ספרות

צ'קו המסכן / מרג'רי ויליאמס ביאנקו

בלעדי - פרסום פרק ראשון מתוך הספר "צ'קו המסכן"

נובמבר 26, 2014  

כולם ידעו שצ'קו המסכן, כלב העץ, הוא האמיץ והגיבור בכל הצעצועים. הם לא הופתעו כשהוא יצא להרפתקה, אבל מה פתאום צירף אליו דווקא את בולקה הבכיין? מעניין אם בולקה היה מצטרף אילו ידע איזו דרך ארוכה יעשו, ואילו סכנות צפויות להם. הוא לא היה חולם שהם ירכבו בכרכרה, ישוטו בסירה ויתפסו טרמפ על מכונית באישון לילה. הוא לא היה יכול לחזות איזה טיפוסים משונים הם יפגשו בדרך, או לנחש את סודה של בובת העץ הצוענייה, ששני מרגלים עכברושים רודפים אחריה…

"צ'קו המסכן" הוא פנינה ספרותית משנת 1925, מאת הסופרת מרג'רי ויליאמס ביאנקו, הידועה בספרה "ארנב הקטיפה" (1922) שנחשב קלסיקה אמריקאית ונמכר במיליוני עותקים. כמו בספרה המוכר יותר, גם כאן הגיבורים הם צעצועים אהובים מחדר הילדים; אלא שהפעם מדובר בסיפור הרפתקאות מותח, משעשע ואופטימי. את הספר מלווים איורי שחור לבן וצבע של ארתור רקהם, מגדולי מאיירי ספרות הילדים. הספר רואה אור בתרגום לעברית של גילי בר-הלל סמו, בהוצאת "עוץ".

 

עטיפת הספר (יח"צ)

עטיפת הספר (יח"צ)

"צ'קו המסכו" מאת מרג'רי ויליאמס ביאנקו (תרגום: גילי בר-הלל סמו)

פרק ראשון: כיצד נעל מורום את דלת ארון הצעצועים

 

דוֹנְג!

זה השעון העתיק במסדרון, מצלצל חצות. שעון סבא גדול וזקן עם פרצוף עגול ומטופש. הוא תמיד נראה מופתע, אף שכבר אמור לדעת מה השעה. "דונג!" הוא אומר. "שוב עברו שלושים דקות! איך ייתכן?"

שקט עכשיו, וקולו של השעון נשמע בכל רחבי הבית. בקומה למעלה, שבה ישנים הילדים; למטה במטבח, שם העכברים מתרוצצים כה וכה על הרצפה – ואפילו בחוץ על מדרגות הכניסה, שם מוּרוּם, החתול השחור, יושב בשלולית של אור ירח ומלקק את כפות רגליו.

מוּרוּם לא זקן כמו השעון, אבל הוא יודע הרבה יותר ממנו; למען האמת, מוּרוּם יודע הכל. הוא יודע היכן נמצאים הקינים של כל הציפורים, ומי צלצל עכשיו בפעמון הדלת, ומה יוגש לבני המשפחה לארוחת הערב. הוא יודע לאן נעלמה השמנת ומה קרה לאצבעון הכסף של הטבחית ובדיוק איפה בּוּדֶלְס קבר את העצם האחרונה שקיבל. הוא יודע כל זאת ועוד הרבה מאוד דברים, אבל הוא לא מפטפט. את הפטפוט הוא משאיר לדרורים ולעכברים, שביחד מפיצים את כל הרכילות. מוּרוּם רק יושב ומלקק את כפות רגליו.

אור הירח על המדרגה לבן, ומוּרוּם שחור, אבל יש כתם לבן מתחת לסנטר שלו, ויש לו ארבע כפפות לבנות. הוא מלקק ומלקק, משפשף את אפו ומעל האוזניים ומסביב לאוזניים, ובעודו מלקק הוא מחייך.

"הפעם סידרתי אותם!" אומר מוּרוּם.

"מה סידרת?"

מוּרוּם חדל ללקק ועיניו החיוורות והשחצניות נועצות מבט.

קרפד הוא שדיבר, שומר הלילה הזקן, עם המעיל החום המקומט והוסט המנוקד. הוא מגיח מהחלל שמתחת למדרגות, ממצמץ מבעד למשקפי הזהב שלו ופולט נחרה. "מה סידרת?" הוא שואל שוב.

"זה לא עניינך!" אומר מוּרוּם.

"זה כן ענייני!" אומר הקרפד. "הכל ענייני. הלוואי שלא היה כך. יש לי יותר מדי דאגות על הראש, זאת הבעיה! בגלל זה אני כל הזמן נאלץ לקפץ. אוי לי, מה הרעש הזה?"

ואכן רעש מהומה בקע מתוך הבית. דפיקות וחבטות ונקישות, ואיתן צווחות משונות ויללות. רעשים עמומים, כאילו קבוצה של אנשים קטנים ננעלה בתוך ארון, והם מאוד כועסים על כך. קול אחד, חזק מכל האחרים, נשמע קצת כמו תרגיל לנגן מתחיל.

מוּרוּם הקשיב, ראשו מוטה הצדה וכף אחת עדיין מורמת באוויר.

"הם כועסים כהוגן!" אמר מוּרוּם. "כך הם ילמדו לקח. זה מה שקורה כשמפריעים לי בציד העכברים!"

"אוי לי!" אמר הקרפד. "מה שוב עשית? מי משמיע את הצווחות האלה?"

"נו, הצעצועים, אלא מה!" אמר מוּרוּם. "חבורת בכיינים רעשנית. כל לילה הם מקפצים ומזמרים לי בכל רחבי הבית! אי אפשר לחיות ככה. כבר שלושה לילות ברצף לא תפסתי אפילו עכבר אחד בגלל הרעש שהם מקימים. כל פעם, ברגע שאני ניגש לעבודה ומתייצב בתנוחה הנכונה, באיזון המושלם, הם – פינג! – מתחילים עם הרעש שלהם, ואני צריך להתחיל מהתחלה. אפשר להשתגע. אבל סידרתי אותם הערב. סובבתי את הכפתור על דלת ארון הצעצועים, ועכשיו הם לא יכולים לצאת."

הקרפד היטיב את משקפיו וגירד בפדחתו. "הם יכעסו נורא!" אמר לבסוף.

"שיכעסו!" אמר מוּרוּם. "למי איכפת? מי צריך אותם בכלל, אני לא מצליח להבין. הטוב שבהם לא שווה שלוש שערות מזנבו של חתלתול. אָנָה הזאת, עם הפרצוף המטופש שלה, ובובת הסמרטוטים, ובּוּלְקֶה, שאי אפשר להביט בו בלי שיתחיל לצווח. ואַרְלֶקִינוֹ, שחושב את עצמו נהדר כל כך – חבורה של טפשים, אני קורא להם! ואשר לערימת המקלות הרצוצים בצורת כלב, זה שמכונה צֶ'קוֹ המסכן, שתמיד דוחף את האף איפה שהוא לא רצוי, הוא הגרוע מכולם! אוף! אני לא סובל אותו."

"ועדיין," אמר הקרפד, "לא היית צריך לנעול אותם בתוך הארון. זה כבר מוגזם. אתה עוד עלול לחטוף!"

"לא אכפת לי!" אמר מוּרוּם. "אני עושה מה שמתחשק לי, והולך לאן שאני רוצה! ועכשיו אני צריך ללכת, יש לי פגישה."

הוא נתן מבט אחרון בפרווה שלו, כולה חלקה ומבריקה, מתח את עשר בהונותיו הלבנות על המדרגה, וקימר את גבו.

כל עת שמוּרוּם דיבר, מישהו התגנב אט-אט בשולי המרפסת, ממש מעל ראשו של מוּרוּם. הוא נאלץ לזוז בנוקשות ובזהירות כי כולו היה עשוי מעץ, ואילו היה נותן למפרקיו לנקוש, הרעש היה חזק מאוד. על כן הוא פסע בעדינות – קְלוֹפּ – קְלוֹפּ – וכשהגיע לעציץ הגדול שניצב ליד המדרגה, קיפל את רגליו האחוריות תחתיו, ונשכב באוזן אחת זקורה להאזין למתרחש. כי מוּרוּם היה פחות חכם משנדמה היה לו, וכאשר נעל את דלת ארון הצעצועים, צ'קו המסכן כלל לא היה בפנים.

איור: ארתור רקהם

איור: ארתור רקהם

למען האמת, לרוב כלל לא הכניסו את צ'קו המסכן לארון יחד עם שאר הצעצועים כאשר סידרו את חדר הילדים בלילה, ומוּרוּם היה זוכר זאת אלמלא מיהר כל כך. צ'קו המסכן עבר הרפתקאות רבות וידע לשמור על עצמו. בזכות זה שגופו עשוי עץ, לא היה נורא כל כך אם השאירו אותו בחוץ בגשם כל הלילה, ואף אחד לא דאג לו יותר מדי. ואם מישהו במקרה רצה את צ'קו המסכן, המקום הכי טוב לחפש אותו, בכל שעה, היה למטה בחצר או מתחת לשידה או מאחורי ארגז עצי ההסקה במטבח. פעם אפילו כמעט זרקו אותו לאש בטעות, ורק הטבחית זיהתה אותו ברגע האחרון. לפעמים הוא היה נעלם למשך ימים שלמים, ומופיע שוב במקומות הכי פחות צפויים: בתוך סל הכביסה, או קבור מתחת לכריות הספה. אבל למרות מנהגי השוטטות שלו, נדיר שנקלע לצרות, כי הוא היה החכם שבכל הצעצועים.

כעת הוא המתין בדממה מוחלטת מאחורי העציץ, והקשיב לדבריו של מוּרוּם.

"הו, אין כמו להיות מקובל בחברה!" נאנח הקרפד. "אני, לעומת זאת, רק עובד – עובד כל הזמן!"

מוּרוּם לא הקשיב. הוא ירד מהמדרגה, עודו מתמתח ומפהק בעדינות רבה, וחושף את פנים פיו הורוד. בעמדו באור הירח, הוא התחיל לעשות דבשות-גמל: הוא קימר את גבו ונדנד את זנבו הארוך מצד לצד, תוך שהוא מתפעל מהצל שהטיל על הקרקע. אבל בדיוק כשעמד בשיווי משקל על קצות בהונותיו, ויצר את הדבשת האחרונה והיפה מכולן, צ'קו המסכן הגיח מאחורי העציץ, רץ וקפץ, ונחת בקרקוש מפרקים ישר על אפו של מוּרוּם!

מוּרוּם פלט יללה נוראית וטס בשביל הגינה ומעבר לחומה, כשזנבו המסומר מזדקר כמו ידית של מחבת.

צק'ו המסכן נשכב על הקרקע וצחק, ארבע רגליו מתנופפות באוויר ואוזן אחת עדיין זקורה.

"מאיפה צצת פתאום?" שאל הקרפד, ושפשף את ראשו, שרק במזל לא חטף בעיטה מרגלו של צ'קו המסכן.

"הִינְקְסִי!" אמר צ'קו המסכן, שפירושו, "לא אגיד לך!"

"נראה לך שאתה חכם כל כך!" אמר הקרפד, ועוד שפשף את ראשו, כי הוא התרגז מאוד, וגם המשקפיים שלו כמעט נפלו מרוב בהלה. "אנשים מכובדים מקפצים על הקרקע, לא נושרים ככה מהשמים. אם נדמה לך שאתה אווירון, אמור זאת מראש, ואז לפחות נדע להיזהר!"

הוא הפנה את גבו והתחיל להתרחק לאיטו לאורך שולי ערוגת הפרחים.

"אל תמהר כל כך!" אמר צ'קו המסכן. אבל הקרפד לא ענה לו. הוא כבר התעכב יותר מדי בסבב הלילי שלו. צ'קו המסכן נעמד והתנער.

"עכשיו, אין ברירה," הוא אמר. "צריך ללכת לשחרר אותם!"

כתיבת תגובה

כתיבת תגובה