ספרות

צעדים ראשונים בעולמה העשיר ומרחיב הדעת של הספרות – ראיון עם דור בביוף

ראיון עם דור בביוף, עורך "קצרים", כתב עת של שירה וסיפורים לנוער

מרץ 29, 2016  

דור בביוף עוד לא בן 20 אבל כבר 7 שנים שיש לו נוכחות מרשימה ברשת ובמדיומים נוספים, ככתב ומבקר ספרות ותרבות. בביוף פרסם רשמים וביקורות במסגרות עצמאיות ובמגזינים שונים, בהם "אנשי הספר", "מעריב לנוער", מדורי התרבות של "מאקו" ו"NRG", ומשמש כיום כעורך הדיגיטל של "מעריב לנוער".

בביוף הוא היוזם והעורך של כתב עת חדש בשם "קצרים", הרואה אור במסגרת "מעריב לנוער", ומחולק חינם למנויי העיתון. בכתב העת – שזה עתה פורסם הגיליון השני שלו – מופיעים טקסטים ספרותיים של סופרים וסופרות מהארץ ומהעולם, פרוזה ושירה גם יחד. לכבוד המיזם המבורך, שוחחו עורכי "הפנקס" עם בביוף על המהלך האמנותי-חברתי הזה, על כוחה של הספרות ועל בני נוער.

12376836_1129950077028726_6333145833052905533_n

"מעריב לנוער" לא מזוהה עם ספרות ושירה. כיצד בכל זאת רואה אור כתב עת חדש לספרות ושירה, שבו נכללים טקסטים של יוצרים מגוונים וחשובים?

כעורך הדיגיטל של "מעריב לנוער", אינני מתכחש לכך שהזירה הדיגיטלית היא לא רק חשובה מאין כמוה, אלא גם מהווה אפיק השקעה בטוח למדי לעתיד לבוא. עם זאת, החלטנו כמערכת להשקיע לצדה באפיק נוסף: המילה הכתובה. מדובר בהחלטה מעט יוצאת דופן, אבל אנו מאמינים בה אמונה גדולה, וגאים בדרכים בה היא מתבטאת – בין אם זה בכתבות איכותיות וערכיות שמתפרסמות בעיתון ובאתר, ובין אם זה בכתב העת החדש.

מה הנחה אותך בבחירת הטקסטים לכתב העת?

הסיפורים והשירים הכלולים ב"קצרים" הם בראש ובראשונה כאלה שעשו לי משהו באופן אישי – ריגשו אותי, הפחידו אותי, גרמו לי לחשוב או סתם רדפו אחריי גם הרבה אחרי הקריאה – ושאני מאמין שיעשו משהו גם לקוראים. מעבר לכך, אני שואף להכיר לקוראים הצעירים יוצרים מסגנונות רבים ולהעניק להם השכלה ספרותית בסיסית. הם ייחשפו לכותבים ישראלים גדולים כמו עמוס עוז, רוני סומק וסביון ליברכט, ולצדם לשמות בולטים מהספרות העולמית כמו אליס מונרו ומרגרט אטווד, אבל גם יכירו שחקנים חדשים ומבטיחים בזירה, כמו חגית גרוסמן, עדי קיסר וגלית דהן קרליבך. הם יתפנקו עם סיפור שלא פורסם מאת אשכר ארבליך בריפמן, וגם יאותגרו עם סיפור אימה מצמרר של קלי לינק. וחשוב לא פחות – הם ייחשפו במידה שווה לטקסטים של יוצרים ויוצרות.

כריכת "קצרים" - אסופת שירה וסיפורים לנוער

עטיפת "קצרים" – אסופת שירה וסיפורים לנוער. איור: חופית לוסנה ורועי אדר

על רקע התפיסה הרווחת שבני נוער לא קוראים – מה המקום של אסופת סיפורים ושירה כזו? האם היא לא מהלך אנכרוניסטי במידה מסוימת?

ממש לא! ראשית, מצב הקריאה בקרב בני הנוער אינו עגום כפי שנהוג לחשוב, ואם כן יש בו מקום לשיפור, הרי שמדובר בקריאת טקסטים מאתגרים, אמיצים ומתוחכמים יותר, ואת הדבר הזה ניתן להשליך באופן גס גם על הרגלי הקריאה של רוב צרכני הספרות המבוגרים. שנית, כולי תקווה שצירופו של "קצרים" בחינם למנויי העיתון יפתה גם בני נוער שעוד לא נחשפו לתענוג הקריאה לעלעל בו מעט, ואולי לצלול לאחד הסיפורים או השירים הכלולים בו, כצעד ראשון בהיכרות עם עולמה העשיר ומרחיב הדעת של הספרות.

האם יש כוונה לשבץ בגיליונות הבאים יצירות של בני ובנות נוער, או שמא המטרה היא לחשוף את הקהל הצעיר ליצירות שכבר ראו אור?

ב"קצרים" מתפרסמות יצירות שרואות בו אור לראשונה לצד יצירות שכבר פורסמו, אך כולן פרי עטם של סופרים ומשוררים מנוסים. עם זאת, כתיבה צעירה היא משהו שטבוע עמוק ב-DNA של "מעריב לנוער" – התכנים שלנו נכתבים רובם ככולם על ידי כתבי נוער, וממש בימים אלה אנו מקיימים תחרות סיפורים קצרים, שפרטים נוספים עליה ניתן לקבל כאן. ואם יורשה לי, לי עצמי עוד לא מלאו 20 – כך שאפשר לומר שעצם עובדת העסקתי במגזין היא ביטוי לאמונה שלנו בנוער.

ניתן לומר שהיצירות ב"קצרים" אינן מסוג הטקסטים שהיינו משייכים כמיועדים לבני ובנות נוער. האם אתה חושב שאכן קיימת הפרדה בין סיפורים או שירים המיועדים לקוראים צעירים ולקוראים בוגרים (בהתבסס על הנחת היסוד שהקהל של "מעריב לנוער" כולל טווח גילים רחב)?

ההפרדה הזו אולי קיימת במדפי חנויות הספרים, אבל לא תתקיים ב"קצרים". כמובן שלא נפרסם סיפורים בעלי תוכן מיני בוטה או תיאורים של אלימות קשה, אבל אנחנו מאמינים באינטליגנציה של קוראינו, ומכירים ביעילותה של הספרות ככלי שחושף את הקורא הצעיר באופן רגיש ובטוח לעולם שבו הוא חי ולדברים שקורים בו. אני שואף שהקריאה בכתב העת תהיה מהנה אבל גם מאתגרת, וחותר לפרסם טקסטים איכותיים ללא קשר לקהל היעד המקורי עבורו הם נכתבו.

מגיל צעיר מאוד אתה עוסק בתחום הספרות ובתחומי אמנות נוספים, בין השאר ככותב, עורך ויזם. מה משך אותך לעסוק בתחום הזה?

לא הגעתי מבית קורא, והאנטגוניזם הילדותי שלי לכל הקשור בספרות נשבר בגיל 11, כשנתקלתי במקרה בספר של הרלן קובן ופצחתי במרתון קריאה של כל ספריו שתורגמו לעברית, שבמבט לאחור אכן נראה לא הולם בעליל ואפילו קצת מדאיג.

למה, אתה מתחרט על הקריאה בהם?

אינני מרגיש שהספרים של קובן צילקו אותי בשום צורה שהיא ואינני מתחרט על הקריאה בהם. להפך, זה היה הצעד הראשון שלי בעולם הספרות "האמתי", שלא הותאם במיוחד לגילי, ובזכות הצעד הזה התחלתי בכלל לקרוא. עם זאת, קרוביי טוענים כי לא הייתי ילד נורמטיבי באופן כללי, ובכלל, אני לא מתיימר לשמש דוגמה או לומר להורים ולילדים מה נכון או לא נכון להם לקרוא.

האם ספרות יכולה לעשות טראומה אם צורכים אותה בגיל הלא נכון? אני חושב שספרות עוצמתית יכולה לעשות טראומה בכל גיל, אבל נפשם של ילדים רכה יותר מזו של מבוגרים ולכן יש לנהוג בה ביתר עדינות.

לדעתך יש למנוע מילדים לצרוך ספרות שאינה טובה או שאינה הולמת את גילם?
"ספרות שאינה טובה" היא מושג סובייקטיבי, ולכן אי אפשר להטיל צנזורה על ספרים בגינה. ספרות שאינה הולמת את הגיל – זה כבר נתון לשיקול דעתם של ההורים ושל הילד. אני זוכר שספרנית בית הספר לא רצתה להניח לי לשאול ספרים מסוימים מהספרייה בגלל גילי הצעיר, דבר שעורר את חמתי אז ועדיין מעורר אותה היום, ובכל זאת אני לא יכול לבוא אליה בהאשמות. עם זאת, בואו לא נשכח שבסופו של דבר הילדים ימצאו את דרכם למידע שמעניין אותם, בין אם המבוגרים ינסו לעכב אותם ובין אם לאו, במיוחד בעידן הדיגיטלי.

נקודה חשובה שהייתי רוצה להדגיש היא שעיקר ההשפעה של ספרי המבוגרים שקראתי כילד עליי לא נבעה מתיאורי המין והאלימות הגרפיים שהכילו, אלא מההסתכלות הבוגרת שלהם על בני אדם, ומלקחי החיים הקשים שהם העלו. כשכל הילדים קיללו את המורה כשהיא נתנה יותר מדי שיעורי בית, אני חשבתי על המשך היום שמצפה לה, כשתחזור הביתה לבעלה ולילדים ולחייה הפרטיים, ותיאבק את מאבקיה היומיומיים, שהם ודאי קשים יותר מעוד כמה תרגילים במתמטיקה. וכשקראתי את "המחברת הגדולה", אחד מהספרים שהשפיעו עליי ביותר כילד, החלטתי לפצוח גם אני במסע חישול עצמי, שממרחק השנים אכן הוכיח את עצמו. האם מדובר בהתנהגות בריאה לילד, להסתכל כך על עולם המבוגרים? אינני יודע. אבל למנוע מילד לקרוא ספרים מסוימים זו דרך בטוחה לגרום לו לרצות לקרוא אותם.

ואיך היתה החוויה שלך כנער לעסוק בתכנים ספרותיים דרך האינטרנט?

בגיל 13 התחלתי לכתוב ביקורות ספרות ולפרסם אותן ברשת, ומאוחר יותר התחלתי לכתוב גם על מוזיקה וקולנוע, תחילה באופן פרטי ובהמשך גם למגזיני תרבות שונים. עבורי, כתיבת ביקורת על יצירה היא לא רק המלצה לקוראים בנוסח "לא להחמיץ" או "עדיף לוותר", אלא כלי שמסייע לי לרדת לעומקה של היצירה ולשים אותה בהקשר, ואם מישהו עשוי לגלות עניין כלשהו ברשימותיי – זו אך מחמאה בשבילי.

הפרסום החופשי ברשת היה הדבר הפשוט והמתבקש ביותר עבורי כשהתחלתי לכתוב, ובדיעבד אני נוכח שהוא פתח לי דלתות למקומות נפלאים נוספים שנתנו לי ולנערים ונערות צעירים אחרים הזדמנות, כמו "מעריב לנוער" ו"בראש צעיר", תכנית הצעירים ברדיו רשת א'. עם זאת, בשלב מאוחר יותר למדתי שכדאי גם להיזהר. קשה עד בלתי אפשרי למחוק את העקבות שאתה משאיר אחריך ברשת, ואם עשית פדיחות בגיל 13, הן כנראה יישארו שם לנצח.

האם אתה מאמין שבני ובנות נוער (ואולי אף ילדים) צריכים להיות שותפים בשיח על היצירות המיועדות להם? האם נדרשת מיומנות ביקורתית שקיימת או אינה קיימת אצל צעירים?

אני בהחלט מאמין שילדים ונוער צריכים להיות שותפים בשיח על היצירות המיועדות להם, שכן האלטרנטיבה היחידה היא שהם יקבלו בשתיקה את מה שמאכילים אותם, וזה יהיה סופה של המחשבה החופשית. חוץ מזה, אין כיף גדול יותר מלהתלהב ביחד מספר חדש שיצא, או לשמוע ניתוח מקורי לסיפור שמאפשר לך להסתכל עליו באור חדש לגמרי.

כדי שיהיה בביקורת תרבות ערך של ממש, אכן נדרשים ידע ומיומנות שאין בדרך כלל לילדים צעירים, ושאני אף לא מתיימר להעמיד פנים שיש לי גם כיום. עם זאת, הדרך הבטוחה ביותר להגיע לשם היא להתחיל לכתוב בגיל צעיר, ובכלל – לא להתעלם מהדחף כשהוא בוער. אולי לא יצאו מזה יצירות מופת, אבל זה כן אימון טוב, וחשוב לא פחות – זה פשוט כיף.

מה דעתך על הספרות הישראלית לנוער כיום? מה חסר לך? האם אתה מזהה מגמות מסוימות?

אינני מעורה בסצנת ספרות הנוער הישראלית, אולם התרשמותי מהמתרחש בה בשנים האחרונות היא חיובית בהחלט. התרשמתי מרוחב היריעה, מהשילוב היפהפה של אלמנטים פנטסטיים בתוך המציאות הישראלית ומהממד האלגורי שב"אגם הצללים" שכתבה רוני גלבפיש. התענגתי על משחקי הלשון של גלית דהן קרליבך בסדרת "ערפילאה", ואהבתי את הדרך שבה היא מצליחה לשלב סאטירה פוליטית (לא פחות!) בספר נוער לכל דבר ועניין. ועם כל כמה שאיכותם בעיני פחות בהרבה, עדיין משמח אותי שספרים המבוססים על סדרות טלוויזיה דוגמת "גאליס", "החממה" ו"מועדון החנונים" ממשיכים לראות אור באופן קבוע, כי זה אומר שלצעירים יש עניין במילה הכתובה.

ככלל, ניתן למצוא על מדף ספרי הנוער יותר ספרות לועזית (לא רעה בכלל!) מספרות מקור, אבל ספרות הנוער הישראלית עשתה התקדמות גדולה בשנים האחרונות והתחילה להתייחס לקוראים שלה יותר ברצינות, ולפיכך לנפק טקסטים איכותיים יותר, שגם מבוגרים יכולים למצוא בהם ערך. המגמה שאני רואה כרגע היא פשיטה של ספרות הפנטזיה מספרות הנוער המתורגמת לספרות הנוער המקורית, שיש בה מן הברכה בעיני, מפני שהיא מיישרת קו עם החזית העולמית, מפני שהיא מרעננת, ומפני שהיא לא פוסלת את קיומו של הממד החשוב ביותר והייחודי לספרות הישראלית והוא הישראליות שלה. אין סיבה שילדים יקראו רק ספרים שגיבוריהם נקראים ג'ון ובריטני ולא גם ספרים שגיבוריהם הם אורן וגאיה, אפילו אם מדובר במכשפים. מגמה נוספת, עולמית יותר, היא הכנסת פוליטיקה לספרי הנוער – מה שנעשה באופן מופתי ב"משחקי הרעב", למשל, ומבוצע באופן מרשים גם בשני הכותרים שהזכרתי למעלה. גם היא מבורכת – שוב, הילדים הרבה יותר אינטליגנטיים משאנחנו רגילים לחשוב.

כריכת אסופת "קצרים" 2

עטיפת אסופת "קצרים" 2

אלו סופרים וספרים אתה אוהב במיוחד ואהבת בתור ילד?

כילד אהבתי מאוד ספרות מתח – כמה שיותר קצבית ומוגזמת, ככה יותר טוב. כיום חשובים לי יותר איכות הכתיבה וההתחברות האישית שלי לסגנונה, קיומו של רגש אותנטי ותחושת דחיפות חריפה ככל האפשר. לאחרונה קראתי בשנית את "החזרה" של אלינור קטון, שהדהים אותי בדיוק כמו בפעם הראשונה – מדובר בלא פחות מיצירת מופת, בעיניי, ספר פורץ דרך ומופרע ביותר. ספרים מבריקים אחרים שזכורים לי במיוחד הם "פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות" של מרישה פסל ו"סופו של מיסטר Y" של סקרלט תומס. בתחום ספרות המקור זכור לי במיוחד "בניגוד להוראות היצרן", רומן הביכורים המצחיק והעצוב להדהים של עידית אלנתן, ובספרות הנוער ראוי לציין את טרילוגיית "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, אולי הטרילוגיה הכי טובה שקראתי.

אנא בחר את אחד הטקסטים שראו אור ב"קצרים." וספר לנו מה אהבת בו, ומדוע בחרת בו לאסופה?

אבחר את "כובע המומחה" של קלי לינק, שיראה אור אצלנו בקרוב. הבחירה בו היא מעט נועזת, בעיניי, שכן הוא לא רק סיפור מאתגר ואניגמטי, אלא גם מפחיד למדי. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מההשפעה המיידית שלו על הקורא – הוא שואב אותך פנימה כבר מהשורה הראשונה, ואין לך שום דרך לסרב לו. ברמה המעמיקה יותר, אהבתי בו את משחקי המציאות והדמיון, את העיסוק במושג המוות כפי שהוא נתפס על ידי ילדים, את המתח הבין-דורי ואת עיצוב האווירה המינימליסטי אך העוצמתי. אבל בחרתי בו בעיקר כי ידעתי שבין אם הקוראים שלנו יאהבו אותו ובין אם לאו, הם לא ישכחו אותו. ובעידן של גירויים מרובים כל כך 24/7, ממש לא מדובר במשהו מובן מאליו.

 

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה


ידע אותי כאשר מפורסמות תגובות חדשות ברשימה זו.