט הקדומה הזאת על העולם, עם כל ההתפעמות והשמחה הראשונית שבה, וקשה עוד יותר לכתוב בכנות מתוך העמדה הזאת.

כשאני משתפת חברים בחומרים שכתבתי, הם תמיד מגיבים יותר בחיוב לטקסטים שפונים לילדים בוגרים. טקסטים שמשופעים ברמיזות פסיכולוגיסטיות, ליריות ואינטלקטואליות תמיד נראים "חכמים" יותר מסתם סיפור על שבלול. אבל זהו בעיניי האתגר האמיתי – לספר בפשטות סיפור על אהבה, נתינה, אובדן או בדידות מבלי להיעזר במושגים מופשטים, בדימויים ליריים ובמטפורות. לנסות לספר את הכול מגובה מחוש של חילזון.

מתוך "שבלול בצנצנת"

כתיבת תגובה

18 תגובות:

  1. מאת יעל קשלס:

    תודה על ראיון – דיאלוג מרתק ומעורר השראה של יוצרת מהאהובות עלי ועל ילדי!

  2. מאת עינת:

    נהדר, תודה!

  3. מאת דינה:

    תודה לרינת הופר. ספריה גרמו וגורמים הנאה רבה לילדים במשפחתנו. בימים האחרונים הייתה חגיגה סביב "הגמד הגדול והענק הקטן". הרעיון נפלא והביצוע לא פחות.

  4. מאת מנחם:

    תודה רבה רבה!
    ראיון מרתק ובאמת מעורר השראה ורצונות מוזנחים של יצירה אישית וכנה

  5. מאת איה:

    ראיון מקסים. אמיתי וכנה. מאוד הזדהתי עם ענייני הכביסה…. תודה.

  6. מאת אורנה:

    אני מטורפת על העבודות שלה הן מקסימות ומרגשות….. הבת שלי בת שנתיים מאוהבת בספר שבלול בצנצנת (ובעיקר בכלב נוח)

    מעניין אותי לדעת אם היא משתמשת בעפרונות מים או שזה פשוט צבעי מים….. כי הצבעים פשוט מטריפים והעושר שלהם נהדר

  7. […] אורנה על "פרופיל אמנית – רינת הופר":אני מטורפת על העבודות שלה הן מקסימות ומרגשות…….. […]

  8. מאת איריס:

    הוקסמתי מהכנות והפתיחות שדרכן פורשת האמנית את עולמה.
    תודה גם על האיזכורים לספרי הילדות: המקראה, הפורזץ של ספריית "פז" וביאטריקס פוטר (את פיטר הארנב פגשתי דרך ילדיי).

  9. […] קסמים" / לאה גולדברג איורים: רינת הופר הוצאת הקיבוץ המאוחד , […]

  10. […] כעשור ראה אור ספרה של רינת הופר "אילת מטיילת" (הוצאת כנרת זמורה ביתן), ספר פעוטות […]

  11. […] הראשון לילדים בשנת 1993. "פעם הים היה מרק" (איורים: רינת הופר, הוצאת כנרת זב"מ) הוא אסופת שירים שכתבה עבור ערוץ […]

  12. […] לבחון את ההתמודדות הראשונה של הכותבת-מאיירת המצליחה רינת הופר – שיצירותיה הן שם דבר עבור כמעט כל ילד ישראלי, עד כדי […]

  13. […] בפרופיל אמנית על רינת הופר  באתר המופלא הפנקס, רינת הופר שכתבה ואיירה, מסבירה כי […]

  14. […] יואלי, גור אילני, זוהר טשרטוק, שהם סמיט, רונית רוקאס, רינת הופר, ענבל מלכה, יונתן יבין, נוגה אלבלך, לי עברון ועקנין, שיק […]

  15. […] הראשון לילדים בשנת 1993. "פעם הים היה מרק" (איורים: רינת הופר, הוצאת כנרת זב"מ) הוא אסופת שירים שכתבה עבור ערוץ […]

  16. […] הומור רב שנוכח בטקסטים של רינת הופר, יש בהם המון רגישות וחכמה. השוֹנוּת של עמלי מוצגת […]

  17. מאת לי מרגלית:

    הממממ… "לנסות לספר את הכול מגובה מחוש של חילזון."… מרתק…

  18. מאת לי מרגלית:

    ואגב, עכשיו (כבר בגיל 8 וחצי) אני עובד על טקסט בשם "המצאות משוגעות" בהשראת "קיפודה עם מזוודה"!
    הנה הוא:
    "קיפודים
    עם שיפודים
    שמים עליהם
    דברים.
    איזה מין דברים?
    דברים עם גרעינים.

    דובון
    עם סבון
    מסבן בובה בן-
    בובון.
    למה, למה?
    הם נפלו לירקון.

    ארנב
    בלי זנב
    מסובב על
    הזנב.
    של מי, של מי?
    כמובן של הצב.

    צנונית
    מצוננית
    שתתה מרק
    בונבונית.
    באיזה טעם?
    טעם של עוגונית.

    ציפור
    כחול מקור
    ניגן לו
    בכינור.
    למי, למי?
    כמובן לחמור.

    ארנב
    בלי זנב
    מסובב על
    הזנב.
    של מי, של מי?
    כמובן של הצב."

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.