במה ומסך

צחוקים בשטעייטעל / אביבית משמרי

רשימת ביקורת על תכנית הטלוויזיה "חלם בהלם"

מאי 6, 2015  

זה מתחיל כמו תוכנית לגיל הרך: כל פרק של "חלם בהלם" נפתח בדיאלוג של שתי בובות בד, רונה וגיא, בתוך חדר ילדים מעוצב וסופר-צבעוני. הבובות הן רק דמויות רצף – הדיאלוג ביניהן, יומיומי וטריוויאלי, בא להציג את עלילות הרשל'ה בעיירה חלם (במקור הדמות והמקום הללו לא מחוברים זה לזה, שכן  הרשל'ה הוא, כידוע, מאוסטרופול).

למרות הרושם הוויזואלי התינוקי, ילדיי צפו בתוכנית בלי בעיות. נראה שהטקסט הציני והמושחז שבפי הבובות מספיק כדי להשאיר מול המסך את הצופים בגיל הנכון. אבל אני המשכתי לתהות אם נוכחותן של הבובות עלולה לדחות ילדים גדולים יותר שהם קהלם של הסיפורים. מדוע הן שם? אולי היוצרים חששו שהסיפורים לא יעמדו בזכות עצמם או ייראו לא-מושכים.

תיווך מסוים נדרש ללא ספק: כילדים קראנו את "ספר הבדיחה והחידוד" של דרויאנוב, שהיום אף ילד לא יביט בו בגלל השפה והעיצוב המיושנים. ישנם כמה עיבודים עכשוויים למעשיות היהודיות הללו, למשל ספרים של שלמה אבס ושל דני קרמן, אבל אלה בדרך כלל נדחקים למדפים שכוחי אל בספריות. "חלם בהלם" מנסה לעשות מה שעשתה לפני שלושים שנה "שניים אוחזין" שהציגה סוגיות תלמודיות: לשווק לילדים חילוניים חומר שאחרת לא ייתקלו בו כמעט לעולם בחיים האמתיים, גם אם הוריהם מתעניינים בארון הספרים היהודי.

למרות התלבושות, גווני הספיה ומוזיקת הכלייזמר (שהולחנה במיוחד), הסדרה עוקפת את ההקשר ההיסטורי, ומציגה את מעשיות  הרשל'ה כאוסף של סיפורים מצחיקים ותו לא. כך נפתח אחד הסיפורים: " הרשל'ה היה ילד עני והאוכל בביתו היה מועט. עשירי העיירה אירחו אותו מדי פעם בבתיהם". אף מילה על המוסד החברתי של תלמידי ישיבה עניים ורחוקים מביתם שהיו סמוכים על שולחן אחרים, או על המצווה של אירוח תלמידי חכמים שהגבירים התהדרו בה ולעתים ניסו להשתמט ממנה. ואף מילה, כמובן, גם לגבי הידיעה ש"חלם" מתארת עולם שנכרת בצורה מחרידה. הסאב-טקסט הזה, כמו בכל בדיחה יהודית, מצוי מתחת לפני השטח ואין לו זכר בטקסט הגלוי.

איפה בעצם גר  הרשל'ה? מתי התרחשו כל הסיפורים הללו? שאלתי שלושה ילדים-צופים איפה ומתי הסדרה מתרחשת, והם מלמלו משהו על "בעולם של פעם". כלומר, ברור שהמקום והזמן אחרים, אבל אין שיוך ספציפי.

חלם בהלם

בתוכנית עצמה כמובן אין מקום לדיון בשאלת גורלם של יהודי מזרח אירופה. ומן הסתם גם לא חיוני להכיר את כל הרקע כדי ליהנות: מטרתה של סדרה כזו היא בעיקר לעשות היכרות ראשונית, כדי שמעתה השם "חלם" או "העיירה" יעלה חיוך וימשוך לדעת עוד.

כדי לעשות זאת, "חלם בהלם" חייבת להצחיק – אלא שהפואנטות של בדיחות יהודיות הן לא בדיוק חומר שגורם להישכב על הרצפה מצחוק. זה הומור יהודי מריר-מתוק, של חוסר ברירה, של נקמת החלשים, של אירוניה שמושא הבדיחה מבין רק כשמאוחר מדי. האם אפשר להעביר חוכמעס כאלה בתוכנית טלוויזיה חילונית ב-2015 ולצאת מגניבים? "חלם" עושה את זה לא רע.

כיוון שלפעמים הבדיחה נמתחת על פני דקות ארוכות, והטקסט מנסה לשמור על מליציות מסוימת,  כוחה של הסדרה צריך להיות בהגשה הקומית: במשחק, בסלפסטיק, בהומור פיזי. הודות לבחירה בבדרנים (סטאנדאפיסטים) ולא בשחקנים, זה עובד, והרושם צעיר ומשעשע. השחקנים הגברים משחקים גם את הדמויות הנשיות הראשיות, בדראג פרוע של זקן ושמלה. יש לא מעט שפיכות מים, מרדפים סביב השולחן, וקריאת ההתגרות החוזרת של  הרשל'ה בסוף כל תעלול: אהההה! הפכה למושא לחיקוי אצל הילדים. אני מניחה שבשביל אריאל ויסמן המצחיק זו הזדמנות מצוינת להשתפשף במשחק, ולגבי ניב מג'ר המשחק את  הרשל'ה, כאן מסתבר שכשהחומר שלו עובד הוא באמת חמוד.

הבדיחות במערכונים מודדות לא פעם את המתרחש במעשייה בכלים של ימינו. למשל: "ודאי שמעת על כך ברדיו" – "עוד לא המציאו את הרדיו". פעם נזרקה גם התייחסות נחמדה ל"מכולת של דרויאנוב". כל זה פועל היטב כחלק מההומור ונתפס בהקשר, כקריצה נחמדה.

אבל בשיחת הבובות המובאת בין הסיפורים, האנכרוניזם הזה מוגזם ולעתים מגוחך או מקומם. "למה להרעיל עכברים אם אפשר להשתמש בהדברה ביולוגית?" שואלת הבובה של רונה, בשבתה כילדה שבעה עם הידע האקולוגי של המאה העשרים ואחת. גם אם רצו להבהיר לילדים שלא מומלץ להרעיל עכברים, היוצרים ודאי יודעים שבעולם של חלם חיו בדלות ופעלו במסגרת הידע המדעי של אז, ואי אפשר לשפוט אותם בכלים של היום. אבל אולי זו רק אני, כי בני הגדול אמר שהיה לו מובן לגמרי לגבי הבובות ש"הוא טמבל והיא חושבת רק על עצמה", כלומר האנכרוניזם הוא חלק מההגחכה שלהן.

תחכום ויזואלי גדול אין ב"חלם" – מדובר בתיאטרון מצולם המתרחש בין קירות מאוירים ומרוהט באופן סמלי בלבד. כיוון שתפאורת הבובות נראית מושקעת מאוד, ייתכן שהדלות במערכונים עצמם אינה מכורח תקציבי אלא מבחירה. בעיני, יש תבונה בבחירה לא לשחזר בית של גביר או פונדק של ממש. היא נותנת קפיצה אל מחוץ למציאות ורומזת שכל זה "היה או לא היה", "קרה אך כבר איננו". אבל נכון שאפילו מחזור של התפאורה מ"שכונת חיים" היה נותן רושם של ערכי הפקה עשירים יותר.

 

 אביבית משמרי – ילידת 1968, כותבת, עורכת ואמא לשניים. בעלת תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה מאוניברסיטת תל אביב. ספרה "הזקן השתגע" יצא ב-2013 בהוצאת "חרגול מודן" וזכה בפרס רמת גן לספר ביכורים. ספרה "הנפש קמה באמצע הלילה" יצא ב-2015. בעלת הבלוג "כותבת מוחקת".

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.