ספרות

צל ועצם / לי ברדוגו

פתיחת ספרה של לי ברדוגו, "צל ועצם"

פברואר 5, 2014  

מאומה לא הכין את אַלינה לקראת היום הגורלי שבו נשלחה לחצות את קפֶל הצל – מדבר חשוך שורץ מפלצות מעופפות אוכלות אדם. אבל כשהשיירה שלה מותקפת וחברה הטוב מאל נפצע אנושות, פורץ מתוכה לפתע כוח כביר שישנה לא רק את עולמה אלא את גורל הממלכה כולה. אלינה נעקרת מכל מה שהכירה ונלקחת לחצר המלכות לעבור הכשרה כבת גרישה, אליטה בעלת כוחות קסם שבראשה עומד האופל המסתורי. הוא מאמין שבעזרת כוחה יוצא הדופן של אלינה הם יוכלו סופסוף להרוס את קפל הצל. כעת צריכה אלינה למצוא דרך לשלוט בכישרונה הפראי ולהשתלב בחייה החדשים בלי מאל לצדה. אבל בעולם המפואר הזה שום דבר אינו כפי שהוא נראה. כשהאיום על הממלכה מתעצם ומשיכתה המסוכנת אל האופל מתגברת, תגלה אלינה סוד שיקרע את לבה – ואת ארצה – לשניים.

לי ברדוגו נולדה בירושלים, גדלה בלוס אנג'לס ולמדה באוניברסיטת ייל. היא חיה בהוליווד, מאפרת אמנותית ושרה בלהקת הרוק "Captian Automatic". "צל ועצם" הא הספר ראשון בטרילוגיית הגרישה, והעולם שבראה מתואר לפרטי פרטים באתר ובבלוג שלה.

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

 

"צל ועצם" (מאנגלית: נועה שביט)

לפני

 

המשרתים כינו אותם מָלֶנצ'קי, רוחות רפאים קטנות, משום שהיו הקטנים והצעירים ביותר, ומשום שרדפו את בית הדוכס כמו שדונים מצחקקים, מתרוצצים בין חדרים, מתחבאים בארונות כדי לצותת ומתגנבים למטבח לגנוב את אחרוני אפרסקי הקיץ.

הילד והילדה הגיעו בהפרש של כמה שבועות, עוד שני יתומים ממלחמות הגבול, פליטים מרובבי פנים שנקטפו מחורבות ערים רחוקות והובאו לאחוזת הדוכס כדי ללמוד קרוא וכתוב ולרכוש מקצוע. הילד היה נמוך ומוצק, ביישן אך חייכני תמיד. הילדה הייתה שונה, וידעה זאת.

כשהסתתרה בארון המטבח, מקשיבה למבוגרים מרכלים, שמעה את מנהלת משק הבית של הדוכס, אנה קוּיָה, אומרת, "כזאת מכוערת קטנה. ילד לא צריך להיראות ככה. חיוורת וחמוצה כמו כוס חלב מקולקל."

"וכל-כך רזה!" השיבה הטבחית. "אף פעם לא גומרת מהצלחת."

הילד, כורע לצדה, פנה אליה ולחש, "למה באמת את לא אוכלת?"

"כי לכל מה שהיא מבשלת יש טעם של בוץ."

"לדעתי הטעם בסדר."

"אתה אוכל הכול."

הם שבו לצותת מבעד לחרך שבין דלתות הארון.

רגע אחר כך לחש הילד, "אני לא חושב שאת מכוערת."

"שששש!" היסתה אותו הילדה. אך בחשכת הארון התגנב חיוך לשפתיה.

בקיץ נאלצו לבצע מטלות במשך שעות ארוכות ואז ללמוד שעות ארוכות עוד יותר בכיתות מחניקות. כשהחום היה בשיאו היו בורחים ליערות לחפש קִני ציפורים או לשחות בפלג הבוצי הקטן, או משתרעים באחו שלהם, צופים בשמש נודדת בעצלתיים מעל ראשיהם ומתלבטים היכן יבנו את משק החלב שלהם והאם יהיו להם שתי פרות לבנות או שלוש. בחורף היה הדוכס עובר לביתו בעיר אוֹס-אַלְטָה, וכשהימים החלו מתקררים ומתקצרים החלו המורים להתרשל בעבודתם, מבכרים לשבת מול האח ולשחק קלפים או לשתות קְבַס. הילדים הבוגרים, משועממים וכלואים בבית, נטו להרביץ יותר, והילד והילדה הסתתרו בחדרי האחוזה שלא היו בשימוש, מעלים מחזות מול קהל של עכברים ומנסים להתחמם.

ביום שבו הגיעו בוחני הגְרישָׁה ישבו הילד והילדה במושב החלון בחדר שינה מאובק בקומה עליונה, בתקווה להציץ במרכבת הדואר, אך במקום זאת ראו מזחלת, טרוֹיקָה רתומה לשלושה סוסים שחורים, חולפת על פני שערי האבן הלבנים של האחוזה. הם צפו בה מפלחת בדממה את השלג עד לדלת הכניסה של הדוכס.

שלוש דמויות הגיחו, עטויות כובעי פרווה אלגנטיים וקֶפְטוֹת צמר כבדות: אחת בארגמן, אחת בכחול כהה ואחת בסגול עז.

"גְרישָׁה!" לחשה הילדה.

"מהר!" אמר הילד.

הם מיהרו לחלוץ נעליים ורצו בדממה במסדרון, חומקים דרך חדר המוזיקה הריק ומזנקים מאחורי עמוד ביציע הצופה אל הטרקלין שבו אהבה אנה קוּיָה לקבל אורחים.

אנה קוּיָה כבר הייתה שם, ציפורית למראה בשמלתה השחורה, מוזגת תה מהסמובר, צרור המפתחות הגדול שלה מצלצל ממפרק ידה.

"אז יש רק שניים השנה?" נשמע קול נשי נמוך.

הם הציצו מבין סורגי מעקה המרפסת אל החדר מתחת. שניים מהגְרישָׁה ישבו ליד האח: גבר נאה לבוש כחול ואישה בגלימה אדומה שהקרינה התנשאות ועידון. השלישי, צעיר בלונדיני, הסתובב בחדר אנה ואנה, מותח את רגליו.

"כן," אמרה אנה קוּיָה. "ילד וילדה, הצעירים ביותר בהפרש ניכר. בני שמונה בערך, אנחנו חושבים."

"אתם חושבים?" שאל האיש בכחול.

"כשההורים מתים…"

"אנחנו מבינים," אמרה האישה. "אנחנו כמובן מעריצים גדולים של המוסד שלכם. הלוואי שאצילים נוספים היו מגלים עניין בפשוטי העם."

"הדוכס שלנו אדם דגול," אמרה אנה קוּיָה.

למעלה במרפסת הנהנו הילד והילדה זה אל זה בכובד ראש. מטיבם, הדוכס קֶרַמסוֹב, היה גיבור מלחמה מהולל וידיד העם. אחרי שחזר מהחזית הפך את אחוזתו לבית יתומים ומעון לאלמנות מלחמה. הורו להם להזכיר אותו בתפילותיהם מדי לילה.

"ואיך הם, הילדים האלה?" שאלה האישה.

"הילדה מוכשרת מעט בציור. הילד מרגיש בנוח בעיקר באחו וביער."

"אבל איך הם?" חזרה האישה ושאלה.

אנה קוּיָה חשקה את שפתיה הכמושות. "איך הם? הם לא ממושמעים, חצופים, וקשורים הרבה יותר מדי אחד לשני. הם – "

"הם מקשיבים לכל מילה שאנחנו אומרים," אמר הצעיר בסגול.

הילד והילדה קפצו במקומם בהפתעה. הוא הביט היישר אל מקום המסתור שלהם. הם התכווצו מאחורי העמוד, אבל היה מאוחר מדי.

קולה של אנה קוּיָה השתלח כצליפת שוט. "אַלינָה סְטָרְקוֹב! מַאלְיֶין אורֶטְסֶב! רדו לכאן מיד!"

אלינה ומאל דשדשו באי-רצון במורד גרם המדרגות הלולייני שבקצה היציע. כשהגיעו למטה קמה האישה באדום מכיסאה וסימנה להם להתקרב.

"אתם יודעים מי אנחנו?" שאלה האישה. שערה היה אפור כפלדה ופניה חרושי קמטים, אך יפהפיים.

"אתם מכשפים!" פלט מאל.

"מכשפים?" נחרה האישה בבוז והסתובבה אל אנה קוּיָה. "זה מה שאתם מלמדים כאן בבית הספר? אמונות טפלות ושקרים?"

אנה קוּיָה הסמיקה במבוכה. האישה באדום פנתה חזרה אל מאל ואלינה, עיניה הכהות רושפות. "אנחנו לא מכשפים. אנחנו אשפי המדע הקטן. אנחנו שומרים על ביטחון המדינה והממלכה שלנו."

"כפי שעושה הארמיה הראשונה," הטעימה אנה קוּיָה בשקט אך ברוב כוונה.

האישה באדום נדרכה, אך אחרי רגע הודתה. "כפי שעושה צבא המלך."

הצעיר בסגול חייך וכרע ברך מול הילדים, אומר בקול רך, "כשהעלים מחליפים את צבעם, אתם מכנים זאת קסם? וכשאתם נחתכים ביד והפצע מחלים? וכשאתם שופתים מים על התנור והם רותחים, זה גם קסם?"

מאל נענע בראשו, פוער עיניו לרווחה.

אבל אלינה הזעיפה פנים ואמרה, "כל אחד יכול להרתיח מים."

אנה קוּיָה נאנחה בייאוש, אך האישה באדום צחקה.

"את בהחלט צודקת. כל אחד יכול להרתיח מים. אבל לא כל אחד יכול לשלוט במדע הקטן. לכן באנו לבחון אתכם." היא פנתה אל אנה קוּיָה. "הניחי לנו עכשיו."

"רגע!" קרא מאל. "מה קורה אם אנחנו גְרישָׁה? מה יקרה לנו?"

האישה באדום הרכינה מבט אליהם. "אם במקרה אחד מכם גְרישָׁה, אז אותו ילד בר מזל ילך לבית ספר מיוחד שבו לומדים הגְרישָׁה להשתמש בכישוריהם."

"הוא יזכה לבגדים משובחים, מזון מעולה וכל אשר יחפוץ לבו," אמר האיש בסגול. "מוצא חן בעיניכם?"

"זאת הדרך הטובה ביותר לשרת את מלככם," אמרה אנה קוּיָה, משתהה עדיין במפתן הדלת.

"אמת ויציב," אמרה האישה באדום, מרוצה ומתרצה להשלים.

הילד והילדה הביטו זה בזה, ומאחר שהמבוגרים לא שמו לב, הם לא ראו שהילדה שולחת יד לתפוס בידו של הילד או את המבט שחלף ביניהם. הדוכס היה מזהה את המבט הזה. הוא בילה שנים ארוכות בגבולות הצפון השסועים, שם נתונים הכפרים תחת מצור מתמיד והאיכרים נלחמים בקרבות במעט סיוע מהמלך או ממישהו אחר. הוא ראה נשים, יחפות וגאות בפתחי בתיהן, ניצבות באומץ מול שורת חניתות. הוא ידע כיצד נראה גבר המגן על ביתו כשרק אבן בידו.

 1

 

עמדתי בשולי הדרך ההומה, משקיפה מטה אל השדות המשתפלים והחוות הנטושות של עמק טוּלָה, והבטתי לראשונה אל קֵפֶל הצֵל. הגדוד שלי נמצא במרחק של שבועיים צעידה ממחנה הצבא בפּוֹליזְנָיָה ושמש סתווית חיממה את השמים, אך אני נרעדתי תחת מעילי כשבחנתי את האובך שהעיב על האופק כלכלוך.

חייל כבד גוף התנגש בי מאחור. מעדתי וכמעט נפלתי קדימה היישר לשביל הבוצי.

"היי!" צעק החייל. "תיזהרי!"

"אולי תיזהר אתה עם הרגליים השמנות שלך?" התפרצתי, מרוצה מההבעה המופתעת שעלתה על פרצופו הרחב. אנשים, ובמיוחד גברים חסונים שמחזיקים רובים גדולים, לא מצפים להתחצפות מיצורים פצפונים כמוני. הם תמיד נראים מופתעים כשזה מגיע.

החייל התגבר מהר על ההפתעה ונעץ בי מבט זועם, מסדר את התרמיל על גבו, ואז נבלע בשיירת הסוסים, אנשים, עגלות וכרכרות שזרמה מראש הגבעה אל העמק שמתחת.

החשתי צעדיי, מנסה להציץ מעל ההמונים. איבדתי את הדגל הצהוב של עגלת המודדים לפני שעות, וידעתי שאני בפיגור גדול.

תוך כדי הליכה קלטתי את ריחותיו הירוקים-זהובים של היער הסתווי, ואת הרוח הנעימה על גבי. היינו בוֵויי, הדרך הרחבה שהובילה בעבר מאוֹס-אַלְטָה עד ערי הנמל העשירות שלחופה המערבי של רַבְקָה, אבל זה היה לפני קפל הצל.

מישהו בקהל זימר בקול. שר? מי האידיוט ששר בדרכו לקפל? הצצתי שוב בלכלוך שבאופק, מתאמצת להחניק צמרמורת שעברה בי. ראיתי את קפל הצל במפות רבות, שסע שחור שביתר את רַבְקָה וניתק אותה מקו החוף היחיד שלה. לפעמים הוא הוצג ככתם, לפעמים כענן חסר צורה. והיו גם מפות שהציגו את קפל הצל כאגם ארוך וצר וכינו אותו בשם אחר, "נְשִייָם", שם שנועד להרגיע חיילים וסוחרים ולעודד חצייה.

נחרתי בבוז. זה עובד אולי על כל מיני סוחרים שמנים, אבל אותי זה לא מנחם בכלל.

התעלמתי מהאובך מבשר הרע במרחק והשפלתי מבט אל החוות ההרוסות של טולה. העמק היה פעם ביתן של כמה מאחוזות רַבְקָה העשירות ביותר. יום אחד גידלו בו איכרים יבולים וכבשים רעו בשדות ירוקים, ולמחרת היום הופיע שסע שחור בנוף, ואלומה אפלה, כמעט בלתי חדירה, שהלכה וצמחה עם כל שנה חולפת והטילה את אימתה. לאן נעלמו האיכרים, העדרים, היבולים, הבתים והמשפחות, זאת לא ידע איש.

מספיק, פקדתי על עצמי בתקיפות. את רק מחמירה את המצב. אנשים חוצים את הקפל שנים… בדרך כלל באבדות כבדות, אבל בכל זאת. נשמתי עמוק בניסיון להירגע.

"לא להתעלף באמצע הדרך," אמר קול קרוב לאוזני וזרוע כבדה נחתה על כתפיי וחיבקה אותי. נשאתי מבט וראיתי את פניו המוכרים של מאל, עיניו הכחולות מחייכות כשהחל לצעוד לצדי. "קדימה," אמר, "רגל אחרי רגל. את יודעת איך זה הולך."

"אתה מפריע לי בתוכנית."

"באמת?"

"כן. להתעלף, להירמס, ולהיפצע חמורות בכל הגוף."

"נשמע תוכנית מעולה."

"אהה, אבל אם אפצע אנושות, לא אוכל לחצות את הקפל."

מאל הנהן לאִטו. "אני מבין. אני יכול לדחוף אותך מתחת לעגלה אם זה יעזור."

"אני אחשוב על זה," רטנתי, אבל מצב רוחי השתפר בכל זאת. למרות כל מאמציי הייתה למאל השפעה כזאת עליי. ולא הייתי היחידה. בחורה בלונדינית יפה חלפה על פנינו ונופפה, שולחת במאל מבט פלרטטני מעל כתפה.

"היי רוּבִּי," קרא. "נתראה אחר כך?"

רוּבִּי צחקקה ורצה אל הקהל. מאל חייך מאוזן לאוזן עד שקלט את עיניי מתגלגלות.

"מה? חשבתי שאת מחבבת את רוּבִּי."

"האמת שאין לנו כל-כך על מה לדבר," אמרתי ביובש. למעשה חיבבתי את רוּבִּי – בהתחלה. כשמאל ואני עזבנו את בית היתומים בקֶרַמְזִין כדי לעבור הכשרה צבאית בפּוֹליזְנָיָה, חששתי לקראת המפגש עם אנשים חדשים, אבל הרבה ילדות שמחו להתיידד איתי, ורוּבִּי נראתה נלהבת במיוחד. החברויות האלה החזיקו מעמד עד שהבנתי שהן התעניינו בי רק בגלל קרבתי למאל.

עכשיו ראיתי אותו מותח את זרועותיו לכל עבר ונושא פנים אל שמי הסתיו, נראה שבע רצון בתכלית. אפילו צעדיו, הבחנתי בזעזוע, נראו עליזים וקופצניים מעט.

"מה הבעיה שלך?" לחשתי בזעם.

"כלום," אמר, מופתע. "אני מרגיש מצוין."

"אבל איך אתה יכול להיות כזה… עליז?"

"עליז? מעודי לא הייתי עליז, ואני מקווה שגם לא אהיה."

"טוב, אז מה הקטע הזה?" שאלתי, מנענעת בידי לעברו. "נראה כאילו אתה בדרך לאכול ארוחה מצוינת ולא לקראת מוות אפשרי ושיסוע לגזרים."

מאל צחק. "את דואגת יותר מדי. המלך שלח חבורת גְרישָׁה פירומנים לשמור על הדוברות, ואפילו כמה מהקורעי-לב המפחידים האלה. יש לנו רובים," הוא טפח על הרובה שעל גבו. "אנחנו נהיה בסדר."

"רובה לא יעזור לך הרבה במקרה של מתקפה קשה."

מאל שלח בי מבט נבוך. "מה עובר עלייך בזמן האחרון? את עצבנית עוד יותר מהרגיל. ואת נראית נורא."

"תודה," עיקמתי פנים. "אני לא ישֵנה טוב."

"מה עוד חדש?"

הוא צדק, כמובן. אף פעם לא ישנתי טוב, אבל בימים האחרונים המצב הידרדר במיוחד. הקדושים יודעים שלא חסרו לי סיבות טובות לחשוש מחציית הקפל, סיבות המשותפות לכל חברי הגדוד שלנו שמזלם איתרע להיבחר למשימה, אבל היה עוד משהו, אי-נוחות עמוקה יותר שלא ידעתי בדיוק להגדירה.

הצצתי במאל. פעם הייתי מספרת לו הכול. "פשוט יש לי… מין הרגשה מוזרה."

"תפסיקי לדאוג כל-כך הרבה. אולי הם ישימו את מיכאל על הדוברה. הווֹלְקְרָה יראו את הבטן הגדולה והעסיסית שלו ויניחו לנו לנפשנו."

זיכרון בלתי קרוא צף ועלה בי: מאל ואני יושבים זה לצד זה בכיסא בספריית הדוכס, מדפדפים בספר גדול בכריכת עור. נתקלנו במקרה בציור של ווֹלְקְרָה: טפרים ארוכים מטונפים, כנפי עור ושורות שיניים חדות כתער כדי לזלול בשר אדם. דורות ארוכים של חיים וציד בקפל הפכו אותם עיוורים, אבל האגדה מספרת שביכולתם להריח דם אדם ממרחק קילומטרים. הצבעתי על העמוד ושאלתי, "מה הוא מחזיק?"

עדיין יכולתי לשמוע את מאל לוחש באוזני. "נראה לי – נראה לי שזו רגל." טרקנו את הספר ורצנו בצווחות החוצה אל אור השמש…

בלי משים הפסקתי ללכת וקפאתי במקומי, לא מסוגלת למחות את הזיכרון מראשי. כשמאל הבחין שאני לא לידו הוא נאנח מעומק לבו וצעד חזרה אליי, מניח את ידיו על כתפיי ומטלטל אותי בעדינות.

"רק צחקתי. אף אחד לא יאכל את מיכאל."

"אני יודעת," אמרתי, משפילה מבט אל מגפיי. "אתה קורע מצחוק."

"אלינה, בחייך. אנחנו נהיה בסדר."

"אתה לא יכול לדעת."

"תסתכלי עליי." הכרחתי את עצמי לשאת את מבטי אליו. "אני יודע שאת פוחדת. גם אני פוחד. אבל אנחנו נעשה את זה, ואנחנו נהיה בסדר. אנחנו תמיד בסדר. אוקיי?" הוא חייך, ולבי הלם בחוזקה בחזי.

שפשפתי באגודלי את הצלקת שחצתה את כף ידי הימנית ונשמתי עמוק במאמץ. "אוקיי," אמרתי כמי שכפאה שד, ואפילו הרגשתי איך אני מחזירה לו חיוך.

"רוחה של הגברת שבה אליה!" צעק מאל. "השמש יכולה לשוב ולזרוח!"

"אוי, אתה מוכן לשתוק?"

הסתובבתי להכניס לו אגרוף, אבל לפני שהספקתי הוא תפס אותי והניף אותי באוויר. שאון פרסות וצעקות פילח את האוויר, ומאל הספיק להזיז אותי הצִדה לפני שמרכבה שחורה ענקית חלפה במהירות על פנינו, האנשים לפניה ממהרים להסתלק מהדרך פן יֵרמסו בפרסותיהם השועטות של ארבעה סוסים שחורים. לצד הרַכָּב המצליף בשוט ישבו שני חיילים במעילים שחורים כפחם.

האוֹפֶל. אין מקום לטעות במרכבתו השחורה או במדי המשמר הפרטי שלו.

מרכבה נוספת, הפעם אדומה בוהקת, חלפה על פנינו בקצב נינוח מעט יותר.

נשאתי מבט אל מאל, לבי הולם מהתאונה שכמעט התרחשה. "תודה," לחשתי. מאל הבחין לפתע שהוא עדיין אוחז בי, ומיהר להרחיק את זרועותיו ולסגת אחורה. מחיתי אבק ממעילי, מקווה שלא יבחין בסומק בלחיי.

מרכבה שלישית חלפה על פנינו, הפעם צבועה כחול, נערה נשענה החוצה מחלונה. תלתליה היו שחורים ולראשה כובע מפרוות שועל הכסף. היא סקרה את הקהל וכצפוי, מבטה התעכב על מאל.

את הרי חולמת עליו בהקיץ, גערתי בעצמי. למה שאיזו גְרישָׁה יפהפייה לא תעשה אותו דבר?

שפתיה התרוממו בחיוך קל כשמאל השיב לה מבט, והיא צפתה בו מעל כתפה עד שמרכבתה נעלמה באופק. מאל בהה בעקבותיה במבט חולמני, פיו פעור קלות.

"תסגור את הפה לפני שמשהו יעוף פנימה," התעצבנתי.

מאל מצמץ, עדיין מסוחרר למראה.

"ראית את זה?" הרעים קול. כשהסתובבתי ראיתי את מיכאל דוהר אלינו כשעל פניו ארשת כמעט משעשעת של יראת כבוד. מיכאל היה ג'ינג'י ענק בעל פנים רחבים וצוואר עבה עוד יותר. מאחוריו מיהר דוּבְּרוֹב, צנום ושחרחר. שניהם היו גששים ביחידה של מאל ומעולם לא משו מצדו.

"ברור שראיתי," אמר מאל, ארשת פניו החולמנית מפנה מקום לחיוך רברבני. גלגלתי עיניים.

"היא הסתכלה ישר עליך!" צעק מיכאל, טופח על גבו של מאל.

מאל משך כתפיים באדישות, אבל חיוכו התרחב. "זה נכון," אמר בזחיחות.

דוּבְּרוֹב נע במקומו בעצבנות. "אומרים שבנות גְרישָׁה יכולות להטיל עליך כישופים."

נחרתי בבוז.

מיכאל הביט בי כאילו רק עכשיו הבחין שאני שם. "היי, מקלות," אמר, דוחף אותי קלות בזרוע. עיקמתי פנים לשמע הכינוי, אבל הוא כבר הסתובב חזרה אל מאל. "אתה יודע שהיא תגור במחנה," אמר במבט ערמומי.

"שמעתי שהאוהל של הגְרישָׁה גדול כמו קתדרלה," הוסיף דוּבְּרוֹב.

"הרבה פינות צדדיות נחמדות," אמר מיכאל, מרקיד את גבותיו מעלה ומטה.

מאל צהל בקול, ושלושתם הסתלקו בלי להעיף בי מבט נוסף, צועקים ודוחפים זה את זה.

"שמחתי לראות אתכם, חבר'ה," מלמלתי לעצמי. סידרתי את רצועות התרמיל התלוי על כתפיי והמשכתי לצעוד בדרך, חוברת לאחרוני המדשדשים במורד הגבעה אל קְריבּירְסְק. לא טרחתי למהר. בטח אחטוף צעקות כשאגיע לאוהל המסמכים, אבל כבר לא היה לי מה לעשות בעניין.

שפשפתי את המקום שבו חבט מיכאל בזרועי. מקלות. שנאתי את הכינוי. לא קראת לי מקלות כשהשתכרת מקְבַס וניסית לשלוח ידיים במדורת האביב, חתיכת גולם דביל, חשבתי בטינה.

קְריבּירְסְק לא נראתה מי יודע מה. הקרטוגרף הבכיר גורס שלפני הופעת קפל הצל הייתה במקום רק עיירת שוק מנומנמת עם כיכר מרכזית מאובקת, פונדק דרכים לנודדים יגעים על הוֵויי ולא הרבה מעבר, אבל כעת היא הפכה למעין עיר נמל מאולתרת שהתפתחה מסביב למחנה קבע צבאי ולרציפי דוברות החול, שהעבירו נוסעים דרך האפלה למערב רַבְקָה. חלפתי על פני מסעדות ומסבאות ומבנים שכנראה היו בתי בושת לשירות חיילי צבא המלך. ראיתי גם חנויות לממכר רובים וקשתות מוצלבות, מנורות ולפידים ושאר ציוד נחוץ לחציית הקפל. כנסייה קטנה מסוידת לבן בעלת כיפות בצל צבעוניות נראתה מטופחת להפליא. או שאולי זה לא מפליא כל-כך, שיערתי. מי שמתכנן לחצות את קפל הצל מוטב שיעצור להתפלל.

עשיתי דרכי למגורי המודדים, הנחתי את התרמיל שלי על מיטה מתקפלת, ומיהרתי לאוהל המסמכים. לשמחתי הקרטוגרף הבכיר לא נראה בשטח, ויכולתי לחמוק פנימה מבלי שירגישו.

כשנכנסתי לאוהל הקנבס הלבן הרגשתי רגועה כפי שלא הרגשתי מאז שראיתי את הקפל. אוהל המסמכים נראה פחות או יותר אותו דבר בכל מחנה שבו הייתי, מואר היטב ומלא שולחנות שרטוט שמעליהם רכנו שרטטים ומודדים על מלאכתם. אחרי הרעש והמולת המסע, היה משהו מרגיע ברשרוש הניירות, ריח הדיו וחריקתם החרישית של ציפורני עטים ומכחולים.

שלפתי את הפנקס שלי מכיס מעילי והתיישבתי על ספסל שולחן העבודה לצד אלכסיי, שפנה אליי ולחש ברוגז, "איפה היית?"

"כמעט נרמסתי תחת מרכבת האופל," השבתי, לוקחת גיליון נייר נקי ועוברת על הרישומים שלי בחיפוש אחר אחד ראוי להעתקה. אלכסיי ואני היינו שוליות קרטוגרפים, המודדים ומשרטטי המפות, וכחלק מההכשרה שלנו היינו אמורים להגיש שני שרטוטים או רישומים גמורים בסוף כל יום.

אלכסיי התנשם עמוק. "באמת? ממש ראית אותו?"

"באמת, הייתי עסוקה מדי בניסיון לא להיהרג."

"יש דרכים יותר גרועות למות." הוא הבחין ברישום העמק הסלעי שעמדתי להתחיל להעתיק. "אוי. לא את זה." הוא דפדף בפנקס עד שמצא תבליט של רכס הרים ותופף עליו באצבעו. "הנה."

בקושי הספקתי להניח עט על הנייר כשהקרטוגרף הראשי נכנס לאוהל וחלף במהירות במעבר, סוקר את מלאכתנו תוך כדי הליכה.

"אני מקווה שאת מתחילה עכשיו את הרישום השני, אלינה סטרקוב."

"כן," שיקרתי. "בהחלט."

ברגע שהקרטוגרף המשיך הלאה לחש לי אלכסיי, "ספרי לי על המרכבה."

"אני חייבת לסיים את הרישומים שלי."

"הנה," אמר בייאוש והחליק אליי אחד מהרישומים שלו.

"הוא יֵדע שזו עבודה שלך."

"הרישום לא כל-כך טוב. תוכלי לבלף שזה שלך."

"הנה האלכסיי שאני מכירה ומחבבת," רטנתי, אבל לא החזרתי לו את הרישום. אלכסיי נמנה עם השוליות המוכשרים ביותר וידע זאת.

הוא חקר אותי בפרוטרוט על שלוש מרכבות הגְרישָׁה. הייתי אסירת תודה על הרישום, לכן השתדלתי ככל יכולתי לספק את סקרנותו בזמן שסיימתי את תבליט רכס ההרים ושילבתי בו אומדן משוער של גובהי כמה מהפסגות.

כשסיימנו כבר ירד הערב. הגשנו את העבודות שלנו והלכנו לאוהל הקפיטריה, שם עמדנו בתור לנזיד עכור שחילק לנו במצקת טבח מיוזע, ומצאנו מקומות ישיבה ליד המודדים האחרים.

העברתי את הארוחה בשתיקה, מקשיבה לאלכסיי ולאחרים מחליפים רכילות על הנעשה במחנה וחששות לקראת החצייה מחר. אלכסיי דרש שאחזור על סיפור מרכבות הגְרישָׁה, שהתקבל בתערובת הרגילה של התרגשות ופחד המאפיין כל אזכור לאופל.

"הוא לא טבעי," אמרה אֶווה, אחת השוליות, בעלת עיניים ירוקות יפות שלא הצליחו להסיט את תשומת הלב מאף החזיר שלה. "אף אחד מהם לא."

אלכסיי עיקם את חוטמו. "בבקשה תחסכי מאיתנו את האמונות הטפלות שלך, אווה."

"הרי אופל יצר את קפל הצל מלכתחילה."

"זה היה לפני מאות שנים!" מחה אלכסיי. "והאופל ההוא היה מטורף לגמרי."

"הנוכחי לא יותר טוב."

"כפרית," פטר אותה אלכסיי בנפנוף מבטל. אווה הביטה בו בעלבון והסתובבה בהפגנתיות לדבר עם חבריה.

לא אמרתי כלום. הייתי יותר כפרית מאווה, למרות האמונות הטפלות שלה. רק בזכות נדיבותו של הדוכס יכולתי לקרוא ולכתוב, אבל מתוך הסכמה שבשתיקה, מאל ואני נמנענו מלהזכיר את קֶרַמְזִין.

פרץ צחוק רם העיר אותי לפתע ממחשבותיי. הצצתי מעל כתפי. מאל ניצח על שולחן מלא גששים קולניים.

אלכסיי עקב אחרי מבטי. "איך בכלל שניכם נהייתם חברים?"

"גדלנו ביחד."

"לא נראה שיש לכם הרבה במשותף."

משכתי בכתפיי. "כנראה קל יותר למצוא דברים במשותף כשאתה ילד." כמו בדידות, וזיכרונות מהורינו שהיינו אמורים להדחיק, וההנאה שבהתחמקות ממטלות כדי לשחק תופסת באחו שלנו.

אלכסיי נראה כה ספקן שפרצתי בצחוק. "לא תמיד הוא היה מאל המדהים, גשש מומחה ומפתה בנות גְרישָׁה."

פיו של אלכסיי נפער. "הוא פיתה נערת גְרישָׁה?"

"לא, אבל אני בטוחה שזה עוד יקרה," מלמלתי.

"אז איך הוא היה?"

"הוא היה נמוך ושמנמן ופחד להתרחץ," אמרתי בסיפוק-מה.

אלכסיי בחן את מאל. "כנראה שדברים משתנים."

העברתי אגודל על הצלקת בכף ידי. "אני משערת שכן."

פינינו את הצלחות שלנו ויצאנו מאוהל הקפיטריה אל הלילה הצונן, חוזרים למגורים בדרך עוקפת כדי לעבור ליד מחנה הגְרישָׁה. היכל הגְרישָׁה באמת היה בגודל של קתדרלה, מכוסה משי שחור ודגלונים כחולים, אדומים וסגולים מתנוססים מעליו. איפשהו מאחוריו הסתתרו אוהליו של האופל, נשמרים על ידי קורעי-לב קוֹרְפּוֹרַלקים והמשמר האישי של האופל.

כשאלכסיי סיים להציץ, עשינו דרכנו חזרה למתחם שלנו. אלכסיי השתתק והתחיל לפקוק את מפרקי אצבעותיו, וידעתי ששנינו חושבים על החצייה מחר. לפי האווירה הקודרת במגורים, לא היינו היחידים. חלק כבר שכבו במיטות ישֵנים – או לפחות מנסים להירדם – ואחרים התגודדו סביב מנורות, משוחחים בקולות מהוסים. היו גם כאלה שישבו מחזיקים צלמיות והתפללו לקדושים שלהם.

פרשתי את המצעים שלי על מיטה צרה, חלצתי את מגפיי ותליתי את מעילי. אחר כך השתחלתי בין שמיכות הפרווה ובהיתי מעלה אל הגג, ממתינה לשינה שתבוא. נשארתי ערה זמן רב, עד שהמנורות כבו כולן והשיחות פינו את מקומן לנחירות חרישיות ולאוושת גופים נעים.

מחר, אם הכול יתנהל כמתוכנן, נעבור בשלום למערב רַבְקָה ואזכה לראות לראשונה את ים האמת. שם יוכלו מאל והגששים האחרים לצוד זאבים אדומים ושועלי ים ושאר יצורים נחשקים שנמצאים רק במערב, ואני אשאר עם שרטטי המפות באוֹס-קֶרְבוֹ להשלים את ההכשרה שלי ולעזור להעלות על הנייר כל פרט מידע שנצליח לאסוף בתוך הקפל. ואז, כמובן, איאלץ לחצות את הקפל שוב כדי לחזור הביתה. אבל התקשיתי לחשוב כל-כך הרבה קדימה.

הייתי עדיין ערה לחלוטין כששמעתי את הקול. טאפּ טאפּ. הפסקה. טאפּ. ואז שוב: טאפּ טאפּ. הפסקה. טאפּ.

"מה קורה?" מלמל אלכסיי בנמנום מהמיטה הסמוכה לשלי.

"שום דבר," לחשתי, חומקת כבר מתוך מיטתי ותוחבת את רגליי במגפיים.

לקחתי את המעיל שלי והתגנבתי החוצה מהמגורים בשקט ככל שיכולתי. כשפתחתי את הדלת שמעתי צחקוק, וקול נשי קרא בחלל החדר החשוך, "אם זה הגשש ההוא, תגידי לו שייכנס ויבוא לחמם אותי."

"אם הוא ירצה לתפוס סִיפיל, אני בטוחה שהוא יבוא ישר אלייך," אמרתי במתיקות וחמקתי החוצה אל הלילה.

האוויר הקר צרב בלחיי ואני טמנתי את פניי בצווארוני, מצטערת שלא התעכבתי לקחת צעיף וכפפות. מאל ישב על המדרגות הרעועות בגבו אליי. מלפניו ראיתי את מיכאל ודוּבְּרוֹב מעבירים ביניהם בקבוק מתחת לפנסי השביל הזוהרים.

עיקמתי פנים. "בבקשה תגיד לי שלא הערת אותי רק כדי לספר לי שאתה הולך לאוהל הגרישה. מה אתה רוצה, עצה?"

"לא ישנת. שכבת ערה ודואגת."

"לא נכון. בדיוק תכננתי איך לחמוק להיכל הגרישה ולתפוס לעצמי קוֹרְפּוֹרַלניק חמוד."

מאל צחק. היססתי בפתח. זה היה החלק הכי קשה בשהות בחברתו – מלבד תרגילי האקרובטיקה המגושמים שהוא גורם ללבי לעשות – שנאתי להסתיר כמה נפגעתי מכל מיני דברים טיפשיים שעשה, אבל יותר מכך לא רציתי שהדבר ייוודע לו. שקלתי להסתובב ולחזור פנימה. במקום זאת בלעתי את קנאתי והתיישבתי לידו.

"אני מקווה שהבאת לי משהו נחמד," אמרתי. "סודות הפיתוי של אלינה לא נמכרים בזול."

הוא גיחך. "תוכלי לרשום לי על החשבון?"

"בסדר, אבל רק מפני שאני יודעת שיש לך כיסוי."

הבטתי אל החשכה וראיתי את דוּבְּרוֹב לוגם מהבקבוק ומיד מתכופף קדימה. מיכאל כרך סביבו זרוע לתמוך בו, וקול צחוקם נישא אליי באוויר הלילה.

מאל נענע בראשו ונאנח. "הוא תמיד מנסה לעמוד בקצב של מיכאל. קרוב לוודאי שיגמור בזה שיקיא לי על המגפיים."

"מגיע לך," אמרתי. "אז מה אתה עושה כאן?" בתחילת שירותנו הצבאי שנה קודם לכן, מאל נהג לבקר אותי כמעט מדי לילה, אבל כבר חודשים שלא הופיע.

הוא משך בכתפיו. "אני לא יודע. נראית מסכנה כל-כך בארוחת ערב."

הופתעתי לשמוע שהוא שם לב. "רק חושבת על החצייה," אמרתי בזהירות. זה לא היה בדיוק שקר. באמת פחדתי פחד מוות מהכניסה לקפל, ומאל בהחלט לא צריך לשמוע שאלכסיי ואני דיברנו עליו. "אבל הדאגה שלך נוגעת ללבי."

"היי," הוא אמר בחיוך. "אני דואג לך."

"אם יהיה לך מזל, איזה ווֹלְקְרָה יאכל אותי מחר לארוחת בוקר ולא תצטרך לדאוג יותר."

"את יודעת שבלעדייך אהיה אבוד."

"בחיים שלך לא היית אבוד," גערתי בו. אני אולי משרטטת מפות, אבל מאל היה מסוגל למצוא את הצפון גם בעיניים קשורות ובעמידת ראש.

הוא דחף אותי קלות בכתפו. "את יודעת למה אני מתכוון."

"בטח," אמרתי. אבל לא ידעתי. לא באמת.

ישבנו בשתיקה, מביטים בנשימתנו מתעבה באוויר הקר.

מאל בחן את חרטומי מגפיו ואמר, "כנראה גם אני קצת לחוץ."

מרפקתי אותו בעדינות והכרזתי בביטחון מעושה, "אם יכולנו להתמודד עם אנה קוּיָה, לא צריכה להיות לנו בעיה עם כמה ווֹלְקְרָה."

"אם אני זוכר נכון, בפעם האחרונה שהרגזנו את אנה קוּיָה את חטפת סטירות באוזניים ושנינו מצאנו את עצמנו מנקים זבל מהאורוות."

התכווצתי. "אני מנסה להרגיע. אתה יכול לפחות להעמיד פנים שאני מצליחה."

"את יודעת מה מצחיק?" שאל. "אני דווקא מתגעגע אליה לפעמים."

התאמצתי להסתיר את תדהמתי. בילינו בקֶרַמְזִין יותר מעשר שנים מחיינו, אבל בדרך כלל נראה לי שמאל מנסה לשכוח את המקום לגמרי, ואולי גם אותי. שם הוא היה עוד פליט אבוד, עוד יתום שצריך להכיר תודה על כל ביס של אוכל, על כל זוג מגפיים משומשות, ואילו בצבא הוא עיצב לעצמו מקום שבו אף אחד לא צריך לדעת שפעם היה ילד קטן ובלתי רצוי.

"גם אני," הודיתי. "אנחנו יכולים לכתוב לה."

"אולי," אמר מאל.

פתאום הוא שלח יד ותפס בידי. ניסיתי להתעלם מהזרם שעבר בגופי. "בשעה הזאת מחר, נשב לנו בנמל אוֹס-קֶרְבוֹ, צופים אל האוקיינוס ושותים קְבַס."

הבטתי בדוּבְּרוֹב מתנודד קדימה ואחורה וחייכתי. "דוּבְּרוֹב מזמין?"

"רק את ואני," אמר מאל.

"ברצינות?"

"זה תמיד רק את ואני, אלינה."

לרגע הרגשתי כאילו זה נכון. העולם הצטמצם למדרגה הזאת, למעגל האור הזה, שנינו ריחפנו לנו בחשכה.

"קדימה!" קרא מיכאל מהשביל.

מאל נחרד כמו אדם המקיץ מחלום. הוא לחץ שוב את ידי ועזב אותה. "חייב לזוז," אמר, החיוך החצוף חוזר לשפתיו. "נסי לישון קצת."

הוא דילג בקלילות במורד המדרגות ורץ להצטרף לחבריו. "תאחלי לי בהצלחה!" קרא מעל כתפו.

"בהצלחה," אמרתי בלי לחשוב ואז רציתי לבעוט בעצמי. בהצלחה? תהנה, מאל. מקווה שתמצא גרישה יפה, ושניכם תתאהבו עד מעל לראש ותעשו ביחד הרבה תינוקות יפהפיים ומוכשרים להגעיל.

ישבתי קפואה על המדרגות, צופה בהם נעלמים במורד השביל, עדיין מרגישה את חמימות ידו של מאל בכף ידי. טוב, נו, חשבתי כשקמתי. אולי הוא ייפול לתעלה בדרך לשם.

התגנבתי חזרה למגורים, סגרתי את הדלת היטב מאחוריי והתכרבלתי בהכרת תודה בשמיכה שלי.

האם ייתכן שאותה נערת גרישה שחורת שיער תתגנב החוצה מההיכל שלה כדי לפגוש את מאל? הדחקתי את המחשבה. זה לא ענייני, והאמת, אני גם לא רוצה לדעת. מאל מעולם לא הסתכל עליי כמו שהסתכל על הבחורה ההיא ואפילו לא כמו שהיה מסתכל על רוּבִּי, וזה גם לא יקרה. העובדה שהמשכנו להיות חברים הייתה יותר חשובה מכך.

אבל עד מתי? נדנד קול בתוך ראשי. אלכסיי צדק, דברים משתנים. מאל השתנה לטובה. הוא נהיה יותר נאה, יותר אמיץ, יותר שחצן. ואילו אני נהייתי… יותר גבוהה. נאנחתי והתהפכתי על הצד. הייתי רוצה להאמין שמאל ואני נישאר חברים תמיד, אבל נאלצתי להכיר בעובדה שאנחנו בנתיבים שונים. שכבתי בחושך, מחכה לשינה, ותהיתי אם הנתיבים האלה ילכו ויתרחקו זה מזה, ואם יגיע יום שבו נשוב להיות זרים זה לזה.

 "צל ועצם" מאת לי ברדוגו, תרגמה: נעה שביט. הוצאת אריה ניר, 2014.

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה